“זה לא ככה עובד…”
אבל הקול שלו כבר לא בטוח בעצמו.
הילדה לא מסיטה את המבט.
העיניים שלה יציבות.
מרוכזות.
“תספור איתי…”
לחישה חלשה.
כמעט לא שומעים
אבל היא חותכת הכל.
מישהו מגחך מאחור בשקט
“היא עושה הצגה…”
אף אחד לא צוחק הפעם.
איתן נושף אוויר
חצי מגחך
חצי לא בטוח.
“…טוב.”
קצב שנייה.
הילדה מהדקת מעט את אצבעותיה.
“אחת…”
המתח באוויר.
נמוך.
כבד.
הלב פועם חזק.
“שתיים…”
איתן זע
קצת מאוד
הבעת פניו משתנה לרגע
“…מה”
הרגל שלו
נעה.
כמעט בלתי מורגשת.
אבל אמיתית.
השולחן נעצר.
הכוסות עוצרות באוויר.
העיניים מתרחבות.
איתן קופא.
“…לא…”
הנשימה נעצרת לו.
הילדה לא עוצרת.
“שלוש…”
התנועה שוב
חזקה יותר הפעם.
היד שלו אוחזת בכיסא בחוזקה.
המפרקים מלבינים.
“…מה עשית…?”
הקול שלו רועד עכשיו.
פחד אמיתי.
תקווה אמיתית.
הילדה מתקרבת אליו.
רכה.
שלווה.
“אני לא עשיתי כלום…”
הפסקה.
כבדה.
“…הוא אמר שתרגיש כשתהיה מוכן.”
השקט מתפוגג בבת אחת.
הפנים של איתן מחווירות.
הכרה.
משהו עמוק יותר.
היד משתחררת
וחוזרת לאחוז.
“…מי אמר את זה…?”
הילדה מסתכלת ישירות לתוך עיניו.
בלי להירתע.
“אבא שלי.”
הלב דופק
חזק יותר
מהר יותר
הנשימה של איתן נעצרת.
“…זה לא הגיוני…”
הילדה שולפת לאט מכיס הקפוצון הגדול שלה תמונה מקופלת.
לא דרמטית.
לא חפוזה.
כאילו היא כבר בטוחה שהרגע הגיע.
מסביב, המסעדה קפואה בתוך השקט שלה.
הנברשות מאירות באור עדין מעל כוסות יין שעדיין לא נגעו בהן.
אף אחד לא מדבר.
אף אחד אפילו לא מעז לזוז.
איתן בוהה בילדה שיושבת על ברכיה ליד הכיסא שלו
הדופק שלו דופק כל כך חזק שהוא שומע אותו בתוך הראש.
ואז הילדה מוציאה תמונה ישנה, מקופלת.
התמונה ישנה.
הקצוות שחוקים.
היא הוגנה בזהירות רבה כל כך, זמן רב מדי.
האצבעות הקטנות שלה מושיטות אותה אליו.
“אמא אמרה שלא תאמין בלי זה.”
איתן לוקח אותה בידיים רועדות.
וברגע שהוא רואה את התמונה
העולם מתהפך.
כי זה הוא.
צעיר יותר.
צוחק.
עומד ליד גבר כהה שיער עם יד סביב כתפו.
אחיו.
דניאל כץ.
חי.
מחייך.
וביניהם
תינוקת עטופה בשמיכה צהובה בהירה.
הילדה.
הפה של איתן נפער לאט.
“לא…”
הקול שלו נשבר.
כי דניאל נהרג לפני שתים עשרה שנה.
תאונת דרכים.
הלוויה גשומה, ארון סגור.
איתן זוכר כל דקה ממנה.
או לפחות
את מה שסיפרו לו.
הילדה בוחנת אותו בזהירות.
כאילו היא פוחדת שתקווה תפחיד אותו יותר מהאובדן.
“הוא לא מת מיד,” היא לוחשת.
המרחב כולו מתכווץ למילים האלה.
איתן מרימים אליו עיניים באיטיות.
“מה?”
הילדה בולעת רוק.
“אמא הייתה האחות בבית החולים.”
מישהו מאחור נאנח בפתאומיות.
“היא אמרה שהמשפחה שלך שילמה לכולם לסגור את החדר.”
הידיים של איתן רועדות יותר ויותר.
כי פתאום
משהו נזכר לו.
לא ברור.
רק שברי זיכרון.
אבא שלו לא מרשה לו לראות את הגוף.
עורכי דין בכל מקום.
מסמכים שדוחפים לפניו כשהוא בקושי קולט.
ואשתו של אחיו נעלמת שבועיים אחרי, בלי הסבר.
עכשיו גם הקול של הילדה רועד.
“אבל לפני שהוא מת…”
היא מצביעה בעדינות אל רגליו של איתן.
“…הוא אמר לאמא משהו משונה.”
איתן בקושי נושם.
הדמעות מתמלאות לה בעיניים.
“הוא אמר שהגוף שלך לא באמת שבור.”
שקט מוחלט.
איתן מרגיש שוב תזוזה ברגל.
הפעם ברורה יותר.
משהו שישן בתוכו מנסה להתעורר.
הוא שואל בקול רפאים.
“מה הכוונה?”
הילדה מתקרבת עוד צעד.
ואז לוחשת משפט שמרוקן את המסעדה מאוויר:
“הוא אמר שאחיך גרם לתאונה…”
היא מפנה מבט אל המרפסת הפרטית בקומה למעלה.
“…כי הוא היה צריך שתשב בכיסא הזה.”
כל הראש מסתובב למעלה.
ועומד שם
חצי מוסתר בצללים
מרקוס כץ.
חליפה מהודרת.
יציב.
לגמרי חיוור.
ברגע שאיתן רואה את פניו
הוא יודע.
לא על פי ההיגיון.
לא משפטית.
ואפילו לא מדעת שלמה.
אבל עמוק בפנים, במקום שהפחד והזיכרון גרים יחד
הוא יודע.
הילדה מחזיקה את ידו חזק יותר.
ואומרת ברכות:
“אבא שלי אמר…”
הדמעות זולגות על פניה עכשיו.
“…הדבר הראשון שתחזור אליו לא יהיו הרגליים.”
איתן בוהה באח שלו.
האימה מתפשטת בתוכו כמו רעל.
והילדה לוחשת כמעט בקול שאינו נשמע:
“זה תהיה האמת.”
