Author: Hazel Tang
ערב חורפי של אוקטובר קפא את חיי אביטל לנצח. היא עמדה בכניסה לבית שהיום נשמע לו כמתפרק, תיקים קופצים ממקומם, והקול הצריח של חמותה עדיין רועם באוזניה: צא מתוך הבית שלי!
בזמן שהשלג נפל למרומי חלונות הפנטהאוז במגדל כהן, יובל לוי, בן שלושים ושנתיים, הביט בחוץ דרך הזכוכיות הרחבות של חצרו בתל אביב. השעון הדיגיטלי על שולחנו
לא הייתה הרצועה היא ששברה את הראש. היה המשפט שלפני המכה: “אם האמא שלך לא הייתה נפצעת, לא הייתי צריך לשאת אותך.” הרעש של עור הפרש חצץ באוויר
היום, 4 ביוני 2026 היום היה חמים ושמשי, ולכן ניצלתי את ההזדמנות להוציא לאוויר את כריות ושמיכה שיצרתי. השתמשתי בשקיות נייר ממולאות בער שמי, ולשמיכה שטיח
הזוהר היה להיטיב במטבח הקטן של דירתנו בתל אביב, והשעון הצביע על השעה שניים לפנות בוקר. תינוקנו, נועם, בן חצי שנה, בכה בכאב שמישבר לב. הייתי כבר שעות ארוכות
הבזק רעש חזק חושך חושך לבסוף החושך מתחיל להתפזר. קול נשמע: תמר, זה המציל, אצלם שם משהו התפוצץ. דרך הכאב הוא מרגיש מגע של יד על הצוואר. הוא מנסה לפקוח את העפעפיים.
ליאורה עומדת ליד החלון, מביטה בשמיים האפורים. לפני שלושה חודשים הייתה היא כלה שמחה, אך היום היא מרגישה כעפפה בבית שלה. בוקר נוסף מתחיל עם הדפיקה המוכרת
אורי אהב את אילת כבר מהיסוד של בית הספר, והם חיברו את גורלם יחד למחרת. אמו של אורי, דבורה כהן, מנהלת משמרת לידה באחד מבתי החולים בתל אביב, לא יכלה לאכול את בחירתו.
אִירִית הייתה האורחת הכי בלתי ניכרת בחתונת יום הולדת של מירית. השתיים למדו יחד במכללה בתל אביב. מירית שלחה הזמנה רחבה לכל מי שיכול להגיע, אבל הרבה חברות
אורן כהן חשב שהוא בעל של כל ההצלחות: חשבון בנק מתמלא בשקלים, מוניטין של אלוף בתעשיית הסייבר והקיבוץ שלו על מרום הגבעות בשפלה, סמוך לעיר תלאביב.









