שם המשפחה שלי, אוריאלי, לא בדיוק מתאים לנשים בגיל שישים ושתיים שרוצות לקנות בגד ים שלם בלי להסתכל שבע פעמים במחיר. אבל זה מה שעשיתי, בחנות קטנה ברחוב דיזנגוף, שבוע לפני יום ההולדת השישי של נויה.
שנה וחצי לפני זה, הבת שלי שירה ובעלה עידן נהרגו בתאונת דרכים בכניסה לכביש 6, בדרך חזרה מחתונה בחיפה. מאז נויה גרה איתי, בדירה הקטנה ברמת גן שבה גידלתי את שירה עצמה. אני לא רק סבתא שלה. אני זאת שמכינה את הסנדוויץ' עם הגבינה הצהובה שהיא אוכלת בלי העור, זאת שחותמת על הטפסים של הגן, זאת שיושבת על קצה המיטה בשתיים בלילה כשהיא מתעוררת ומבקשת את אימא.
הקצבה שלי לא מספיקה. אני עושה משמרות נוספות בסופר "יוחננוף" השכונתי, שלוש פעמים בשבוע, בקופה. חסכתי משם, שקל שקל, כדי שליום ההולדת של נויה יהיה משהו מיוחד. לא ביקשתי ממנה מה היא רוצה, רק שאלתי.
"בלונים? עוגה עם כל הגן? מתנות?"
"סבתא, אני רוצה רק יום אחד איתך. בלי כולם."
זה מה שגרם לי להזמין שני מקומות במתקן בריכות "שפיים" שבשרון, חבילת יום כולל כיסאות נוח וארוחת צהריים. זה היה יותר ממה שתכננתי להוציא, אבל שמרתי בשביל זה כבר חודשיים.
נויה ביקשה בגדי ים זהים. "שנראה כמו קבוצה אחת, סבתא." קניתי לעצמי את הבגד השלם הזה בדיזנגוף, כחול עם סרט לבן בקצוות, ולה בגד קטן בצבע דומה עם סלסול קטן על הכתף. כשהחבילה הגיעה היא הרימה את שני הבגדים מעל הראש ואמרה "מושלם", ואני שאלתי מושלם למה, והיא ענתה "כדי שידעו שאנחנו ביחד".
ביום שלישי בבוקר, התשיעי בנובמבר, הגענו לשפיים. השמש כבר הייתה חזקה, המקום מסודר, שמשיות לבנות, נשים בחליפות בד יקרות ליד הבריכה, תיקי מעצבים מונחים על הכיסאות. נויה לחצה את היד שלי כשראתה את המקום. "סבתא, גם אנחנו שייכות לפה."
בערך שעה שחינו, נויה התיישבה על הברכיים שלי במים, צחקנו, היא התכרבלה בצווארי ולחשה "זה יום ההולדת הכי כיף בחיים שלי". אז עלינו מהבריכה.
אישה מאחורינו אמרה בקול, שיישמע לכולם, "וואי, אלוהים". הסתובבתי. אישה בת שלושים בערך, כובע מעוצב, שפתון בוהק, משקפי שמש דחופים לשיער. שתי חברות שלה ישבו מאחוריה עם משקאות קרים ותיקים תואמים.
"הבגד ים הזה. בגיל הזה?" היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש. "לא מתביישת?"
"סליחה?" שאלתי.
היא פלטה צחקוק קצר. החברות שלה הצטרפו. הסתכלתי על עצמי. לא היה שם שום דבר חשוף. בגד ים רגיל על אישה רגילה שמנסה לתת לנכדה שלה יום טוב.
"יש פה ילדים" אמרה. "יש דברים שלא נעימים לכולם להסתכל עליהם."
הפנים שלי בערו. "אני מכוסה," אמרתי בשקט. היא חייכה, וזה היה גרוע עוד יותר. חשבתי לקום ולעזוב. לא כי היא צדקה, אלא כי לא רציתי שיום ההולדת של נויה יהפוך לרגע שבו צוחקים על סבתא שלה מול כולם.
נויה הסתכלה עלי. "סבתא?"
"אני בסדר, מותק," אמרתי, אבל לא הייתי בסדר. נויה שתקה שנייה, הביטה באישה, ואז לחשה לי "אני צריכה לשירותים". "אני אבוא איתך." "היא תיקח אותי," היא הצביעה על עובדת צעירה בחולצה אדומה שקיפלה מגבות ליד תחנת המגבות.
לפני שהספקתי להגיב, נויה כבר הייתה לידה ושאלה אם היא יכולה להראות לה איפה השירותים. העובדת חייכה ולקחה אותה. שמעתי את האישה אומרת לחברות שלה "לאנשים מסוימים ממש כדאי להתבונן במראה."
נויה שמעה את זה גם כן.
כמה דקות אחר כך נויה חזרה, ביד של העובדת, ולידן הגיע גבר עם חולצת פולו כחולה כהה ותג שם, "דורון, מנהל הבריכה". נויה הצביעה ישר על האישה.
"זאת היא," אמרה. "בגללה סבתא שלי רצתה לעזוב ביום ההולדת שלי."
הכל נעצר. קמתי, הברכיים שלי לא ממש החזיקו. דורון התקרב.
"אפשר לדעת מה קרה?" שאל בקול שקט לגמרי. האישה צחקקה. "זה מגזים. התבדחתי, אנשים רגישים מדי."
"אמרת שאני צריכה להתבייש שאני לובשת בגד ים בגיל הזה," אמרתי. "אמרת שיש ילדים פה."
אחת החברות שלה מלמלה "ליאור…" כך למדתי את השם שלה.
ליאור גלגלה עיניים. "לא התכוונתי ככה כמו שהיא מציגה."
אישה בשורה הסמוכה קמה. "גם אני שמעתי. סבתא אומרת אמת."
ליאור נזפה בה: "את לא מבינה על מה את מדברת."
"אני יודעת מה שמעתי," ענתה האישה בלי לזוז.
דורון הנהן ונתן סימן לאישה בבלייזר שעמדה בכניסה לטרקלין. ליאור ראתה אותה והתנוחה שלה השתנתה. האישה בבלייזר התקרבה. "יש בעיה?"
"האורחת הזו דיברה בחוסר כבוד כלפי אורחת אחרת, לפני ילדה," אמר דורון.
האישה בבלייזר הסתכלה על ליאור ואז על התיק של גוצ'י ליד הכיסא שלה. "ליאור," אמרה בקול שקט ומוחלט, "זה נכון?"
"ענת, את מגזימה."
ענת, כפי שהתברר שהיא מנהלת החוגים במתקן, לא זעה. "קוראים לי להיות כאן כדי לבנות תוכן למשפחות מכל הגילים שמרגישות בבית במתקן שלנו. את מבינה כמה את עכשיו הפרת את זה?"
"זה היה בדיחה," אמרה ליאור.
"זה לא היה מצחיק," אמרה ענת. "את לא חלק מהאירוע מהרגע הזה. בבקשה תאספי את הדברים שלך."
ליאור הביטה בחברות שלה. הן הפסיקו לחייך. "את סריוזית?"
"כן."
לפני שהיא הצליחה להגיד עוד משהו, שמעתי את עצמי מדברת. "ראית אישה מבוגרת והחלטת שאני צריכה להתבייש. הנכדה שלי ראתה מישהי שהיא אוהבת. זה חשוב יותר."
הפנים של ליאור התקשו, לרגע חשבתי שהיא תגיד עוד משהו גרוע יותר. היא לא. היא לקחה את התיק שלה. אחת החברות הלכה אחריה מיד. השנייה הביטה בי כאילו רוצה להתנצל אבל לא התנצלה, רק מיהרה אחריהן.
רק כשהן נעלמו הבנתי שאני רועדת.
דורון פנה אליי. "אני מצטער מאוד שזה קרה כאן."
הדבר הראשון שהגאווה אמרה בשבילי היה "אנחנו לא צריכות יחס מיוחד."
ההבעה שלו התרככה. "אני לא מציע רחמים. אני מציע ארוחת צהריים, כי אין ילדה שמגיע לה שיום ההולדת שלה יתקלקל כך."
כמעט סירבתי. נויה משכה לי את היד. "בבקשה שנישאר. אני לא רוצה לנסוע הביתה בגללה."
נשמתי עמוק. "בסדר. נישאר."
ענת חזרה מאוחר יותר. "יש לי בקשה, רק אם זה נוח לך. אנחנו מכינים לוח תמונות בלובי של המתקן. משפחות אמיתיות, לא דוגמניות. רק תמונה אחת מהיום. אם את מעדיפה שלא, אני מבינה מצוין."
הדחף הראשון שלי היה לסרב. אז נויה הביטה בי. לא מבקשת, רק מקווה. באותו רגע הבנתי משהו: אם אני אומרת לא בגלל ליאור, אז ליאור עדיין קובעת איך רואים אותי.
קמתי. לפני שחזרנו לבריכה, קיפלתי את חלוק הרחצה שלי והשארתי אותו על הכיסא. הבנתי שהישארות הזאת לא נועדה להוכיח כלום לליאור. היא נועדה ללמד את נויה שהבושה לא צריכה לשלוח אותנו הביתה. היא לא צריכה לכווץ את הגוף שלך. היא לא צריכה לגזול זיכרון שהרווחת באהבה.
הצלם לא בקש מאיתנו לעמוד בצורה מסוימת. הוא רק בקש שנלך לכיוון המים כפות ידיים שלובות. באמצע הדרך נויה לחשה לי משהו שגרם לי לפרוץ בצחוק, ואת זה בחרו לתמונה. ענת שלחה לנו עותק אחר כך. בתמונה אני לא נראית צעירה, לא נראית נוצצת. אני נראית שמחה. ולידי נויה נראית בטוחה. זה היה מספיק.
בצהריים נויה אכלה צ'יפס, לימונדה ועוגיית יום הולדת עם נר אחד. באמצע הארוחה היא שלפה בקבוקון מיץ מהתיק שלנו והחליקה אותו אליי מעל השולחן. "מקרה חירום," אמרה. צחקתי כך שכמעט בכיתי.
בערב, אחרי שהגענו הביתה, נויה התכרבלה אליי על הסלון בפיג'מה, עדיין קלות מריחה כלור וקרם הגנה.
"נהנית ביום ההולדת שלי?" שאלה.
חייכתי. "כן."
"מה היה הדבר שאהבת הכי הרבה?"
"איך שעמדת לצידי."
היא חשבה לרגע. אז נשענה עלי ואמרה "את תמיד עוזרת לי. היום אני עזרתי לך."
בבוקר שאחרי, הוצאתי מהמגירה את התיק הירוק שבו שמרתי מאז התאונה כל הניירת של שירה ועידן, ובתוכו גם את הפוליסה של "הראל" על שם נויה, שלושים ושבעה אלף שקל שהיו צריכים להתפצל בין שני הצדדים של המשפחה. חצי שנה התלבטתי אם לחתום על ההעברה המלאה לידי, כדי לא לפתוח מלחמה עם הדודה של עידן שטענה שחלק מהכסף שייך לה. עשיתי את זה הבוקר, בלשכת הרווחה ברמת גן, עם עורך הדין שהמליץ עליו המתקן בשפיים אחרי שדורון נתן לי את הכרטיס שלו. חתמתי, הכסף עבר לקרן נאמנות על שם נויה בבנק הפועלים, סגור עד שתהיה בת שמונה עשרה. הדודה התקשרה באותו ערב, צעקה שזה "לא הוגן", ששמרה לה כל השנים על "חצי מהבובות של שירה בעליית הגג". עניתי לה בקול שקט שהבובות שלה, שהכסף של נויה, וסגרתי את הטלפון. מהצד השני של הקו נשמעה דממה, ואז קליק.
