Author: Hazel Tang
– נו, מה נשאר אחרי החג? אני צריכה להאכיל את הילדה שלי! – הדודה בחנה בתאוותנות מטרידה את השולחן. אורי הביט באחות של אמו, דנה, והתאפק מלהגיב בחריפות.
קליאו לא ראתה בזה אשמה מיוחדת שלה. נו, היא לא התאפקה פעם אחת, זינקה אחרי חתול, משכה ברצועה חזק יותר מהנדרש, הבעלים נפלה. אבל קליאו לא עשתה זאת בזדון –
ערב חנוכה. 31 בדצמבר. יום חופש. שעת צהריים. מחוץ לחלון היה חורף אמיתי והכל היה מכוסה שלג. באוויר, פוגעות בשמשות, עפו פתיתי שלג גדולים, כפור בטבע, ואני
תשמעי, רבקה לוי גרה בפאתי רחובות, בבית פרטי עם גינה אהובה, פרחים וחממה. היא כבר מזמן בפנסיה, חגגה שבעים, ואלמלא בעלה נפטר לפני שלוש שנים, הכל היה בסדר.
היום נשמע צלצול בדלת. – אמא, תפתחי, זה אבא! – עומר בן השתים-עשרה הניח את השלט על הספה ורץ למסדרון. המנעולים של דלת המתכת החדשה הסתובבו בכבדות.
דוד מגיע הביתה – בית קטן בקצה המושב, שבו היא גרה לבד מאז שבעלה נפטר. הוא מביא מאפים מהעיר הגדולה, מניח על השולחן. יושב קצת, שותק. אחר כך אומר: “
אז ככה, כשהתחתנתי, ידעתי שהמשפחה שלנו לעולם לא תהיה לגמרי רגילה. לבעלי כבר היה בן מנישואים קודמים. הוא היה בן עשר כשנפגשנו, ובאותו זמן הוא נראה רגוע, מנומס
במושב ירקון הכירו את איתן. ולא בגלל שהיה נשמת החגיגות או תורם גדול, פשוט החווה הגדולה שלו הייתה גלויה לעין, ממש בכניסה, ובלעדיו מעט נקבע כאן.
נועה לא הבינה מיד מי מתגנב לאורך הכביש. היא החנתה את הרכב ומיהרה לעבר היצור שהיה זקוק נואשות לעזרה… כשהתקרבה, נועה כמעט פרצה בבכי מרחמים.
שבע שנים היא ישבה בשקט. כשהתחתנה עם איתי, הם עברו לגור בבית אימו. “למה לשלם שכירות?” אמר. “נגור אצל אמא לזמן קצר, נחסוך כסף ונקנה דירה משלנו.”









