— דניאל, מי זה? איך כאן כל כך הרבה אנשים? — קולה של ציפורה רועד, היא לוחצת חזק יותר במרפקו של הבן. במחשבה מהרהרת: «מכרתי את החצר בלי לשאול, ועכשיו הבאים החדשים באים לנהול». מחשבה גורמת לה לייבש חיי, והיא משחררת את ידו, עומדת נוקבת משקיפה על המרפסת האחורית שלה.
הלוחות ריח של אורן חזק וחריף; ריח זה חודר אף של ציפורה כבר כשהיא מתקרבת לשער, ועכשיו מתערבב עם הלימון והזיעה. בחצר עומדים אנשים — רבים מאוד. אולי עשרים, אולי יותר. גברים בחולצות פח של פעם ומכנסי ג’ינס משולחים, שתי נערות עם רול פודקסט, בחור על סולם, אחר על הגג עם פטיש. מישהו מושך שקי בטון, אחר מערבב בתחת דלי של תערובת חולצה לבנה שמפיצה ריח גיר חריף. החלקה שקטה ובדידות של אתמול הפכה לחנות של נמל של היום.
— דניאל, — היא אומרת בקול יבש, כמעט ללא קול. — אתה רואה? אם מכרת את החצר בלי לשאול, אני לא אשכח. תגיד ישר, אלה אנשים זרים?
— אמא, חכי, מיהו הבעלים החדשים? — דניאל מתבלבל. — מה זה? אלה שלי. כולם שלי.
— מה המשמעות של «שלי»? מה קורה כאן? יש לי טלפון בתיק, אם לא תסביר לי עכשיו, אני מצליחה למשטרה.
היא מנסה להגיע לתיק שעל הכתף, האצבעות לא מקשיבנות. במחשבה אחת מתנגשת כל התמונה: הבית שהיא בונה בחמש עשר שנה, המרפסת שלא נבנתה לעולם כי היו לימודים של דניאל, הלוואה למכונית, שיניים מלאכותיות שממתינות, ריצוף שצריך לחכות, והחלקה של אחרים כעת מצעדת על השטח שהיא טיפלה בו כאילו היה ילד.
— אמא, — דניאל נוגע בכתפה שלה. — שמעי. אלה לא זרים. אני הזמנתי אותם.
ציפורה עומדת עם התיק על הכתף, מביטה בבנה כאילו באה אל ראשונה. שלושים וחמש, קו השיער האפור ניכר, כתפיים רחבות — יותר אליה מאשר אל האבא. בעיניה אין פחד ולא חוצפה, רק שלווה שקטה של ציפייה.
— אתה?
— אני. אמא, אלה שלי. כולם. מהעבודה, מהאוניברסיטה, החברים מהחצר, מי ששיחק איתי בכדור. זוכרת את פאש?
ציפורה נזכרת בפאש — בחור רזה שתמיד רעב, שהייתה לו ארוחת ערב אצלם כי הבית שלו לא היה טוב. היא תמיד מוסיפה לו מנה כפולה ומסתירה מהסתר שהוא מתבייש.
— פאש כאן?
— כאן. וגם שׁמעון, מיקי השערורייתי, יוסי שהייתי עדן בחתונתי. כמעט כל מי שהזנת, אמא.
ציפורה סורקת במבט את החצר. כך נבין למה הפנים נראות מוכרות. הילד על הסולם — זה הילד שהעבירה לו את האופניים הישנות של דניאל כשהמשפחה שלו עברה לדירה משותפת. הילד עם הדלי — שמעון, בכיתה ת’ שברח את החלון בכדור, והיא רק ביקשה לתקן. הם גדלו, הפכו לגברים עם ידיים חזקות ופנים רציניות, עומדים על החלקה עם הלוחות והשתילים.
— למה? — שואלת ציפורה ברוגע. — דניאל, למה?
דניאל נשאר שקט. הוא לוכד את ידה בעדינות, כמו זכוכית, ומסתובב אליה.
— את חוסכת לחצר הזאת כל חייך, אמא. זוכרת שרצית מרפסת? גדולה, עם זכוכיות נגללות, לשתות תה בקיץ ולראות שקיעה? תלית תמונה ממגזין על המקרר לפני כעשר שנים.
ציפורה נזכרת. כן, התמונה הייתה שם, הצבעה כמה היא נשארה, עד שהמקרר הוחלף והתמונה איבדה.
— חיסכת על כל משכורת, — ממשיך דניאל, — ואז קיבלתי מלגה, מורים, דירה שכורה כשנישאתי עם רות… אמא, חמש שנים לחיקוי קירות בחדר השינה, הטפטים פרחים שעד היום יותר ממני. אני זוכר איך אמרת: “המרפסת תחכה”. אבל היא לא תחכה. די.
ציפורה שותקת. היא שותקת כל כך שהפאש על הגג מפסיק להקיש וקורא, מביט בהם.
— מחזיר לך את החוב, — אומר דניאל. — צוות חינם. נבנה בשבוע. הנה התוכנית.
הוא מוציא מכיסו האחורי דף קפל. הוא פורש. ציפורה רואה שרטוט מדויק, עם מדידות והערות, לא גזענת מגזין אלא תכנון אמיתי למגרש הקטן שלה, כולל העץ התפוח הישן שהיא ביקשה שלא יפגעו בו.
— נעקוף את העץ, — אומר דניאל, קולט את מבטה. — חיזקנו את היסוד, נתקין חימום תת‑רצפתי זול ואמין. תשתמשי בו בנובמבר, תעטפי עצמך בשמיכת צמר ותשתה תה.
דמעה מתגלגלת לאורך לחייה של ציפורה ונשארת בפינה של שפת הלשון. היא לא מנקה אותה, אפילו לא מבחינה. היא עומדת וצופה בגברים הגדולים שהיו פעם שחקני כדור בחצר, שבקעו את ברכיהם, לקחו ממנה קצוות קציצות חמות, החזירו שיעורים על פני המטבח, ונדונו עד שיעור קולות על משחקי מחשב. עכשיו הם כאן, חינינם, לבנות את המרפסת שלה.
מפתיע, חוץ מהגדר נשמע שיעול, וראש בכיסוי צבעוני מציג את ורדית, שכנה משמאל. האישה עם הביטוי המתמיד “אמרתי לכם”. היא עומדת באיזור עם ידיים על המותניים, מביטה במצב כאילו מפצלת גבול מדינה.
— ציפורה, את זאת? — היא שרה בקול מתוק שמזכיר מתכת. — ומה כל הרעש הזה, מכוניות משם? שוק קניות כאן?
— ורדית, בוקר טוב, — ציפורה מנקה את לחייה במכוון. — זה הבן שלי וידידיו. הם עוזרים. נבנה מרפסת.
— מרפסת? — וורדית מרים ידיים. — יש לכם רישיון? את יודעת שהיום בעבודות חוץ קנסות ענקיים, אם תמכור את החצר ולא תשלם? וגם החצר שלך קטנה, שלושה מטרים מהגדר שלי, תציית? אני לא אשאר שותקה, יש לי אחיין במשרד תכנון, יכול להזהיר.
דניאל פונה אל הגדר בחיוך.
— שלום, ורדית. הרישיון קיים. הפרויקט מאושר. תקני כיבוי אש נבדקו. חבר שלי ארכיטקט בדק הכל לפני השרטוט. תרצי לראות את המסמכים?
ורדית מתביישת, לא צפתה כך.
— טוב, — היא מושטת צעד אחורה. — נראה מה תעשו. אחרת, יזכירו, יטוללו על חשבונכם. הילדים שלי לא ישנו בעד שלי.
— אין בעיה, — אומרת ציפורה בקול שקט, קול נרגע פתאום. — הילדים שלכם אכלו פנקייקים באוגוסט שעבר כששכחתם להאכיל אותם. הם יישנו מאוחר יותר.
ורדית מסגרת את פיה ונעלמת מאחורי הגדר. פאש, שצופה מהגג, משחרר צחוק שוב ומחזיר לפטיש. ציפורה מרגישה בפנים, לראשונה אחרי שנים רבות, משהו של מרדף קרב. היא מוכנה להגן על החלום שלה.
שעתיים הבאות ציפורה חיה במצב חצי‑שקוף, כאילו ישנה. היא מרגישה שהיא נרדפת על כיסא מתקפל בצל העץ, קפה חם נמשך מתרמוס.
— שב, — אומר דניאל בחומרה. — היום תצפי ולא תעשה אף משימה. מבינה?
ציפורה רוצה להתווכח — הרגל של ארבעים שנה של התנגדות — אבל משאירה את זה. היא מתרככת על גב הכיסא וצופה.
פאש עם שותפו חותכים לוחות, הצפרדדע של הכלב השכן מצטרף לנביחות. מיקי, שכבר איננו שערורייתי אלא קרח, מערבב תערובת ומסביר בחייכן לבת מנקה. דניאל הולך מאחד לשני, משיב, מרמז, מנשק ראש, פניו מבוגרות, ממוקדות, של בעל הבית. הוא הבן, הבעלים של החצר. אין‑זה‑בעל החיים, אלא בעל החיים של החיים שהוא מחזיר לה.
בשעה שלושה בצהריים ציפורה קמה. די. אפשר לצפות, אבל לא עד כה.
— אני אכין צהריים, — היא אומרת לדניאל.
— אמא…
— לא «אמא». יש לנו עשרים אנשים, הם כאן מהשעה שמונה בבוקר. מה הם אכלו, כריכים?
— יש לחם ונקניק…
— בדיוק. מהר.
היא נכנסת לבית. בפנים קריר, ריח של אבק קיץ. היא פותחת את המקרר: ביצים, חמאה, שקית קפיר משולש, חרדל של שלוש שנים — והנה, היא נושמת. אין דבר. תצטרך לאלתר.
בפנים החצר, כשהיא יוצאת לקרוא לדניאל, שני בחורות – האחת עם פיקס — מחזיקות שני שקיות ענקיות.
— כאן ירקות, עוף, ביצים, קמח, חמאה, — אומרת האחת. — דניאל קנה אתמול, אמר: “אמא תרצה לבשל, אל תווכחו, רק תנו מצרכים”.
ציפורה קולטת את השקיות, מביטה באחת, ואז בדניאל שעומד מצידו ומתיימר לבדוק חיבור קורות.
— אתה, — היא אומרת מאחורה. — מתי סיימת?
— אמא, שלושה חודשים תכננתי, — משיב הבן. — רק תגידי מתי הפנקייקים מוכנים.
זה היה יותר מדי. ציפורה בוערת לכניסה, סוגרת דלת בחוזק, מחזיקה את פניה לשעה, נושפת, מגרדת שרוול ועוברת לבצק.
בעוד שעה, בחצר עומד שולחן ארוך שהחבר’ה חיברו מהלוחות בעשר דקות. על השולחן תפוחי אדמה מטוגנים בשלוש מחבתות, כי אין סיר גדול בחצר. מלפפונים ועגבניות פרוסות, בדיוק כמו בנעוריה. במרכז ערימת פנקייקים — דקים, קריספיים, עם קצפת. הפנקייקים שעשורים של תלמידי חטיבת ביניים אכלו תוך שלוש דקות.
— תורתי ק’, — אומר אחד, כנראה ששמעק. — לא אכלתי פנקייקים כאלה לפני חמש עשר שנה. אמת.
— אני יודעת, — ציפורה מחייכת פתאום. — בגלל שהייתה לי עליכם עד הערב.
כולם צוחקים בקול רם, חופשי, צעיר. על החצר, עשרים מבוגרים חוגגים, הצחוק הוא הקול הטוב ביותר של עשור שלם.
ציפורה קמה, סורקת מבט על כולם. פאש עם כף בידה קופא, דניאל מתבונן. היא לוקחת כוס קפאין, שותה ממנה, מציבה אותה לפני עצמה.
— חבר’ה, — היא אומרת בקול חפוז, — סליחה, שלש פעמים ביקרתי היום בדמעות. הראשונה – מהפחד. השנייה – מהשמחה. השלישית – מה שלא ידעתי איך להודות לכם. עכשיו אני יודעת. רוצה לשאת כוס לחיים בשבילכם. לכל אחד, על כך שאתם זוכרים. אני לא שכחתי את הפנים שלכם, חשבתי שתרפו משלי. אבל אתם לא שכחתם, ולכן לא נשתמטתי. לחיים.
היא שותה את המשקה בבת אחת, כאילו הוא משהו חזק. סביב השולחן שולט דממת שנייה, ואז קולה של קהל – “הולה!” – וקול של עורב נופל מהעץ הסמוך.
היא מתהלכת בין האנשים, מוסיפה פנקייקים, מזיזה תה, מאזינה לשיחות ובכל רגע מרגישה שאין לה יותר דאגה. דאגה שלפני שנים – על דניאל, על נישואיו, על משכנתא, על עבודה ארוכה, על שיחות נדירות. הכל נעלם, כי הוא יושב על קופסת משאבה, עם לוח על ברכיו במקום צלחת, משחזר פנקייק עם ריבה, אומר למישהו: “לא, היום מסגרת קורת גג, מחר חיזוק קורות, אחרת הגשם ימלא”. היא מבינה: הוא גדל, הוא יכול לארגן עשרים אנשים ולבנות מרפסת, והוא עשה זאת – למען היא.
בערב, כשהקהל מתפזר למחנות ליד היער כדי לא לדחוס, ציפורה יושבת על המרפסת הישנה. דניאל מתיישב לצידה.
— איך אתה מרגיש? — שואל הוא.
— אני לא יודעת איך להודות לך.
— אמא, אין צורך. זאת אני שהודה לך. על הכל.
הם שותקים. ציפורה אומרת:
— תמיד חשבתי שהורים נותנים לילדים, והם הולכים לחיים שלהם. אבל לא ציפיתי לשום דבר. באמת, דניאל, רק רציתי שתהיה לך יותר טוב משלי.
— זה נכון, — הוא משיב. — לי יותר טוב כי רצית. ועכשיו אני רוצה שגם לך יהיה טוב, לפחות מרפסת.
ציפורה מחייכת ומכתמת אותו בכתף, כמו בילדות כשקיבלה שני במקצוע ספרות והיה אומר: “אמא, אני לא פושק”.
— טוב, קבלן. מחר תמשיך עם הגג.
— הגג לא ייעלם, — הוא משיב, מושיט לה יד לעזרה.
שבוע חולף כאילו יום אחד. ביום שישי בערב ציפורה עומדת על המרפסת החדשה, צופה בשקיעה שמצהיבה את הגן בצבעי תפוז. המרפסת בדיוק כמו בתמונה מהגזין – בהירה, מרווחת, זכוכיות נגללות, ריח עץ טרי. הלוחות עדיין לא צבועים, אבל זה לא מפריע. על הרצפה שמים שמיכה ישנה, על המדף קפית תה. לבנדר שהנערות שתלו בכניסה מריח בעדינות, כמו הבטחה של עתיד.
מחר כולם יעברו למקומות אחרים, אבל היום הם יושבים שוב סביב השולחן, צוחקים, שותים תה ואוהיא מביטה אל האופק, מבינה שהבית הוא לא רק קירות, אלא הלב הפתוח של כל מי שמקיף אותו באהבה.
