Author: Hazel Tang
למי באת? זרק הבחור שישב מאחורי הדלפק, מבלי להרים את עיניו מהטלפון החכם שלו. התסרוקת האופנתית שלו והסוודר הממותג הכריזו מרחוק על חשיבותו ועל אדישותו המלאה לכל מה שסביבו.
העיר, עטופה בצללים חשוכים, נשמה דממה כבדה ועמומה, רק מדי פעם נשברה ברצף של צפצופי אמבולנס. בחדרי בית החולים העירוני, שבו כל מסדרון חבוי בצעדי סבל של אחרים
יומן 22 ביוני 2026 היום, כשנשמתי נחה עמוק לפני קפיצה לתוך עומק לא נודע, הלכתי אל הכניסה של מגדל משרדים בפרק 12, רחוב בן גוריון, תלאביב. קרן השחר דרכה דרך
מִרְיָם קוֹלינסקי הייתה תְמוּת הַהַצְלָחָה שערה הקוֹטוֹר, מסודר בקפידה, חליפה שחורהצבע פחם מכוונת, והליכה של מי שכבר ניצח לוחות הישיבות והפלגים האישיים.
היום אני מרשמת את מה שקרה, לא רק כדי לשמור על זיכרון, אלא גם כדי להבין לעצמי את הפתאומיות של החיים. אתה מתבדח, אמרתי, מביטה באביב בןדוד, מבט שלי נפתח לרוחב.
דמיינו את התמונה הזאת. ציפורה האופנתנית של המשפחה, תמיד רזה כמו קנה של חיטה, תמיד מתלבשת כמו מודל ממגזין. ואני אני פשוט רונית, אישה רגילה.
רוני, אני רעב! די עם השכיבה! נשמע קולו המוטרד של יעקב מעל האוזן. הראש מתפצל, הגרון צורח, האף חסום! ניסיתי לקוםגופי נעמד כאילו הוא צמר. לא מפתיע שנפלה חולה.
היי, חבויה, את יודעת איך זה מתפזר כשמתקרב אירוע משפחתי חוגגים 60 שנים לאמא של בעלי, הרבקה אליאס. תאריך חורג, צריך לחגוג בגדול. ובקופסה שלנו, המארגנת הראשית
סבא השאיר לי בית ישן במושב שקד, במצב מוזנח לחלוטין, כירושה, ואילו אחותי שירה קיבלה דירה עם שני חדרים בלב תל אביב. בעלי מיכה כינה אותי כישלון ועבר לגור עם שירה.
העץ האשוח המטורף היה כפוף, אך עדיין ניצב בגאווה באמצע חצר בית הספר הכפרי של נחל עוז. אף אחד לא ידע מתי נטעה אותו, אבל כולם קיבלו עליו שהייתה משוואה: העץ









