היום נשמע צלצול בדלת.
– אמא, תפתחי, זה אבא! – עומר בן השתים-עשרה הניח את השלט על הספה ורץ למסדרון.
המנעולים של דלת המתכת החדשה הסתובבו בכבדות. נאלצתי ללחוץ חזק על הידית כדי לסובב את המפתח. מאחורי הדלת עמד יוני עם שקית מחנות אלקטרוניקה. חמש שנים הוא לא הופיע. מזונות הילדים ממנו היו זעומים, כי חישבנו אותם מהשכר המינימלי הרשמי. אבל עכשיו הוא עמד במעיל עור חדש וחייך.
– שלום, בעלי הבית! – יוני נכנס למסדרון וכמעט דרך על קופסת נעליים שעוד לא הכנסתי לארון. – שלום, עומר! תראה מה הבאתי לך. זה הדגם הכי חדש, קשה למצוא אותו בחנויות.
הבן שלי הופתע מאוד. בחמש השנים האחרונות יוני שלח רק שתי הודעות קצרות בשנה – ליום הולדת ולראש השנה. לפעמים הוא העביר אלף וחמש מאות שקלים. עומר הבין שאבא לא מתעניין בו, ולא ציפה למתנה כל כך יקרה.
– למה באת, יוני? – שאלתי בשקט. הרגשתי דאגה, כי הופעה פתאומית של בעל לשעבר בדרך כלל לא מבשרת טובות.
– איך למה? אל הבן שלי! – יוני הניח את הקופסה על שולחן הנעליים והתחיל להוריד את הנעליים. – שמעתי שעברתם דירה. שכונה טובה, בניין חדש. כל הכבוד, נועה, הסתדרת יפה. תני לי תה, בבקשה. צריך לדבר ברצינות על העתיד של הילד שלנו.
היה לי קשה מאוד לקנות את הדירה הזאת. חמש שנים חסכתי בכל הכוח, עבדתי בשתי משרות בחברת לוגיסטיקה ובלילות הכנתי דוחות. חסכתי כל מאה שקל. לא נסעתי לחופשה, לא קניתי בגדים חדשים ולא הלכתי לבתי קפה. דירת שלושה חדרים בפרוור של תל אביב בבניין חדש נראתה בהתחלה בלתי מושגת. אבל הקבלן סיים את הבנייה לפני הזמן, והצלחנו להיכנס.
מיד רשמתי את הנכס על שם עומר, כדי שתהיה לו דירה משלו בעתיד ושום בעיות לא יוכלו לקחת אותה ממנו. כל המשפחה והחברות ידעו על זה ושמחו. אבל יוני איכשהו גילה על הקנייה.
– בוא למטבח, – אמרתי, כי לא רציתי לריב מול הילד. – עומר, לך לחדר שלך ותפתח את המתנה. אנחנו עם אבא נדבר.
הבן לקח את הקופסה וניכנס במהירות לחדר. במטבח עוד נשאר ריח של חומרים אחרי השיפוץ האחרון ומהריהוט החדש. את המטבח מאיקאה הרכיב אחי. יוני התיישב על הכיסא, הניח מרפקים על השולחן והתחיל לסרוק את החלל.
– כן, לא רע, – אמר. – בערך שישים מטרים? מטבח גדול. כמה עולה היום דירה כזאת? מיליון וחצי בערך?
– שני מיליון, – עניתי ומזגתי מים לקומקום. – ואת כל הכסף הזה הרווחתי לבד. גם השתמשתי בפיצויי הלידה מהביטוח הלאומי, וגם ההורים שלי עזרו קצת. אין לך שום קשר לדירה הזאת.
– נועה, למה את מיד כועסת? – יוני הניד בראשו. – התגרשנו, ככה זה. היינו צעירים ועשינו טעויות. אבל יש לנו בן אחד. גם אני כל השנים האלה עבדתי ופיתחתי את העסק שלי. עכשיו ההכנסות שלי גדלו. הנה, באתי לראות איך הילד שלי חי.
הקשבתי לו והתפלאתי מחוצפתו. כשעזבנו את הדירה הקטנה שלו שהייתה שייכת לאמא שלו, יוני בדק את התיקים שלנו, שלא אקח משהו מיותר. הוא אפילו לקח את הבלנדר שהוריי נתנו לנו במתנה לחתונה. אז הרגשתי פגועה מאוד, עכשיו הרגשתי רק גועל.
– ראית? שתה תה ולך. יש לנו הרבה מטלות, – שמתי לפניו כוס עם תה זול בשקיק. תה יקר לא קנינו מתוך הרגל – יותר מדי זמן היינו צריכים לחסוך בכל דבר.
***
יוני הזיז את הכוס אליו, אבל לא שתה. הוא עשה פרצוף רציני והתקרב אליי מעבר לשולחן.
– נועה, באתי בעניין. אמרו לי שרשמת את הדירה על עומר. כלומר הוא הבעלים היחיד. נכון?
– כן, נכון. למה זה מעניין אותך?
– נו באמת! – יוני הופתע. – את עשית טעות מבחינה כלכלית. הוא רק בן שתים-עשרה. את מבינה שזה מסוכן? אם יקרה לך משהו, יתחילו בעיות עם משרד הרווחה ובתי משפט. וחוץ מזה, מזיק לילד לקבל הכל מוכן בילדות. את תפנקי אותו, והוא לא יעריך דברים.
– אני לא צריכה את העצות שלך בנוגע לחינוך של הבן שלי, – לחצתי חזק על קצה השולחן כדי להרגיע את הכעס. – חמש שנים לא היה אכפת לך אם הוא מפונק או לא. קניתי לו נעליים במידה גדולה כדי שיחזיקו הרבה זמן, ולקחתי מעילים יד שנייה מחברות. איפה היית אז עם הידע הכלכלי שלך?
– בסדר, בלי לריב, – יוני הרים ידיים, כאילו לא רוצה להתווכח. – אני רוצה לעשות טוב בשבילכם. יש לי הצעה. תוכנית טובה איך להשתמש במטרים הרבועים האלה לרווח.
– החברה שלי פותחת עכשיו סניף חדש בתחום הלוגיסטיקה. אני צריך כסף לפיתוח העסק. אפשר לקחת משכנתא גדולה על הדירה הזו בבנק. או למכור את הדירה, להשקיע את הכסף בעסק, ואחרי שנה אני אקנה לעומר דירת ארבעה חדרים במרכז העיר. נוכל להרוויח חמישים אחוזים לשנה.
הקשבתי לדבריו ולא יכולתי להאמין למה שאני שומעת. האיש הזה בא לקחת מבנו היחיד את הדירה היחידה ולזרוק את הכסף לעסק מסוכן.
– אתה משוגע? – שאלתי בלחש, כדי שעומר לא ישמע בחדר. – הדירה שייכת לקטין. אף בנק לא ייתן משכנתא על נכס של קטין. ומשרד הרווחה לא יאשר למכור את הדירה אם לא קונים לילד מיד דירה אחרת, לא פחות טובה.
יוני חייך.
– נועה, זו לא בעיה. אפשר לסדר הכל. יש לי עורכי דין שמכירים את השיטות. אפשר לעקוף את הרווחה. נוכל לרשום את עומר זמנית בבית של אמא שלי במושב. יש שם בית גדול, השטח מתאים לתקנים. אחרי זה אפשר להעביר את הדירה על שמי או על שמך, ואז להשתמש בה לעסקאות. אני כבר חישבתי הכל. נוכל לעבוד כשותפים עסקיים למען עומר.
באותו רגע נכנס עומר למטבח. בידיים הוא החזיק טאבלט חדש וחייך בשמחה.
– אבא, תודה רבה! הטאבלט עובד ממש מהר. תעזור לי להגדיר פרופיל? הטלפון הישן שלי כבר לא מתמודד עם תוכנות.
יוני מיד שינה את הטון והפך לדובר רוך:
– ברור, בן! עכשיו נגדיר הכל. אני תמיד אעזור לך, תזכור. מעכשיו ניפגש הרבה. אני אפילו חושב שאני צריך לעבור לגור איתכם. יש כאן הרבה מקום, ביחד יהיה יותר כיף. אני אעזור לך בשיעורים וארשום אותך לחוג ספורט.
הרגשתי מאוד לא נעים. הבנתי את המטרה האמיתית שלו. הוא לא רק רצה את הכסף מהדירה. הוא החליט לחזור, כי עכשיו יש לנו נכס יקר. לפני חמש שנים הוא זרק אותנו עם מזוודה אחת. אז הוא אמר שנמאס לו מבכי של הילד ומזה שאני תמיד נראית עייפה. ועכשיו, כשהילד גדול ויש לי דירה משלי בתל אביב, הוא החליט לטעון לזכויות אבהות.
– עומר, לך לחדר, – אמרתי בקול רגוע ככל האפשר. – אנחנו מסיימים את השיחה עם אבא, והוא יבוא אליך.
הבן הסכים והלך. יוני הביט בי בביטחון של מנצח.
– רואה איך הילד מתייחס אליי? הוא צריך חינוך גברי. ואת מגדלת אותו לבד, נראית חיוורת ועייפה מהעבודה. תסכימי להצעה שלי, נועה. אני אחזור למשפחה, ונחיה כמו שצריך. נשתמש בדירה לעסק ונרוויח הרבה כסף. תוכלי להתפטר מהעבודה הקשה שלך ולטפל בבית.
– אמא שלך גרה בבית עץ ישן במושב בדרום, שמתפורר, – אמרתי והבטתי בו.
– את רוצה להוציא את הילד מדירה חדשה בתל אביב ולרשום אותו בבית בלי חימום מרכזי? הכל בשביל לקחת הלוואה ולבזבז על הפרויקטים שלך? אני זוכרת את הרעיונות הקודמים שלך: מכונות קפה אוטומטיות ומכירת חלקי חילוף לרכב. אחרי הפרויקטים האלה נשארו רק חובות, וההורים שלי שילמו כדי שעיקולים לא ייקחו את המכשירים הביתיים שלנו.
יוני הפסיק לחייך מיד. פניו הפכו לזועמות, הוא צמצם שפתיים.
– איך את מדברת אליי? – הוא שאל בקול רם. – אני אבא שלו! יש לי זכות חוקית לגדל את הבן שלי. אם אפנה לבית המשפט כדי לקבוע שמקום המגורים של הילד יהיה אצלי, יהיה לך מאוד קשה. ההכנסה הרשמית שלי עכשיו פי שלושה משלך. משרד הרווחה יראה שאמא עובדת בשתי עבודות ולא מבלה עם הילד, ולאבא יש שעות עבודה גמישות והרבה כסף.
היה לי מצחיק ומגעיל לשמוע את האיומים האלה. לפני חמש שנים הייתי נבהלת, בוכה ומתחננת שלא יעשה את זה. אבל בשנים האלה עבדתי קשה והפסקתי לפחד. למדתי להתמודד עם עורכי דין של הוצאה לפועל כשיוני השאיר אותי עם ההלוואות הקטנות שלו שלא שילם. למדתי למלא טפסים ולדבר עם פקידי ממשלה.
– תפנה לבית משפט, – עניתי בשלווה ומזגתי לעצמי כוס מים. – תתבע. השופט יופתע מאוד כשיראה את המסמכים על חוב המזונות שלך. כמה אתה חייב מהשנה שעברה? שלושים אלף שקל? מאגרי המידע של ההוצאה לפועל פתוחים לכולם, יוני. המעיל החדש שלך והמתנה לבן נראים טוב. אבל החוק מגן על הורים שמפרנסים את הילד כל יום, לא כאלה שבאים פעם בחמש שנים.
יוני קם במהירות מהכיסא. כל היוהרה התפוגגה מיד.
– את סתם מקנאה וכועסת שיש לי עכשיו חיים טובים! – הוא התחיל לצעוק. – תשארי בדירה הקטנה שלך לבד. את חושבת שתצליחי? עומר יגדל ויבוא לגור אצלי, כי את לא יכולה לתת לו שום דבר חוץ מהדירה הזאת!
– לך, יוני, – פתחתי את דלת הכניסה. – ותיקח את הטאבלט שלך. עברנו חמש שנים בלי המתנות שלך, ונעבור גם בלעדיהן.
יוני הלך לחדר של עומר ולקח מהילד המופתע את קופסת המכשיר.
– אתם לא יודעים להעריך דברים טובים! – הוא צעק כשנעל את נעליו ליד הדלת. – לא תקבלו ממני עוד שקל אחד. את בעצמך תבואי לבקש עזרה כשלא יהיה לך כסף לחשבונות!
דלת הכניסה נסגרה ברעש. במסדרון נעשה שקט. עומר יצא מחדרו, בוכה. היה לו חבל שלקחו לו את הטאבלט, אבל הוא הבין את המצב. הוא ניגש אליי, חיבק אותי במותניים והצמיד את עצמו אליי.
– אמא, לא נורא. אני יכול להסתדר גם עם הטלפון הישן. הכי חשוב שאנחנו גרים עכשיו בדירה החדשה.
ליטפתי את ראשו. לא נותרו בי שום תקוות לגבי האיש הזה. נצליח לחיות בעצמנו, בלי התוכניות המסוכנות שלו ובלי הרצון הפתאומי שלו להיות אבא, שעלול לעלות לנו ביוקר.
