הזקן תמיד התיישב בתא מספר שבע.
אותו בית קפה.
אותו קפה שחור.
אותה שתיקה מביטה לחלון.
המלצריות קראו לו מר הלוי גבר בעל זקן לבן קצר, מקל הליכה מעץ בלוי, ושקט כזה שגרם לכולם להנמיך קול לידו בלי להבין למה.
הוא אף פעם לא עשה בעיות.
אף פעם לא נשאר הרבה.
וכל יום שלישי בדיוק בצהריים, הגיע לבד.
אז, יום שלישי אחד, הם נכנסו.
שישה רוכבי אופנוע, קולניים כל כך שכמעט פיצחו את הגג. אפודות עור, מגפיים כבדים, צחוק רם ואגו עוד יותר גדול. המנהיג, ענק שהכירו בשם נמרוד, איתר את הזקן עוד לפני שהתיישב.
שתיקה עם כבוד זה תמיד גירה אנשים קטנים בנפשם.
נמרוד פסע אליו בחיוך מתגרה, טפח על קצה התא והתכופף.
“תראו תראו, מלך בבית קפה,” מלמל בקול מתגרה.
הזקן לא ענה.
וזה רק הגביר את הצחוק סביבו.
נמרוד לא עצר פה.
הוא שלף את המקל מידו של הזקן.
השולחן קפץ. כוס מים נשפחה והתנפצה על הרצפה. הצחוק פרץ בקולי קולות כשנמרוד הלך במסדרון וחרטט במקל כמו גביע.
“תיזהר,” קרא מישהו. “עוד תצטרך להחזיר לו!”
הזקן נשאר לשבת.
לא צעק.
לא ניסה לשכנע.
אפילו לא הביט ישירות על נמרוד.
הוא הביט על המקל שנפל ואחר כך על המים שנוזלים מהשולחן.
ורק אז, באיטיות, בחן את האפודה של נמרוד.
שם, מתחת לצווארון, גזור מהעור ותפור בקושי, היה טלאי בז’ צהבהב בדמות בז כסף דהוי.
פניו של הזקן השתנו.
מעט.
רק מספיק.
הוא שלף בקור רוח של מי שכבר עשה זאת עשרות פעמים קודמות, שלט רחוק שחור קטן מהמעיל.
נמרוד שוב התפקע מצחוק.
“נו מה, סבא? תצפצף עלי עד שאשבר?”
הזקן לחץ.
קול נקישה שקט.
הוא הרים את השלט לאוזנו כאילו זה טלפון ישן.
“אני,” אמר בשקט.
כל הצחוק נעשה דק יותר.
המתנה קצרה.
“תביאו אותם.”
הניח את השלט.
נמרוד המשיך לחייך, רק שכבר לא הרגיש כמו לפני רגע.
החלו צופרי בלמים צורמים מבחוץ.
הראשים הסתובבו.
ואז נחתו שלוש מכוניות שטח שחורות החליקו בחריקה לחניית בית הקפה, פנסים חורכים את קירות הזכוכית.
השתרר שקט מוחלט בחדר.
החבר’ה הפסיקו לחייך.
דלתות המכוניות נפתחו בבת אחת.
גברים בחליפות כהות ירדו במהירות.
מר הלוי התרומם קלות בעיניו אל נמרוד.
לראשונה לא היה עליו אפילו שמץ של השפלה.
רק ודאות קשה.
נמרוד ניסה לצחוק שוב ולא הצליח.
“מה זה כל הדבר הזה?”
מבטו של מר הלוי חזר שוב לטלאי הבז הכסוף שבצווארון של נמרוד.
כשדיבר, קולו היה רגוע וזה היה הכי מפחיד.
“אם הטלאי הזה הגיע מהאיש שאני חושב”
הוא נעץ מבט עמוק אל תוך עיניו של נמרוד.
“אז הרגע לקחת את המקל של סבא שלך.”
נמרוד החוויר.
לא בלחץ.
לא בבושה.
החוויר.
כאילו משהו ישן בוער מבפנים שוב.
החבר’ה שלו הביטו בו.
אחר כך בזקן.
וחזרה לנמרוד.
“סבא?”
אף אחד לא העז לצחוק.
אפילו לא הטבחים מאחורי הדלפק.
נמרוד נבלע ברוקו.
“זה לא הגיוני.”
אבל הקול שלו לא שכנע אפילו אותו כי הוא זכר את הטלאי.
הבז הכסוף.
אמא שלו תפרה את זה לו, בדיוק ביום הולדתו השמונה-עשרה.
ורק אמרה דבר אחד:
אם תפגוש אי פעם את האיש שלבש את זה ראשון תעמוד ישר.
הוא מעולם לא שאל למה.
לא התעניין.
עד עכשיו.
בחוץ
דלתות מספר רכבים נטרקו בקול.
צעדים כבדים התקרבו.
פתח הכניסה נפתח
ושישה גברים בחליפות כהות נכנסו בלי מילה.
לא מאבטחים.
לא משטרה.
משהו אחר.
משהו ישן.
כולם עצרו ברגע שזיהו את מר הלוי
והנהנו בהוקרה.
כבוד.
אמיתי.
נמרוד הביט שוב על הזקן
ובפעם הראשונה ראה באמת.
הצלקת ליד הלסת.
היציבה של חייל משוחרר.
המבט.
חד. יציב. עיניים שקשה לקרוא.
מר הלוי שלח יד באיטיות לספל הקפה.
לגימה שקטה.
הניח את הספל.
“מה שם אמא שלך?”
גרונו של נמרוד התכווץ.
“נעמה.”
הזקן עצם עיניים לשנייה.
שפתח היה כאב.
כאב אמיתי.
“ג’ינג’ית?”
נמרוד הנהן.
“שמאלית?”
הנהן שוב.
מר הלוי נשם עמוק, כמו מישהו שעצר נשימתו עשרים וחמש שנה.
ואז שלף תמונה ישנה מכיסו.
קצוותיה מרופטים.
החליק אותה לעבר נמרוד.
בתמונה
אישה צעירה ג’ינג’ית עומדת בין שני חיילים במדים.
אחד מהם היה מר הלוי.
השני
היה דומה לנמרוד.
רק מבוגר יותר.
חזק יותר.
ועל דש הז’קט אותו בז כסף.
רגליו של נמרוד כמעט קרסו.
“זה”
“בני.”
שתיקה.
כבדה.
מוחלטת.
נמרוד הרים ראשו לאט.
ידיו רעדו.
“אבא שלי מת לפני שנולדתי.”
מר הלוי הנהן.
“זה מה שסיפרו לה.”
החדר הצטמצם, כאילו קירותיו מתקרבים.
נמרוד בלע רוק.
“למה סיפרו?”
מר הלוי הישיר אליו מבט.
העיניים התקשו שוב.
“כי אבא שלך לא מת.”
המסעדה קפאה שוב.
נמרוד לא הצליח לנשום.
“איפה הוא?”
מר הלוי הביט אל החלון.
אל רכבי השטח.
אל הגברים שהגיבו לו מיד.
ואז הוא אמר משפט ששינה הכל:
“הוא הסיבה שעוד באים כשאני קורא.”
לב נמרוד הלם בחוזקה.
מר הלוי לחץ שוב על השלט.
בחוץ
הופיעה מכונית אחת אחרונה.
איטית.
כבדה.
פנסיה הטילו אור בכל בית הקפה.
המנוע כבה.
והדלת נפתחה
גבר גבוה ירד
פיאות שיבה בשני צדדיו
בז כסף על הז’קט
ועיניים בדיוק כמו של נמרוד.
