יומן אישי – סיפור אמיתי
אתה יודע, הרבה זמן לא יכולתי לספר את זה לאף אחד. כולם שאלו: “ירון, מה קורה עם נועה?” – ואני חייכתי ואמרתי “הכל מעולה, פשוט מושלם”. שיקרתי, כמובן. עכשיו אני אספר איך זה היה, בלי סוכר, כי אם לא אוותר על זה – זה יישאר בי כמו אבן.
נפגשנו ביום הולדת החמישים של אחותי תלי. נועה הייתה אורחת מצד בעלה – חברה מהעבודה, לא ממש הבנתי מי היא ולמה היא שם. היא ישבה ככה, נראית מרשימה, בחולצה יפה, שיער אפור מטופח, דיברה בביטחון. בגיל שלי, אתה מבין, כבר לא זורקים עליך מחמאות כל יום, ופתאום אישה ניגשת, מוזגת לי יין, שואלת על העבודה, צוחקת מהבדיחות שלי. הראש הסתובב, מה אגיד.
התחלנו להתכתב, אחר כך להיפגש. היא חיזרה יפה – מסעדות, פרחים, התקשרה כל ערב “מה שלומך היום, יקירי”. אני, טיפש מאוהב, נמסיתי לגמרי. אחרי חודש – תרתי משמע חודש! – היא אמרה “תעבור אליי, למה לסבול”. באותו זמן בדירתי בת שלושה חדרים גרו בתי שירה עם בעלה איתן ובנה יאיר, בן ארבע. חשבתי – נו, הדירה שלי, לא תברח, תן לצעירים לחיות בשקט, היום לקנות דירה לילדים זה בגדר פנטזיה. חשבתי שאני עושה מעשה טוב – גם להם, גם לעצמי. עברתי.
שלושת החודשים הראשונים – אגדה. באמת. היא הוציאה אותי לקולנוע, לפעמים בישלה בעצמה, אמרה “ירון, מגיע לך הכי טוב”. התפארתי בפני כל החברים – הנה, התמזל מזלי בגיל מבוגר, מצאתי את האחת. עכשיו אני נזכר וחושב – איזה נאיבי הייתי. אבל אולי לא נאיבי, פשוט אדם בקרוב לגיל שישים רוצה להאמין שעוד יכול להיות אושר, אתה מבין?
ואז משהו השתנה. לא ביום אחד – זה זחל לאט, כמו נזילה בקיר. בהתחלה אלה היו זוטות. אני עובד כמוכר בחנות לכלי בית – עומד כל היום על הרגליים, בערב הגב צורב, הרגליים נפוחות. אני חוזר הביתה, ויש ערימת כלים מאתמול והיום, כיריים מלוכלכות, כביסה לא מקופלת. אני אומר – נועה, אולי תעשי טובה ותשטוף? והיא מסתכלת עליי כאילו ביקשתי שתתן כליה: “ירון, אני אישה, עבדתי כל היום, היו לי פגישות, שיחות. אתה – גבר, התפקיד שלך זה הבית. ככה אמא שלי גידלה אותי, ככה אני רגילה.”
בהתחלה חשבתי – נו, אישה מבוגרת, הרגלים קנויים, נעבור. ואז זה התגלגל.
היא התחילה להעיר על כל דבר. מרק לא מלוח מספיק – “אתה לא יודע לבשל בכלל, אמא לא לימדה אותך?”. חולצה גיהצתי לא נכון – “היה לי בעל שגיהץ מושלם, אתה לא יודע כלום”. השוותה אותי לבעל הקודם כל הזמן, תמיד לא לטובתי – הוא ניקה טוב יותר, בישל טעים יותר, וגם הגזרה שלו הייתה טובה יותר בגילי. אתה מדמיין מה זה לשמוע את זה כל יום?
ואז התחילו המבטים והטון הזה. אתה יודע, יש הבדל כשאדם פשוט לא מרוצה, וכשהוא בכוונה רוצה להשפיל אותך. אצל נועה זה היה השני. היא יכלה להסתכל עליי כשאני אחרי משמרת, עייף, בחלוק, עומד ליד הכיריים, ולהגיד: “איזה מראה, ממש על הפנים”. או הקלאסיקה – אני חוזר מהעבודה בשבע בערך, נופל מהרגליים, והיא יושבת על הספה עם שלט ואומרת: “מה, עוד לא הספקת לנקות? עצלן אתה, ירון, עצלן בבסיס”. זה בזמן שאני עובד יום מלא, והיא, דרך אגב, כבר בפנסיה, יושבת בבית כל היום, רק לפעמים עוסקת ב”ייעוץ” בטלפון.
הכי משפיל – הכלים. זה הפך לעינוי אישי. היא בכוונה, אני בטוח בכוונה, השאירה את כל הכלים המלוכלכים אחריה – צלחות, סירים, כפיות בכיור, כמו הפגנה: הנה, תראה, אני אפילו לא חושבת לגעת. ואם לא הספקתי לשטוף מיד – התחיל מונולוג על איזה מלוכלך אני, אצל נשים נורמליות אין כזה בלגן, והיא מתביישת אם מישהו ייכנס פתאום ויראה כזה רפת.
כסף היא אף פעם לא נתנה לי, למרות שעברתי אליה עם מזוודה אחת. קניתי אוכל בעצמי, מהמשכורת של המוכר – ומשכורת כזאת, כמו שאתה יודע, לא אולימפית. ובאותו זמן היא קנתה לעצמה טלפון חדש או נסעה עם חברות לטיול, בלי למצמץ. אם אמרתי שאין לי מספיק לאוכל בחודש – שמעתי בתגובה “נו מה רצית, לא התחייבתי לפרנס אותך, תחייה במידת יכולתך”.
היו מילים שעדיין מהדהדות לי בראש כשאני נזכר. פעם אחת ביקשתי עזרה להעלות שקיות כבדות מהמכונית לדירה – קומה חמישית, מעלית לא עבדה. היא אמרה: “כואב לי הגב, אני לא סבל, אתה בחרת לקנות שקיות כאלה”. והגב שלה, כמו במקרה, עבד מצוין כשהיא יצאה לדוג עם חכות כבדות.
הכי מוזר – היא ידעה להיות מקסימה מול אנשים. באנו לבקר אצל החברים שלה – היא ג’נטלמנית, נותנת יד, מחמיאה: “ירון שלי”, “ידי זהב”, כזה. וברגע שהדלת נסגרה – שוב הפנים הקרות והמזלזלות. ואתה מבין שאף אחד לא יאמין לך, כי כולם רואים רק את המסכה.
התחלתי להאשים את עצמי. חשבתי – אולי אני באמת עקרת בית גרועה, אולי אני באמת לא משקיע מספיק שזה מה שהיא מגיבה ככה. זה הדבר שהכי מפחיד אותי כשאני נזכר – כמה מהר התחלתי להאמין למה שאדם קרוב אומר, גם אם זה נשמע מופרע ולא הוגן. כמו טיפה אחר טיפה היא קדחה לי בביטחון העצמי, לא שמתי לב שנשארתי בלעדיו.
היה מקרה – חליתי, חום קרוב ל-38, שוכב כמו פגר. והיא מסתובבת בבית ואומרת: “נו, עכשיו מי יבשל, מי ינקה, נוח לך להיות חולה”. שכבותי וחשבתי – אלוהים, האם זה נורמלי שאדם מדבר ככה אליך כשאתה במצב קשה?
בתי שירה הרגישה שמשהו לא בסדר. התקשרה: “אבא, אתה נראה עצוב בזמן האחרון, הכל בסדר?” ואני התחמקתי – הכל בסדר, פשוט עייף מהעבודה. היה מתבייש להודות. חשבתי – אני בן 55, גבר מבוגר, ונכנסתי לאותה סיפור כמו נער בן 18. מי יתוודה על זה?
מה שקרע אותי סופית – היה ערב רגיל, חזרתי מהעבודה, רגליים שורפות, ראש מתפקע. נכנס למטבח – אחרי ארוחת הבוקר נשארה מחבת עם שומן, כוסות, פירורי לחם על השולחן, ונועה יושבת בסלון, צופה בטלוויזיה. בשקט, בלי צעקות, אמרתי: “נועה, אולי תעשי טובה ותשטוף לפחות פעם? הרגע חזרתי, תני לי חמש דקות לנוח”. היא קמה, נכנסת למטבח, מסתכלת על המחבת, אחר כך עליי, ואומרת – בשלווה, אפילו עם חיוך: “ירון, בשביל זה אתה גר פה. לבשל, לנקות, לשרת את הבית. אם זה לא מוצא חן בעיניך – הדלת פתוחה, אף אחד לא מחזיק אותך בכוח”.
וברגע הזה, משהו נצץ אצלי בפנים. לא דמעות, לא היסטריה – צלילות קרה. הבנתי – הנה, נאמר במפורש. אני פה לא כבן זוג אהוב, לא כשותף – אני פה כמשרת, שאפשר להשפיל אותו מתי שרוצים, והוא גם ירגיש אשם.
לא ניסיתי להוכיח, להתווכח, לדרוש התנצלות. בשקט הלכתי לחדר, הוצאתי את המזוודה – אותה מזוודה שהגעתי איתה לפני שנה וחצי – והתחלתי לארוז. בהתחלה היא לא האמינה, חשבה שאני עושה סצנה, ואחרי שעה אירגע. כשראתה שאני רציני, התחילה להתפתל – “נו טוב, סליחה, לא התבטאתי יפה, בוא נדבר”. אבל אני כבר החלטתי. יותר מדי הצטבר, יותר מדי נאמר – ערב אחד לא יכול לכפות על הכול.
התקשרתי לשירה, אמרתי – אני בא הביתה, אספר הכול, אל תפחדי. היא הופתעה כמובן, אבל לא שאלה מיליון שאלות, פשוט אמרה: “אבא, בוא, נסתדר”. חתני איתן אפילו עזר לי להעלות את החפצים, לא העיר מילה, להיפך – הכין תה ואמר: “ירון, אתה בבית, נקודה”.
עכשיו, אחרי שעבר זמן, אני חושב על השנה וחצי האלה כמו על חלום מוזר, שהתעוררתי ממנו לאט. הדבר הכי עצוב – לא שהיא התגלתה ככה. אנשים שונים, קורה. הדבר הכי עצוב – שהרשיתי לעצמי להאמין שהגיע לי יחס כזה. שאני, גבר מבוגר, עצמאי, פתאום התמוססתי לתוך דעה של מישהי אחרת עליי עד ששכחתי – יש לי דירה משלי, חיים משלי, ראש על הכתפיים.
אם פתאום מישהו יגיד לך שאהבה זה שמעריכים אותך רק בגלל שאתה מבשל ומנקה, ומילות “תודה” ו”בבקשה” לא קיימות – ברח. ברח, גם אם אתה בן 55, גם אם נראה שמאוחר להתחיל מחדש. אף פעם לא מאוחר לחזור לעצמך.
זאת הווידוי שלי. לא סיפור הכי שמח, אבל אמיתי. ואתה יודע מה הכי חשוב? לא הפסקתי להאמין באהבה. אני פשוט יודע עכשיו בדיוק איך היא לא צריכה להיראות.
