נעמה התעוררה בשעה שמונה בבוקר בדירה הישנה שלהם ברחוב גורדון בחיפה, ומצד שני המיטה היה קר. דני לקח את סוכי לטיול בוקר, כמו בכל שבת כבר שבע־עשרה שנה. היא זכרה בדיוק איך הוא התכופף ללחוש לה בחלום החצי: "תמשיכי לנמנם, אני איתו עשרים דקות." היה לה בטחון מוזר, אותו בטחון שקונים עם עשרים שנה של נישואים ושגרה שלא מתערערת.
היא הכינה שקשוקה, שמה אותה בצד על האש הקטנה, בדקה את הטלפון: שעה תשע ורבע. בשעה הזאת הם כבר חוזרים בדרך כלל, דני קונה בורקס מהמאפייה בפינה וסוכי רץ קדימה ומריח את כל הרחוב. השקשוקה התחילה להתייבש. נעמה שלחה הודעה: "איפה אתם? הביצים נהרסות." קריאה. בלי מענה.
בעשר וחצי היא זרקה את הסיר לכיור. בעשתים־עשרה היא התחילה להתקשר לכל מי שהיא מכירה. הטלפון של דני צלצל צלצולים ארוכים, אחר כך קצרים, ואז – "המספר אינו זמין כעת." עם רדת הערב משהו קפוא התיישב בבטן שלה. לא פחד, עדיין לא. משהו אחר. בדיוק כמו לפני שנתיים כשמצאה בטלפון שלו הודעות מאישה בשם שירה: "דני, אני לא מצליחה להוציא אותך מהראש." היה אז מחול שלם של בכי, הבטחות, "זו הייתה טעות, שום דבר רציני," מספר חסום, לילות של התפייסות מתוחה.
עכשיו היא עמדה ליד החלון, מביטה ברחוב שמתמלא באור כתום של שקיעה, והטלפון בכף ידה היה כבד כמו אבן. להתקשר למשטרה? מוקדם. יגידו לה – בן אדם בוגר, יש לו זכות לנעלם ליום.
צלצול בדלת. הלב שלה פעם פעימה פראית: הוא! שכח מפתחות, הטלפון התרוקן. אבל בפתח עמדה שכנתה, רבקה, עם מבט חוקר.
"לא ראיתי את דני עם הכלב כל היום. קרה משהו?"
"הכל בסדר," שיקרה נעמה בלי לחשוב. "הוא נסע לאחיו לעפולה."
היא סגרה את הדלת ונשענה עליה. למה שיקרה? מה יש להתבייש בזה שהיא לא יודעת איפה בעלה? אז היא פתחה את המחשב הנייח, נכנסה לחשבון המייל של דני – הוא לא שינה סיסמה מאז הפעם ההיא. כרטיס אוטובוס אחד, חיפה-אילת, יציאה בתשע בבוקר.
הטלפון התקשר בפתאומיות שהחריד אותה.
"נעמה? זה אורי. הבן של דני."
אורי, הבן מהנישואין הראשונים, שאף פעם לא התקשר בלי סיבה מיוחדת.
"אבא ביקש להגיד לך שהוא נסע. הוא צריך זמן להתבודד, להבין מה הוא רוצה."
שקט שנמשך יותר משיש צורך.
"הוא אצל שירה."
"אורי," נעמה שאלה בקול חד, זר לה, "והכלב? איפה סוכי?"
דממה בצד השני.
"איזה כלב? אני לא יודע. הוא לא דיבר על כלב בכלל."
כאב חד ננעץ לה בצלעות. דני לא נטש רק אותה. הוא נטש את סוכי, הכלב הענק והטוב שלהם, זה שמביא את הנעליים בבית ומלקק ידיים בכל ערב בשעת החזרה מהעבודה.
היא התחילה להתקשר. לעמותות, למרפאות וטרינריות, ללשכת רווחת בעלי חיים בעירייה. אף אחד לא ראה כלב גדול וחום בסגנון זה. אף גופה לא נמצאה. אלוהים, במה אני בכלל חושבת.
בבוקר היא הגיעה לתחנת המשטרה ברחוב ירושלים. השוטר שישב מולה, בחור צעיר עם עיניים עייפות, מילא דוח על כלב אבוד בלי להסתיר את חוסר העניין.
"אני מבין שזה קשה בשבילך, אבל תביני, יש לנו פה תיקי אלימות, שוד…"
"הוא נטש כלב!" נעמה שמעה את הצעקה שלה בלי לתכנן. "זה כמו לנטוש אדם!"
השוטר הביט בה אחרת, עם משהו שדמה להבנה.
"אולי הוא לקח אותו איתו?"
"לא. הוא נסע באוטובוס לאילת. כרטיס אחד. לא לוקחים כלב גדול לאוטובוס."
היא חזרה הביתה סחוטה. אכלה פרוסת לחם קשה עם קפה נמס, בלי טעם ממש. דלת נפתחה בצלצול. רבקה, עם קופסת עוגה ובקבוק יין.
"נו, מה עם דני? אצל אחיו?"
נעמה לא הצליחה לשקר שוב.
"הוא נטש אותי בשביל אישה אחרת. ואת סוכי הוא נטש איפשהו ברחוב. אני מחפשת אותו."
רבקה הניחה את הסכין על השולחן בטריקה.
"בן אדם מגעיל! ואת הכלב למה?!"
בתוך הרגע הזה הבכי פרץ. לא בכי של מלודרמה, רק דמעות שקטות, מבוגרות, בלי קול. רבקה חיבקה אותה, פתחה את הטלפון שלה ובמהירות עשתה סטטוס לקבוצת "חיים בכרמל" ולקבוצת מתנדבים לחיפוש בעלי חיים.
בעשר וחצי בלילה הגיעה הודעה ממספר לא מוכר: "סליחה, את מחפשת כלב? חשבתי שראיתי אותו בתחנה המרכזית, קשור לספסל."
תמונה מצורפת, מעומעמת: כלב חום גדול, שוכב על הרצפה לצד ספסל, רצועה כרוכה על המעקה.
נעמה לא לבשה סוודר. היא רצה למונית בכפכפים, הנהג הביט בה דרך המראה.
"התחנה סגורה כבר, את יודעת מה השעה?"
"זה לא משנה. הכלב שלי שם."
התחנה המרכזית הייתה חשוכה, אור פנסים בודד על ספסלים ריקים.
"סוכי!"
נביחה חלושה מהפינה. הוא שכב, ראש על רגליו, עיניים שקועות, לשון תלויה. זבובים מעל קערית מים דלוחה שמישהו טוב מילא. שלושה ימים בחמסין, בלי מים אמיתיים, בלי אוכל.
נעמה כרעה ברך לידו, חיבקה את הפרווה הדביקה.
"אני כאן, אני כאן."
הוא הניע את הזנב בחלישות. הכיר אותה, למרות הכל. היא שחררה אותו מהרצועה, הרימה אותו בכוח, והוא, חלש ורגליים רועדות, ליווה אותה למונית.
בבית היא שפכה לו מים בעוד כוסית, התקשרה לווטרינר, קבעה ביקור לבוקר. בכתה בתוך הפרווה שלו, והוא ליקק את לחייה המלוחות.
הטלפון צלצל בלילה השלישי. מספר של דני.
"נעמה," קולו רטט, "עברתי משהו קשה. חשבתי שאני משתגע. שירה – זה היה פשוט תזזית, לא רציני. את המשפחה שלי."
נעמה ישבה שקטה, סוכי שכב על הברכיים שלה, עיניו החומות מביטות בה.
"דני, איפה סוכי? זה שלקחת איתך לטיול בבוקר שנסעת."
שקט מהצד השני, שקט שנשמע כמו הכשלה.
"נתתי אותו לחבר. יובל. יש לו כלב גם."
"יובל," חזרה נעמה בקול יבש. סוכי, ששמע את הקול מהטלפון, הרים את הראש ויילל בעדינות.
"זה הוא? הוא אצלך?"
"מצאתי אותו בתחנה המרכזית, דני. קשור לספסל, בלי מים, שלושה ימים. יובל שלך – זה תחנה מרכזית?"
"נעמה, אני יכול להסביר…"
"לא. אתה לא יכול. את הבגידה, אולי הייתי סולחת שוב. אבל את זה," היא הביטה בכלב שניסה ללקק את הטלפון, "את זה אני לא סולחת."
"זה רק כלב, נעמה, לא תהיי דרמטית."
"אני לא דרמטית. אני סגורה." צלצול בדלת. פקיד שליחים עם זר ורדים אדומים, כבדים וריחניים. נעמה חתמה, זרקה את הזר על השידה, חזרה לטלפון.
"אני מגיע הלילה. נדבר."
"אל תגיע. אין איפה לישון. שינית את המנעולים כבר אתמול, ומחר אני אצל עורך דין."
צעקות, איומים, קול חבטה על שולחן. היא ניתקה, חסמה את המספר, הניחה את הטלפון בצד.
עורך הדין שרבקה הביאה למחרת, איש מבוגר ושקט בשם גדעון כהן, פרש מסמכים על שולחן המטבח.
"בגידה, נטישת בעל חיים בצורה אכזרית – יש כאן עילות מוצקות לגירושין וחלוקת רכוש." נעמה חתמה בכתב יד יציב.
חמישה שבועות אחר כך היא התעוררה בבית הקטן של הוריה בבנימינה, שהיה מוזנח ושמור בארון המשפחתי שנים, מקום שתמיד חשבה עליו כצר ומיושן. עכשיו הקירות הישנים נתנו לה הרגשה של בית. דני נשאר בדירה בחיפה – הוא עדיין צריך אליה, את המטבח המודרני, את הנוף לכרמל. נעמה לא נלחמה על זה. היא לקחה רק את הבגדים, הספרים, קערת החרסינה של אמה. וסוכי.
היא עבדה כעת יומיים בשבוע בספרייה הקטנה של המושב, מקום שמצאה כמעט בטעות. ביום הראשון שם מישהו הניח על השולחן שלה עציץ ננס עם פתק: "תודה שהחזרת לי חשק לקרוא." היא שמה את העציץ על אדן החלון, לצד הקופה. בשוק ביום שישי היא פוגשת את יעקב, שכן זקן עם ידיים גרומות, שתמיד שומר לה עגבניות מהחלקה שלו ודוחף אותן לתיק שלה בלי לשאול. סוכי התחזק, הפרווה שלו הבריקה מחדש, רק השיבה סביב הפרצוף הזכירה את מה שעבר עליו.
בשבת האחרונה, בדרך לספרייה, סוכי רץ קדימה אל קבוצת ילדים שישבו על המדרגות ממתינים לסיפור. נעמה הוציאה את ספר הילדים מהתיק ופתחה אותו באמצע החצר. ילד קטן, בלי לשאול רשות, שכב על הבטן ליד הכלב והניח את הראש על הפרווה החמה שלו.
"הכלב שלך ישן בספרייה?"
"לא," אמרה נעמה, "הוא ישן איתי. בבית."
הילד הנהן, מרוצה מהתשובה, וחיבק את צווארו של סוכי ברוב אוזניים שלא הקשיבו כלל לסיפור.
