אמא, למה את עומדת? חתמי כאן ובזה ותני לי את הקיץ עד ראשון. הוא שלי עכשיו.
אורלי קיבלה לי את הניירות בפה, כאילו חטאתי בחנות ונתתי לה עוד שקלים. היא לא בת זוג היא קשת מסים. נגבתי את הידיים בעדינה במגבת, הריחו שמן שוסן ועלי פטל, בדיוק כשסגרתי מלפפונים, והביטתי בה במבט ארוך.
והמחשבה שלי הייתה: «סוף סוף. חיכיתי לזה».
כי בתיק של החלוק, שהיה לי על הגב, היו גם ניירות משלי. שלי, והם היו הרבה יותר מעניינים ממנה.
הכל התחיל לפני חצי שנה…
בפברואר התקשר אליי הפקידת רישום ולנטינה כהן, מכירה שלי כבר כעשרים שנה, אפילו טיפלתי בבעלה המת במרפאה, שעבד כמסייעת למוסך לפני ארבעים שנה.
גילה, את בבית? אלי, האח שלך, השאיר צוואה. רק לי נותרו ידיים לנתח את החלק שלו.
אלי האח הגדול שלי. נפטר לפני שלוש שנים, מבלי שיזדקק לילדים. חשבתי אחרי מותו נותר לי רק דירת שני חדרים בירושלים, אותה חלקו מידי היורשים שליש לי, והשאר לקרובי משפחה.
וליה, מה הצוואה? הכול כבר עבר במוסד.
את בבית או לא? הוא השאיר קיבוץ בקיבוץ רמת יוחנן. עשרים דונות עם בית. הוא השאיר אותך ליחידה, בצו נפרד, בשנת 2020. אני בתדהמה הצוואה הייתה בתיק אחר, המזכירה שלי הלבישה אותה בטעות.
התיישבתי על כסא קטן בכניסה. ברעש של המכשיר הטלפון צלצלה. קיבוץ רמת יוחנן, זה ליד כביש 6 החדש שנפתח לפני שנה. שם דונמה אחת עולה מיליון שקלים. עשרים דונות חשבו בעצמכם.
למה הוא לא אמר לי?
תקראי את ההודעה. הוא השאיר אותה.
נסעתי אל ולנטינה באותו היום. במעטפה של אלי היה פיסת נייר ריבועית, בכתב ידו המעוקל:
«גילה, זה בשבילך. רק לך. לא לאורלי. היא לא ביקרה אותי במרפאה יותר משנתיים, למרות שביקשתי. ואת חיבקת אותי עם כפית. אל תדעי כסף היא תוכל לאכול ולא תשימו לב. שיהיה לך מזומן לזקנה. סני.»
התפלפתי ובכיתי. לא מהכסף. משם שבא אחי, שהיה על צינורות, ראה בי אישה, לא רק עובדת שירות.
גידלתי את אורלי מאת ה-6 שלה. בעלי נפרד עם מוכרת של “סופר”. אני המשכתי לתמוך בשניים באומה ובאמא החולה. אחרי שהאמא הלכה, אורלי גדלה, נישאה לאביר, בחור טוב, אבל עם עקב גבוה.
את יודעים איך זה? ברגע שהאמא לא נדרשת כל היום, היא נדרשת רק “לפי דרישה”. לשבת עם הנכדים. לטגן כיתיות. לשאול כסף לפני המשכורת (וחזירו פעמיים בעשור).
הקיבוץ שלנו שהקמתי עם בעלי המת אורלי חשבה שהוא שלה. אבל של מי?
«אמא, נבוא במאי, תדאגי לסאונה». «אמא, קוסטה כל הקיץ כאן». «אמא, תצבעי גדר לאביר, אין לו זמן».
לא התנגדתי. אני שקטה. ארבעים שנה של עבודת אחיות לא מוצאת קרב, רק מחייכת ומזרק.
לא סיפרתי לאורלי על הירושה של אלי. שום מילה. לא יודעת למה לבבי נחת. עשיתי הכל דרך ולנטינה בשקט, בלי רעש. ההסכמים החבאתי בארון, מאחורי כלי חרס שהאורלי לא סובלת מהם.
חודש לאחר מכן חלו שיחות מוזרות.
אמא, ידעת שלדוד אלי היה קיבוץ?
הפסקתי עם הטלפון על האוזן. עמדה במטבח, חותכת תפוחי אדמה.
מאיפה הא כך, אורלי?
אמיר בעבודה מדבר עם בחור שגר בקיבוץ רמת יוחנן. הוא אומר שהחלק של דוד אלי עדיין לא נרשם. אמא, זו ירושה! צריך לתעד לפני שיגרמו.
המילה החשובה «שלנו». לא שלך, אמא.
אורלי, אני אטפל בזה.
אמא, את לא מבינה בבקשות האלה! אני אעשה הכל. רק תני לי ייפוי כוח לניהול הירושה. יש לי חברה עורכת דין, היא אומרת שזה יותר פשוט.
הבנתי פתאום משהו. שקט. כמו מנעול כסוף.
אני אם. מכירה אותה. ייפוי כוח על שמי כדי להעביר לי הכל. אני לא עורכת דין, אבל ארבעים שנה של שמועות בבתי חולים מציגות תכניות כאלה, שאפשרן למישהי כזאת כמו אני.
טוב, יקירתי. בואי ביום שבת. אחתום.
סגרתי את השיחה. נשבתי על תפוחי האדמה. ופעם ראשונה אחרי שנים רבות צחקתי בקול רם, במטבח הריק.
שבת אורלי הגיעה לא לבד. עם אמיר ועם “חברה עורכת דין” בחורה בת עשרים וחמש, חדה כמו סכין, במעיל לא תואם.
אמא, זאת לירון. היא תעזור עם הניירות.
לירון פצלה על השולחן ניירות כמו קלפים.
גילה פטרוונית, הנה ייפוי כוח כללי, כאן רישום לאישור, כאן ויתור על זכות מיוחדת
ויתור, על מה? שאלתי לאט, מביטה בידיי העייפות.
זה רק נייר טכני, חייכה אורלי בחיוך שלמדתי ללמד אותה בילדות חן למורים.
אורלי, הרמתי את העיניים. תגידי לי בכנות, את רוצה שהקיבוץ של אלי יהיה שלי או שלך?
הפסקה ארוכה. אמיר שיעף בטלפון. לירון חיפשה עט.
אמא, מה ההבדל? בסוף זה יישאר לי. למה תדאגי במצבך עם המיסים?
«במצבך». חמשים וחמש, אני מזכירה לעצמי. עדיין עובדת חצי משרה, כי הצעירים לא יודעים לתת זריקות בלי שפשפשים.
בואי נחשוב, אמרתי בשקט. עד סוף השבוע הבא.
אורלי לחצה שפתיה, אבל לא הראתה זאת.
טוב. אבל אל תתמהמי יותר מדי. אחרת ייקח חצי שנה לסיים את ההליך.
כאשר הלכו, הוצאתי מהארון את המסמכים שלי. גרסה על חותמת. והתקשרתי לולנטינה.
ווליה, נזמין עוד נייר?
ומאז קרה מה שלפני שאני עדיין זוכרת בקור.
שלושה ימים אחר כך, אורלי חזרה בטון קולי:
אמא, גיליתי הכל. דוד אלי כתב צוואה עליך. ידעת?!
ידעו, עניתי רגועה, מערבבת ריבת חווה.
ושאת שותקת?! איך את יכולה לקחת מיליון שקלים לבד?
אורלי, זה מה שהאח שלי השאיר לי. במכתב.
איזה מכתב?! הראה!
לא.
מילה אחת. קצרה. לא. מעולם לא אמרתי זאת לבתי.
את… את משוגעת! נגיע ביום שבת ונשנה את הכל בשבילי. כאמא, כאמא רגילה, לא כמזיקה!
קול הטלפון רעד.
ידיי רוטטו, אין לי מחסה. ישבתי והסתכלתי בחלון. חשבתי אולי טעות? אולי היא הדם שלי, אולי…
ואז נזכרתי באלי במרפאה. הוא אחזה בי ואמר: גילה, את טובה. כולם משתמשים בך, ואת עדיין טובה.
הקול נרגע.
בשבת הם הגיעו שלוש אורלי, אמיר ולירון. אורלי חצתה את הדלת בלי ברכה, ושפכה על השולחן את הניירות.
נגבתי את הידיים במגבת. הוצאתי מהחלוק שלי פיסת נייר קופלת. פתחתי אותה, והצגתי לצד חבילותיה.
מה זה? שאלה אורלי במבט חודר.
זאת מתנה, אורלי. לקיבוץ רמת יוחנן.
פניה אדמויות.
לי?!
לא, חמודה. למוסד חיי הילדים בירושלים. נרשמת במשרדי הרישום לפני שבועיים. תתקשרי, תקראי ולנטינה כהן, פקידת רישום, בטלפון.
שקט. כל כך עמוק, שאפשר היה לשמוע אף ציפור.
את צוחקת?
את את дарהּ מיליון לשנה לילדים חולים… ולא לאמא שמזכירה רק כשמתים המלפפונים.
אמיר סגר את פניו על פניו. כנראה היה מושפל.
את משוגעת! אני אתבע! אני אפנה אותך לבדיקה פסיכיאטרית!
חייכתי בעדינות, פינה של הפה עולה.
תבדקי, ילדה. יש לי אפילו פטור מרופא פסיכיאטרי ולנטינה דרשה שאקבל לפני העסקה, למקרה הצורך.
לירון אספה את הניירות בשקט. היא הבינה ראשון.
אורלי, בואי נלך, לחשה. כבר אין מה לעשות.
ואני גם אתן את הקיבוץ הזה, אמרתי להם מאחורי הגב. לנכד. לקוסטה. כשהוא יגיע למאתים, הוא ירש. עד אז זה שלי. אם תרצו להגיע לקיץ תבואו. רק בכבוד, לא אמא, קבל את הילד, נוסעים לתורכיה.
אורלי הסתכלה בפתח הדלת. פניה לבנות כמו אריח המטבח שלי.
אינך עוד אימי.
טוב, אמרתי. ואת כבר לא קופות.
הדלת נפתחה בחוזקה. רכב רשרש בחצר. נעמדתי לרגע, ואז חזרתי לסיים את הריבת חווה.
שלושה חודשים עברו. אורלי לא מתקשרת. אמיר שלח הודעה מדי פעם סליחה על הבקשה, גילה, היא תתפוס את עצמה. קוסטה בא לבקר בחורף עם הסבתא, להכין פנקייקים. אמיר עצמו הביא והביא חזרה.
לא היה משפט. היא לא העזה. ידעה שהיא תפסיד התעודות, העדים, הפקיד, והחשוב המכתב של אלי, שהראיתי ולנטינה. במרשם.
המוסד שלח לי תמונה כעת יש שם מגרש משחקים חדש. שלט: תודה לגילה פטרוונית ולאלי פ.מ.
תלים זאת על המקרר, ליד ציור של קוסטה.
והקיבוץ הקיבוץ קיים. שלי. עדיין שלי. העצים פורחים, הקיסיסין משגשגים, הסאונה מתלקחת.
עכשיו אני מדליקה אותה רק בשביל עצמי.
מתאר לך? בפעם הראשונה אחרי חמישים וחמש שנים בשביל עצמי.
