תשמעי, רבקה לוי גרה בפאתי רחובות, בבית פרטי עם גינה אהובה, פרחים וחממה. היא כבר מזמן בפנסיה, חגגה שבעים, ואלמלא בעלה נפטר לפני שלוש שנים, הכל היה בסדר.
אבל לא רק הגעגועים לבעל הציקו לרבקה. כל שנה היה יותר קשה לעבוד בגינה, יותר כבד להתמודד לבד עם הבית, והבריאות התחילה להתרופף.
הבת שלה, שגרה עם בעל ובתה תמר בעיר הגדולה, ניסתה לשכנע אותה למכור את הבית ולעבור קרוב אליהן, אבל רבקה לא החליטה.
“ומה אעשה אצלכן?” אמרה לבתה, “כל עוד אני על הרגליים, אחיה פה בעיר שלי, ואם תבואו לבקר, זה ישמח אותי.”
הבת ובעלה באו, אבל לא הרבה. תמר, שכל כך אהבה את סבתא, תמיד בילתה אצלה את חופשות הקיץ כשהייתה תלמידה. וגם כסטודנטית, תמר הגיעה לסבתא וסבא לחודש.
אבל סבא כבר לא היה… תמר למדה בשנה האחרונה באוניברסיטה ובקיץ נסעה לעבוד בקיבוץ עם חברים. רבקה התעצבה, ובסוף החליטה למכור את הבית אחרי שטופלה פעמיים במחלקת לב בבית החולים האזורי.
היא מכרה את הבית, קנתה לעצמה דירת שניים קטנה בקומה ראשונה בשכונה ותיקה, ועברה, ולקחה איתה את עציצי הבית שמילאו את כל אדני החלונות ואת המרפסת המחוממת.
חלק מהכסף שנשאר ממכירת הבית רבקה שמה בצד לחתונה של הנכדה האהובה, חלק נתנה לבתה, ומעט השאירה לעצמה לטיפולים.
הטרדות בדירה הצטמצמו מאוד, והיא שמחה שיכולה לנוח יותר ולדאוג לבריאות.
עם השכנים רבקה הסתדרה מצוין. היא הייתה שכנה לא פולשנית, שקטה ומנומסת, ועד מהרה קראו לה “השקטה”.
רבקה תמיד בירכה לשלום בחיוך, קצת מרכינה ראש, ובמהרה התחילה לחלק לגמלאיות אחרות ייחורים של גרניום, פיקוס וסיגליות שצמחו לה בחלונות ומשכו את עין העוברים ושבים.
באביב, השקטה שתלה חלק מהגרניומים בערוגה ישנה מתחת לחלון הכניסה, מה שהפך אותה לצבעונית וחגיגית כל הקיץ.
אבל לא משנה כמה ניסתה להימנע מעבודה פיזית, הבריאות לא השתפרה. רבקה הייתה במעקב אצל קרדיולוג, עברה טיפולים, והבת המשיכה להזמין אותה לעיר הגדולה.
“בואי, אמא. פה רופאים יותר טובים, בית חולים קרוב, ואני קרובה. אשגיח עלייך. יש לנו שלושה חדרים, תהיי על הכל מוכן, ותצאי לאוויר הצח…”
“איזה אוויר צח יש לכם שם?” צחקה רבקה, “פה זה טוב, ואני לא יכולה לחיות שתי חיים, למרות שאני משתדלת לשמור על עצמי.”
אבל יום אחרי יום הבת שכנעה אותה להסכים לבדיקה מעמיקה יותר, ויום אחד כשרבקה הרגישה לא טוב, היא החליטה לנסוע לבית החולים בעיר הגדולה.
“אסע להתאשפז שם,” הסבירה לשכנותיה, וחילקה להן את העציצים, “זה המורשת שלי. אל תתנו להם להתייבש, אני נותנת לכן, שישמחו אתכן. ואני לא יודעת אם אחזור. מה יגידו הרופאים? אם יצטרכו, אצטרך להישאר אצל הבת…”
השכנות הבטיחו לטפל בפרחים, לשמור עליהם ולפנק אותם.
“תפסיקי לחשוב רע, רבקה, אולי ירפאו אותך, הרפואה היום ברמה גבוהה… והפרחים שלך ממש יפים. לא ניתן ליופי להיכחד.”
רבקה נסעה, נעלה את הדירה, ואדני החלונות הריקים נראו עצובים מבחוץ, סיפרו על היעדרה של המארחת הנחמדה.
כל החורף גרה רבקה אצל הבת. הרופאים לא קבעו שמצבה קריטי, אבל המליצו על מתינות בעבודה ובמאמץ, והבת השאירה אותה אצלה לחורף, כדי לבקר רופא לעתים קרובות ולפקח על בריאותה.
רבקה התגעגעה לדירה שלה, כבר התרגלה למקום החדש, ולמרות שהיה לה טוב אצל הבת, רצתה כמו קודם לחיות עצמאית, בנפרד.
במיוחד היה לה קשה כשהשמיים התחממו עם שמש האביב. היא ארזה מזוודות וחזרה ברכבת הביתה, בלי להקשיב לטיעוני הבת להישאר.
בבית היה שטוף שמש, מאובק. אבל בסוף השבוע הצטרפה אליה תמר, הנכדה. תמר סיימה את הלימודים, וגם היא לא יכלה לחכות להיות עצמאית.
“אני מבינה אותך, סבתא,” אמרה תמר, “איך אפשר לחיות בשלווה עם אמא שלי? היא שואלת חמש פעמים בשעה מה שלומך, מנסה להאכיל, להשקות בעשבי תיבול או למדוד לחץ!”
“נו, זה כשהיא בבית. כשהיא בעבודה, הדירה שקטה ורגועה כמו פה,” חייכה רבקה, “אני מרגישה יותר טוב! ואני מתכוונת לגור פה, מה שיהיה. אני לא נכה, בעצם, ואני מקווה שלא תעזבי אותי, תמרי…”
סבתא ידעה על מה היא מדברת. היא ראתה איך תמר מנקה בקפידה את הדירה, מנגבת אבק, אבל מדי פעם מסתכלת בשעון, מחייכת למשהו. סבתא הבינה את מצב הרוח של הנכדה. כבר מתקופת בית הספר, כשהייתה תמר אצלה כל הקיץ בחופשות, נוצר לה פה, בעיר קטנה, חבר בשם יואב, שגר באותו רחוב ליד. הילדים היו חברים, רכבו על אופניים, נסעו ליער הקרוב לקטוף פטריות, עזרו בגינה ושחה בבריכה שליד הבית…
יואב היה מאוהב בתמר, וכשחזר מהצבא, וכבר שלוש שנים עבד במפעל הגדול המקומי. כל פעם שפגש את תמר שבאה לסבתא, הבחור שמח לבואה לא פחות מרבקה.
למעשה, יואב כבר היה חלק מהמשפחה. ככה חשבה סבתא. ותמר על שאלות רבקה על חייה האישיים רק חייכה.
“אסיים ללמוד, אקבל תואר, ואז נראה,” אמרה.
“במי את כזאת רצינית?” כעסה סבתא רבקה, “אחרות כבר התחתנו, ילדו ילדים, ואת – תואר… יואב שלך סבלני. כל הזמן מחכה ומחכה… תיזהרי, אל תפספסי את האושר שלך.”
סבתא לא רק חשבה על האושר של הנכדה; היא רצתה בכל ליבה שתמר לפחות תישאר בעיר הולדתה, לא תגור בעיר הגדולה הרועשת, עם הרכב הרב והאוויר הכבד.
ותמר ידעה שרק עם יואב יהיה לה אושר, והבטיחה לו להתחתן כבר מזמן, לכן הוא זכר את דבריה וחיכה.
עכשיו, כשהאביב הציף באור את הדירה של סבתא, והכל נצץ בניקיון, השכנות החלו להחזיר את הפרחים של רבקה – של השקטה.
“קחי, קחי. אף אחד לא ישמור עליהם כמוך. הם חיכו לך,” אמרו השכנות והניחו את העציצים במקומם, “כי החלונות הריקים שלך נראו עצובים. בריאות לך, רבקה. אל תיסעי יותר.”
רבקה בדמעות קיבלה את הפרחים והתחילה לטפל בהם בדרכה, בעדינות, גזמה בקפידה נצרים ארוכים, תלשה עלים יבשים, החליפה אדמה ודישנה בשיטות שלה.
עד מהרה תמר סיימה את האוניברסיטה, הביאה לסבתא את התעודה, וחגגו כל המשפחה. הבת ובעלה הביאו עוגה גדולה ושק מצרכים. ערכו שולחן, מזגו יין, ויואב ניצל את ההתכנסות המשפחתית: הציע נישואין לתמר, והגיש לה טבעת לעיני כולם.
סבתא דמעה, ההורים נאנחו. הם ציפו למהלך כזה, אבל בכל זאת התרגשו. כולם התחבקו, תמר ויואב התנשקו לאות הסכמה ואהבה, ונקבע יום החתונה.
יואב התכוון לגור אחרי החתונה עם תמר בבית פרטי קטן שירש מסבתא שלו. הבית שלו עמד קרוב לבית שבו גרה רבקה במקור. לכן הילדים יואב ותמר התחברו – בגלל שהיו שכנים.
יואב כבר שיפץ את הבית, בנה סוכת גן ובית קיץ, ומיד אחרי החתונה הזוג הצעיר עבר לקן שלהם.
סבתא רבקה נאנחה בסתר כשראתה את הבית של תמר ויואב. היא באה לבקר והסתכלה על הערוגות, הגינה והחצר, נזכרה בעצמה צעירה בביתה שלה.
יום אחד תמר הכניסה את סבתא לבית הקיץ והראתה לה את המיטה.
“את יכולה פה לגור איתנו בקיץ כמה שאת רוצה… תראי כמה יפה פה! וערוגה מתחת לחלון, ותפוחים מסתכלים מהחלון, ומעבר לאמבטיה חמה. מה לך לשבת בדירה? שבי פה. יש ספסל מתחת לחלון, באר, חממה ליד. תנשמי אוויר, תקשיבי לציפורים, וכשתתעייפי – תתמתחי ותישני… ואני קרובה.”
“זה היה כל כך טוב, נכדה, פה כמו בגן עדן,” נאנחה סבתא.
“רק דבר אחד אני מבקשת. לא לעבוד. לא לחפור, לא להתכופף, ושום דבר,” אמרה תמר בקפדנות.
רבקה הבטיחה. היא נשארה כל היום בגינה וזה חימם את ליבה. תמר ויואב יצאו לעבודה, וסבתא רבקה נשארה שומרת על הגינה והבית. היא הגיעה מוקדם, פתחה את החממה, השקתה במזלף קטן מים חמים מהחבית את המלפפונים והעגבניות, קטפה פירות והניחה בארגזים במרפסת, האכילה את התרנגולות, אספה ביצים מהקנים, וישבה עם החתולים על הספסל ליד בית הקיץ. כשהנכדה וחתנה חזרו, סבתא אפילו הכינה לפעמים ארוחת ערב, ולמרות שהצעירים נזפו בה על דאגת יתר, חיבקו אותה, אכלו יחד, וליוו את סבתא הביתה, עזרו להעביר ירקות ופירות יער.
להפתעתה אפילו של עצמה, רבקה התחילה להרגיש הרבה יותר טוב. היא התחזקה, ירדה קצת במשקל, פניה השתזפו, ולחץ הדם התייצב.
“כי אני כל היום באוויר,” סיפרה לשכנותיה, “כאילו לא עזבתי את הגינה שלי… אצל תמר יש פרחים ופירות יער, רק להסתכל על היופי – וכבר קל!”
כך עברו שנתיים. ואז נולדו לתמר ויואב תאומות – אלונה ומרים. עכשיו סבתא רבקה התחילה לעזור, מנסה להקל על תמר בתקופה הראשונה הקשה של האמהות.
סבתא ישבה עם העגלה בגינה בזמן שהתאומות ישנו, וכשתמר טיפלה בבנות, רבקה הכינה אוכל במטבח.
“עזרה קטנה ממני,” נאנחה סבתא רבקה, “אבל במה שאני יכולה, אני עוזרת, וזה כל כך משמח אותי לראות את הנינות שלי!”
גם הבת ובעלה הגיעו מהעיר הגדולה להתפעל מהנכדות, אבל לזמן קצר, כי הזוג עדיין עבד. ותמר שמחה שסבתא רבקה קרובה, שהיא מרגישה טוב, ועוד כל כך עוזרת!
“עזרה עצומה ממך, סבתא,” הודתה תמר, “נו, מתי הייתי מספיקה לעמוד ליד הכיריים? ואני לא מבינה איך פעם במושבות הסתדרו נשים עם משפחה גדולה, שהיו להן שבעה ילדים?”
גם יואב השתדל לעשות כמה שיותר בערבים בבית, אבל בעיקר העבודה הגברית הייתה עליו, והוא התעייף במפעל, אבל בכל זאת נמשך לבנות, וכל הזמן לקח על הידיים פעם את האחת, פעם את השנייה, והם רחצו בערבים את הילדים יחד, השכיבו לישון, והאכילו…
ורבקה, שכבר ראתה שהאמא הצעירה והאבא מסתדרים עם התאומות, התחילה ללכת הביתה מוקדם יותר, כדי לא להפריע. וגם היא צריכה לישון טוב – מחר צריך לקום מוקדם, לבוא לכאן, לטאטא את השבילים בחצר, להאכיל את התרנגולות, החתולים, ולבשל משהו טעים למשפחה. כל כך נעים לראות את העיניים של התאומות, והשמחה של ההורים הצעירים כשעל השולחן פשטידות חמות מסבתא רבקה!
