בת־ים, יום שישי בערב, שבעה בנובמבר. המנורות בלובי של מלון "הכרמל פלאז" היו מהסוג שגורם לאנשים להוריד את הקול בלי לשים לב. שביל אדום צר מוביל מהדלתיים המסתובבות אל דלפק הקבלה, ומעליו תלויה נברשת זכוכית שעולה כמו שכר חודש שלם של בן אדם רגיל. אבל יגאל כהן, בן ארבעים ושלוש, בעל חברת שיווק דיגיטלי ברחוב הירקון, לא חישב כמה עולה הנברשת. הוא חישב רק דבר אחד: שאשתו נמצאת הערב בבאר שבע, בחתונה של בת דודה, ושהוא חופשי עד מחר בצהריים.
לידו צעדה מאיה, עשרים ושש, שעבדה כקופירייטרית במשרד שלו שמונה חודשים. היא לבשה שמלה שחורה שהוא קנה לה בקניון עזריאלי בשבוע שעבר, והחזיקה את זרועו כמו מישהי שמתאמנת על תפקיד שלא לגמרי מרגיש לה טבעי. "אתה מכיר אותה?" היא שאלה בלחש, מצביעה בעינים לכיוון אישה שעמדה קרוב לבר, אבל יגאל לא ענה. הוא חיפש בכיס את תעודת הזהות, כבר מכין את החתימה בראש, את הפוקר פייס, את כל התרגיל שעשה פעמיים בעבר בלי שיתפוס אותו מישהו.
הפקידה בדלפק, בחורה צעירה בשם שירן, חייכה חיוך מקצועי. "ברוכים הבאים למלון הכרמל פלאז, אני צריכה רק תעודה מזהה ואמצעי תשלום."
ואז, בלי אזהרה, השתיקה בלובי השתנתה. לא היה רעש, לא היתה צעקה. היה רק קול נעליים על השביל האדום, קצבי ובטוח, ומישהי שהתקרבה מכיוון המעלית. דנה כהן, בת ארבעים ואחת, לבשה חליפת משי כחולה כהה — לא שמלת ערב, היא לא הגיעה כדי להיות יפה, היא הגיעה כדי להיות נכונה. בידה תיק עור שחור, ובתוכו, כפי שיגאל לא ידע עדיין, מעטפה חומה עבה שהודפסה אצל עורך דין ברחוב אבן גבירול בתל אביב כבר לפני שלושה שבועות.
"יגאל," היא אמרה, לא בצעקה, פשוט בקול שעבר את כל הלובי בלי להתאמץ. "אתה כבר חתום על הכרטיס אשראי שלנו? כי אני רוצה שתבדוק משהו קודם."
מאיה שמטה את זרועו. הפנים שלה הלבינו כמו הקיר שמאחוריה.
יגאל הפך לאבן. "דנה, את… חשבתי שאת בבאר שבע."
"הייתי," היא אמרה, ועצרה במרחק שני מטר ממנו, בדיוק מרחק שמאפשר לכולם בלובי לראות את שניהם בבת אחת. "חזרתי מוקדם. דני התחתן יפה, שלחתי מתנה. ואז התקשרתי לרואה חשבון שלנו, אבי זילברמן, כי רצית לעבור על הדיווח למע"מ ביחד, זוכר? הוא אמר לי דבר מעניין. שהחברה שלך העבירה ל-22,000 שקל בשלושה חודשים האחרונים לחברת ייעוץ שנקראת 'מיה קריאייטיב בע"מ'. ואז בדקתי. מיה קריאייטיב זה השם העסקי שלה." היא הצביעה בראש, בלי זעזוע, לכיוון מאיה. "נכון?"
מאיה לא אמרה כלום. עיניה קפצו בין יגאל לדנה, ואז לקרקע.
מישהו ליד הבר הרים טלפון, לא כדי לצלם בגלוי, רק מספיק נמוך שאפשר להעמיד פנים שזה מקרי. שירן הפקידה הביטה בצג שלה, מחליטה שהמקלדת היא עכשיו הדבר הכי מעניין בעולם.
"מה שהעבדת לעצמך, יגאל, יכולת פשוט לקחת מהחשבון שלנו. אבל העברת אותו כ'הוצאה עסקית מוכרת'. זה חותם מע"מ, זה חשבונית, זה דבר שרואה חשבון רואה. אתה לא רק בגדת בי. גנבת ממני דרך ניירת." דנה פתחה את התיק, שלפה את המעטפה החומה. "זה חוזה גירושין. אבי כבר הכין אותו לפני שבוע, כשראיתי את ההודעות בוואטסאפ שלך על 'שישי בכרמל פלאז'. לא הייתי צריכה להתקשר לאבי זילברמן, יגאל. הייתי צריכה רק לבדוק את הטלפון שלך כשהוא נטען על יד המיטה."
"דנה, בואי נדבר בבית—"
"לא. נדבר כאן." היא לא הרימה את הקול, ודווקא בגלל זה כולם שמעו. "בבית יש לך תמיד תירוץ. כאן, לפני אנשים שלא מכירים אותך, אין לך דבר. רק את עצמך."
יגאל הביט במאיה, מחפש משהו — תמיכה, מילה, כל דבר. היא הסירה את ידה ממנו לחלוטין, צעד אחד לאחור. "אני לא ידעתי שהיא… שהחברה רשומה כ…" היא לא סיימה.
דנה שמה את המעטפה על דלפק הקבלה, ממש לפני שירן, שהביטה בה ואז ביגאל בלי לדעת מה לעשות בידיים שלה. "שירן," דנה אמרה, קוראת בשם על התג שלה, "אל תבטלי את החדר. תני לו להישאר הערב, על הכרטיס שלו. אני עוזבת."
היא פנתה, הנעליים שלה מצליפות קצב קבוע על השביל האדום, לא ממהרת, לא מהססת. בדלת המסתובבת היא נעצרה שנייה אחת, לא כדי להסתכל אחורה — כדי לשלוף טלפון מהתיק ולשלוח הודעה. ליגאל הגיעה רטט בכיס. הוא הוציא את המכשיר בידיים רועדות. ההודעה הכילה תמונה אחת: צילום מסך של בקשת העברת בעלות בחברה, "כהן דיגיטל מרקטינג בע"מ", המועברת מ-50% חזקת תמ"א לדנה כהן בלבד, חתומה כבר אצל עורך הדין, ממתינה רק לחתימתו.
מתחתיה, שורה אחת: "אתה חותם על זה עד יום שני, או שאני מגישה את כל התיעוד למע"מ בעצמי. בחירה שלך."
הוא עמד בלובי עוד דקה שלמה, הטלפון רועד בידו, מאיה כבר נעלמה לכיוון חדר השירותים בלי להגיד מילה. שירן העמידה פנים שהיא מסדרת ניירות. המעטפה החומה נשארה מוטלת על הדלפק, סגורה, מחכה שמישהו ייקח אותה.
ביום שני בבוקר, בעשר ושלושים, יגאל חתם. לא בבית, לא במשרד — במשרד של אבי זילברמן ברחוב אבן גבירול, עם דנה יושבת לידו, רגליים שלובות, שותה קפה שהמזכירה הביאה לה בלי שתבקש. החתימה היתה פשוטה: עט כחול, שם מלא, תאריך. אחריה דנה קיפלה את הניירות, הכניסה אותם לתיק העור השחור, ונתנה לו עותק אחד מצולם.
"החברה שלך," היא אמרה, קמה מהכיסא, "עדיין תישא את השם שלך. אבל 51% מהבעלות עליה שייכים לי מהיום. ואת כרטיס האשראי העסקי — כבר סגרתי אותו בבוקר."
הוא לא ענה. היא לא חיכתה שיענה. היא יצאה מהמשרד, ירדה במעלית, ונסעה לבד לתל אביב, לדירה שכבר הייתה רשומה על שמה בלבד שלוש שנים לפני כן — תנאי שהיא התעקשה עליו כשחתמו על הנכס, ושיגאל אז חשב שהוא רק עניין טכני.
