השכנים צחקו כשגדעון, השוער, התחיל להאכיל חתול רחוב ליד הכניסה. והוא כל יום נשכב ליד אותה דלת. אף אחד לא שאל למה.
גדעון טאטא את החצר משש בבוקר, כמו תמיד. המטאטא גירד על האספלט הרטוב, והצליל הזה הפך מזמן לשעון מעורר לקומות הראשונות. העלים הריחו חמצמץ של רקב, למרות שזה היה רק אפריל.
החתול ישב על המדרגה התחתונה של הבניין.
טריקולור, רזה. פרווה דהויה על הצלעות, והצלעות בלטו אפילו מרחוק. הוא הביט בגדעון בעיניים ירוקות ופתח פיו בלי קול, כאילו מיאה, אבל מישהו כיבה את הווליום.
הוא עצר והניח את המטאטא על הקיר. כרע על ברכיו, חש כיצד ברכיו חורקות מקור הבוקר.
– מאיפה באת?
העיניים הירוקות מצמצו. הפה שוב נפתח ונסגר בלי שום צליל.
למחרת בבוקר הוא ישב באותו מקום. גם אחרי יומיים. גדעון הביא מהבית צלחת אלומיניום ושאריות עוף של אתמול. החתול אכל לאט, אוזניים צמודות, כאילו מחכה למלכודת. אחרי האוכל לא הלך.
הוא עלה במדרגות ושכב ליד דלת מספר 12. דווקא 12, לא 13 ולא 10.
ביום השלישי גדעון שם לב להרגל הזה. ביום החמישי הפסיק לחשוב שזה צירוף מקרים.
ליאורה מקומה ד’ יצאה ביום שני עם שקית זבל ועצרה, מבטה ננעץ בצלחת ליד המדרגות.
– אדון גדעון, עשיתם לה פה מסעדה שלמה?
– אני מאכיל, – הוא משך בכתפיו והמשיך לטאטא.
ליאורה לא הרפתה.
– נו, זהו. מתחילות פרעושים, לכלוך, פרווה בכל מקום. למשפחת כהן בקומה ג’ יש תינוק קטן, חשבתם על זה?
היא דיברה בקול רם, בטוח, והבושם המתוק שלה גבר אפילו על ריח האספלט הרטוב. ציפורניים אדומות הבזיקו כשהיא העבירה את השקית ליד השנייה.
טל מקומה ב’ עישן מתחת לסככה במכנסי טרנינג מרופטים. חייך מבעד לעשן.
– גדעון, אתה ממש מדבר חתולים. אולי היא תגיד לך גם מספרים לוטו?
גדעון שתק. אחר כך אמר בשקט, לא לאף אחד במיוחד:
– החתול הזה לא הגיע סתם.
ליאורה נחרה. טל שאף עמוק ונשף לאט, מביט הצידה.
– פילוסוף, – זרק וירד למעלה.
המטאטא התנקש הלאה. החתול שכב ליד דלת 12, כפות רזות תחובות, ולא הסיר מבט מהסף. בשקט.
ורד מבית 12 גרה לבד. הייתה מעל שבעים, אבל איש לא ידע בדיוק, כי לא חגגה ימי הולדת ולא הזמינה אורחים. נמוכה, יבשה, תמיד במטפחת כחולה ומעיל אפור ישן.
פעם ירדה כל בוקר לקנות לחם. גדעון ראה איך היא אוחזת במעקה בשתי ידיים ומניחה רגל על המדרגה בזהירות, כאילו בודקת קרח. חזרה עם כיכר בשקית וחלב. לפעמים הנהנה, לפעמים עברה בשקט.
הוא ניסה להיזכר מתי ראה אותה בפעם האחרונה. לפני יומיים. או יותר.
מאז שאשתו מתה, גדעון תפס את עצמו לעתים קרובות מקשיב לדלתות של אחרים. ארבע שנים של הרגל זה.
בקומה ב’ הוא עמד ליד הדלת. הצבע בתחתיתה התקלף עד העץ. מאחורי הדלת הייתה דממה.
החתול ישב לרגליו ובהה בדלת, בלי למצמץ.
ביום רביעי הוא נתקל בליאורה במדרגות.
– ראית את ורד לאחרונה?
– מי? אה, מבית 12, – ליאורה סידרה את שערה. – לא. היא תמיד אצלה, מתבודדת. אולי נסעה לאנשהו.
– אין לה משפחה.
– נו, – ליאורה פרשה ידיים. – אז פשוט לא יוצאת. עדיין קר.
בחוץ היה 14 מעלות. גדעון לא התווכח. עקבי ליאורה ציקצקו למטה, וריח הבושם נמוג במסדרון, כאילו לא היה.
הוא חזר לדלת. התכופף, הצמיד אוזן לחריץ. כלום. או כמעט כלום.
החתול השמיע קול. לראשונה מכל הזמן. חלש, צרוד, כאילו הגרון שכח איך עושים את זה, אבל ניסה. “מיאו” רפה, יותר כמו נשיפה.
גדעון כרע וליטף את גבו. הצלעות מתחת לפרווה נספרו בזו אחר זו, כמו חישורי גדר ישנה.
החתול לא הסיר עין מחור המנעול.
הוא דפק בבוקר ובערב, ובמהלך היום. אף אחד לא פתח.
טל עישן על הרחבה והתבונן.
– גדעון, באמת. אל תשבור את הראש. זקנים לפעמים לא רוצים לדבר, וזהו. לסבתא שלי היה פעם חודש סגור, והסתבר שראתה סדרה.
– לורד אין טלוויזיה.
טל השתיק, מלמל משהו ונעלם מאחורי דלתו.
למחרת גדעון שטף רצפות בקומה א’, כשלפתע נפל מלמעלה צליל. לא מיאו.
הסמרטוט הרטוב נשמט מאצבעותיו וחבט על המדרגה.
הוא רץ למעלה, דילג על שתי מדרגות.
החתול עמד ליד דלת 12.
בדלת 13 נפתח מנעול, השכנה הציצה.
– מה קורה?
– תתקשר לאמבולנס, – אמר גדעון בלי הפסקה. – וגם למד”א. צריך לפרוץ את הדלת.
– מה, אי אפשר סתם ככה…
– תתקשר. עכשיו.
ידיו היו רטובות מהסמרטוט. הוא ניגב אותן על המעיל, טלאי במרפק נרטב.
פרצו את הדלת תוך עשרים דקות. הדלת נפתחה בחריקה יבשה, ואוויר כבד מעופש זרם למסדרון. גדעון נכנס ראשון.
ורד שכבה על הרצפה במסדרון, בין המטבח לסלון. כפכף שמאל עמדה ליד הקיר בדיוק, כאילו הונחה בכוונה. לידה התייבשו שברי כוס, ועל הלינוליאום נשאר סימן לבן ממים שכבר התאדו.
הטלפון היה על השידה בחדר. מטר וחצי מהיד המושטת. מטר וחצי היו רחוקים מדי.
הרופאים יאמרו אחר כך: שבר בצוואר הירך, התייבשות. עוד יממה, ולא היו מספיקים.
כשירדו איתה באלונקה, ורד הייתה בהכרה. שפתיים יבשות, עיניים מעורפלות, פנים אפורות. אבל היא לא הביטה ברופאים ולא בשכנים במעקה.
היא הביטה בחתול, ששוב שתק על המדרגה התחתונה. פה פתוח. בלי קול.
אצבעותיה על השמיכה זזו, כמעט בלי מורגש.
– גדעון, – לחשה. – תאכיל אותה. בבקשה.
גרונו התכווץ עד שרק הנהן.
דלת האמבולנס נטרקה, הפנס הצבעוני צבע את החצר בכחול-אדום ונסע. ליאורה עמדה בצד, כף ידה על פיה. טל ישב על הספסל, מרפקיו על ברכיו.
בבוקר יצא גדעון לחצר בשש, כמו תמיד.
הצלחת ליד הכניסה הייתה מלאה. לידה עמדה קערה שנייה, ירוקה, מפלסטיק, כנראה ממישהו במטבח. בתוכה מים נקיים.
הוא הרים עיניים אל החלונות הכהים. אף אחד לא דלק. אבל בקומה ה’ חרקה תריסון.
המטאטא התנקש כרגיל על האספלט. אחרי עשר דקות יצאה ליאורה. בלי איפור, במעיל מעל פיג’מה. עצרה על המדרגות וקפאה, מביטה בחתול שאוכל מהקערה.
עמדה. התכופפה וליטפה את הגב המרופט. מהר, כמעט בגניבה.
והלכה לפחי הזבל, בלי להסתובב אפילו פעם אחת.
טל ירד אחר כך עם שמיכה משובצת, מגולגלת.
– גדעון, – הוא השתעל. – הנה. אם בלילה… קר לה. ישן, אבל כיבסתי.
הניח על המדרגה והלך, בלי לחכות לתשובה. גדעון פרש את השמיכה על המדרגה. החתול ריחרח את הבד, רקע ברגליים, התכרבל לכדור ועצם עיניים.
בחצר הריח עלים רטובים ומשהו נוסף.
הצלחת עמדה ליד הכניסה, עם אוכל. ואף אחד לא צחק יותר.
