המזגן העילי בקיוסק הפלאפל ברחוב דיזנגוף בכר ברעלי בבאר שבע בקושי הצליח לחתוך את החום הכבד של אותו צהרי יום רביעי. באוויר התערבבו ריחות של בשר על הגריל, בצל מטוגן והפיתות הטריות שמוחה, בעלת המקום, שלפה מהתנור בתנועה מהירה. בשולחן שבפינה ישבו ארבעה פועלי בניין וגעו בצחוק. קסדות כתומות מונחות על הכיסאות הפנויים, חולצות מוכתמות בטיח, נעלי עבודה אפורות מאבק. יוסי, הגדול שבחבורה, עם זרועות כעבי עץ וקעקוע קטן על הזרוע, הושיט יד לצנצנת החריף. לידו אבי ניגב את הזקן במפית נייר. דודו ומוטי התווכחו בקול רם על משחק הכדורגל של שבת שעברה בין הפועל באר שבע למכבי תל אביב.
ממש כשמוטי חיקה את השופט שפסל מתח אחד, הצחוק נקטע.
אישה מבוגרת עמדה לידם, נשענת על מקל הליכה מתכתי, ובידה השנייה תיק יד שחור שממנו בלט תסרוקת של שרשרת תפילה. היה לה בערך שמונים וחמש, שיער לבן אסוף בקוקו רפוי, ועיניים דומעות כמו מישהי שסיימה להתפלל ועדיין לא הצליחה לשחרר את הבקשה.
"צהריים טובים," אמרה, בקול שבקושי נשמע מעל רחש המזגן.
יוסי הניח את הבירה.
"צהריים טובים, גברתי. הכול בסדר?"
היא נשמה עמוק, כאילו הייתה צריכה אוויר בשביל מה שהתכוונה לומר.
"אני צריכה לבקש מכם טובה. טובה גדולה מאוד."
אבי הביט בדודו. דודו הרים כתפיים. מוטי הוריד את הפיתה שבידו בלי לנשוך.
"נו, גברת, דברי," אמר יוסי, מנגב את הידיים במכנסיים.
"קוראים לי רבקה אדרי. אני גרה כאן ברחוב הרצל, ארבע רחובות מכאן, בבית הצבוע ירוק מנטה עם השער המברזל. בעלי בנה אותו כשהתחתנו, לפני חמישים ושמונה שנים. הוא נפטר כבר."
היא בלעה רוק. התיק רעד על שורש כף ידה.
"חברה שקוראת לעצמה 'נדל"ן הנגב פיתוח' טוענת שמכרתי להם את הבית. שחתמתי על מסמכים. זה שקר. לא חתמתי על שום דבר. אבל יש להם ניירת ועורך דין. היום בארבע הם מגיעים עם שוטר כדי לפנות אותי."
יוסי הרגיש שהחום הפך משהו אחר לגמרי. הוא נשען על השולחן בשתי אמות הידיים.
"מישהו עוד יודע על זה? יש לך משפחה?"
"אין לי אף אחד. בשביל זה…" אצבעותיה התכבצו על המקל, "בשביל זה אני מבקשת מכם, בשם כל הקדוש לכם, שתעשו את עצמכם הילדים שלי היום אחר הצהריים."
השקט היה כבד כל כך שאפילו מוחה הפסיקה לגלגל בצק.
דודו הגיב ראשון.
"גברת, אנחנו בכלל לא מכירים אותך."
"אני יודעת, יקירי. אבל אתם היחידים שהביטו בי בעיניים כל היום. בבנק סגרו לי את הדלת בפרצוף. במשרדי העירייה אפילו לא הקשיבו לי. אתם רק צריכים לעמוד לידי, עם פרצוף זועף. שעה אחת, לא יותר."
יוסי הביט בחבריו. הם היו יחד מהבוקר המוקדם, בונים קיר תומך בכביש מספר 40. לאף אחד לא היו תוכניות עד יום המחרת.
"רבקה," אמר אבי, מגרד את עורפו, "אנחנו טהורים בשרירים, אבל בחוקים אנחנו לא מבינים כלום."
"אני לא צריכה שתבינו בחוקים," היא בסוף חייכה חיוך עצוב. "אני צריכה שיראו אותי לא לבד. שהנוכלים האלה לא יחשבו שאני בודדה ושאפשר לדרוך עליי כמו על חרק."
מוטי קם לאט. היו בו למעלה ממאה קילו וקרוב למטר תשעים. כשהתרומם, האישה הייתה צריכה להרים את הראש.
"באיזו שעה הם מגיעים?" שאל.
רבקה מצמצה, לא מאמינה.
"בארבע. במשאית שחורה."
יוסי הביט בשעון על הקיר. שלוש ועשרים. חיפש את הארנק, השליך שטר של מאה שקל על השולחן.
"אז זזים, צריך להגיע לפני. שלא יקדימו אותנו."
הארבעה לקחו את הקסדות ויצאו בעקבותיה תחת השמש הבוערת. רבקה צעדה לאט; יוסי הציע לה את ידו והיא קיבלה בלי לשחרר את המקל.
הבית הצבוע מנטה היה קטן אבל מטופח. הדשא היבש מהחום, הבוגנוויליה המדולדלת לצד המרפסת, וכיסא נדנדה ריק שבו, כפי שספרה בעודה פותחת את הדלת, ישב בעלה המנוח בכל ערב. בפנים הציף ריח של קפה בוקר בסיר ושל חדרים סגורים. בסלון עמדה מדף מלאה בתמונות ישנות: חתונות, בריתות, ברית מילה, אדם במעיל מכונאי מחייך לצד מכונית פיאט 128 ישנה.
"זה היה שלמה שלי," אמרה רבקה, מצביעה על התמונה. "אם הוא היה כאן, היה מספיק שהוא יעמוד בדלת. אבל הגברים הטובים הולכים ראשונים."
אבי הרגיש גוש בגרון. התייצב ליד החלון, בודק את הרחוב.
"רבקה, יש לך תעודה כלשהי עם החתימה שלך? רישיון נהיגה, משהו."
"רק תעודת הזהות."
"הביאי אותה."
בשלוש וחמישים, שני רכבי שטח שחורים נעצרו מול הבית. מהרכב הראשון יצא גבר דקיק, בחליפה אפורה וחולצה צמודה מדי, עם תיק מסמכים מתחת לזרוע. לידו הלך שוטר צעיר ממשטרת ישראל, עם משקפי שמש, שלא נראה בטוח במיוחד שהוא רוצה להיות שם. מהרכב השני יצא גבר גוץ בחליפת חאקי, עורך הדין כפי שמסרה תגית השם שעל חזהו.
יוסי יצא למרפסת. אחריו, דודו ומוטי נשענו על מסגרת הדלת, ידיים שלובות. אבי נשאר בפנים, לצד רבקה.
"מה השאלה, שוטר?" שאל יוסי, בקול שקט אך תקיף.
האיש בחליפה האפורה דיבר ראשון.
"אנחנו מגיעים לממש צו פינוי. בעלת הנכס, רבקה אדרי, מכרה את הדירה לחברת 'נדל"ן הנגב פיתוח'. כאן המסמכים המאושרים נוטריונית." פתח את התיק והציג חוברת ניירת.
"תראה לי," יוסי ירד מהמדרגות בלי למהר.
עורך הדין התקדם, מצביע על חתימה בתחתית המסמך. רבקה אדרי, בכתב רועד, לפי הניר, מכרה את הבית בשמונה מאות אלף שקל לפני שלושה שבועות.
"זה מזויף," אמר יוסי, לאחר שהעיף מבט.
השוטר העווה פנים.
"ואתה בכלל מי?" שאל.
"אני הבן שלה. אבי אדרי. אנחנו גרים כאן איתה."
האיש בחליפה האפורה פרץ בצחוק קטן.
"לא דיווחו לי על בן. גברת אדרי חיה בגפה."
"זה מה שאמרו לך. אבל כמו שאתה רואה, זה לא ככה." יוסי צעד קדימה. "ותסתכל, שוטר, החתימה הזו לא של אמא שלי. אמא שלי בת שמונים וחמש, ולפעמים היד שלה רועדת, אבל היא חותמת עם "ר" עגולה, לא עם הקו המשונה הזה."
אז יצא אבי, מציג את תעודת הזהות של רבקה. הפלסטיק, ישן אבל תקף, נשא חתימה בדיו כחולה, קו בטוח ו"ר" עגולה כמעט לחלוטין.
השוטר הביט בשתי החתימות. השקט נמשך.
"גברתי," השוטר הציץ לתוך הבית, שם המשיכה רבקה לשבת, ולידה דודו, "את חתמת על המסמך הזה?"
"לא, בחור יקר." קולה לא רעד הפעם. "לא מכרתי שום דבר. הבית שלי לא למכירה. הניירת הזו היא מעשה הונאה."
עורך הדין נסוג צעד אחד, מזיע.
"אדוני השוטר, החתימה יכולה להשתנות עם הגיל."
"בשלושה שבועות?" התערב מוטי, שלא דיבר הרבה אבל ידע להקשיב. "אמא שלי לא ילדה, אבל היא לא חולת שכחה."
האיש בחליפה האפורה התחיל לארוז את הניירת בגמלוניות.
"זה אי הבנה. נגיש תיעוד משלים."
"אל תזוז," השוטר הרים את היד. שלף את המכשיר קשר. בקש תגבורת ובדיקה מול לשכת רישום המקרקעין.
מה שהגיע אחרי זה היו עשרים דקות של מתח. רבקה, שקטה בכיסאה, ידיים שלובות. אבי הביא לה כוס מים. דודו, בלי לומר מילה, הניח יד על כתפה. יוסי נשאר במרפסת, עצום, ללא נוע, מביט ישירות באיש בחליפה האפורה עד שזה אבד את החוצפה.
כשהגיעה ניידת נוספת ומפקחת שבדקה את המסמכים לעומת מערכת בטאבלט, הכול התמוטט. עורך הדין לא היה רשום בלשכת עורכי הדין. לחברת "נדל"ן הנגב פיתוח" היו שלוש תלונות הונאה פתוחות במחוז הדרום. המסמכים היו זיוף גלוי. השוטר שהגיע איתם אזק את האיש בחליפה האפורה ואת מי שהציג עצמו כעורך דין, בעוד המפקחת מתנצלת בפני רבקה בשם המשטרה.
כשהרכבים השחורים נעלמו במורד הרחוב, רבקה קמה. יצאה למרפסת, חשה את חום אחר הצהריים על פניה. הביטה בארבעת הזרים שהיו הילדים שלה במשך שעה.
"לא יודעת איך לגמול לכם," אמרה, בקול נשבר.
יוסי גירד את ראשו.
"רבקה, אנחנו לא עשינו שום דבר שאת לא מגיעה לך. את יודעת מה? אם את רוצה לגמול לנו, תעשי לנו קובה."
באותו ערב, המטבח בבית הצבוע מנטה חזר להריח כמו שצריך: חמין עם בשר, שעועית אדומה ואורז עם אספרגוס, ולחם פיתה חם. רבקה נעה בין הכיריים לשולחן, ממלאת צלחות וצוחקת כשאבי סיפר סיפורים מהעבודה. מוטי, שבקושי דיבר, קם לשטוף כלים. דודו יצא לחצר לראות את השקיעה, וחזר לומר שלבוגנוויליה עדיין יש חיים, שעם קצת מים היא תפרח מחדש.
יוסי, יושב בכיסא הנדנדה הישן במרפסת, הביט בתמונות שעל המדף מבעד לחלון. כשרבקה הביאה לו כוס קפה, הוא קיבל אותה בשתי ידיו.
"אמא שלי נפטרה לפני עשר שנים," אמר בשקט. "חשבתי שכבר לא אשתה קפה שמישהי הכינה לי ככה."
היא נשארה שקטה. אז, הניחה יד מקומטת על ידו.
"אז כבר יש לך בית שבו לשתות אותו, יקירי. בשבת הבאה אני מביאה עוד חמין."
כיסא הנדנדה חרק בעדינות. בפנים, השלושה האחרים צחקו ממשהו שדודו אמר. בחוץ, הלילה שקע על באר שבע, והבית הצבוע מנטה, בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, האיר בכל חלונותיו, וקולות שלא יצאו מהטלוויזיה מילאו אותו.
