מתחת לכובע הבז' ישב אבא שלי
לשלוש שנים הייתי אלמנה.
לא רשמית, לא בניירת, אבל בכל דבר שחשוב. ישבתי מול עורך דין בתל אביב וחתמתי על טפסים של "הורה יחיד". הירדמתי בצד אחד של מיטה זוגית. למדתי לענות לבן שלי כשהוא שאל אם אבא רואה אותנו משם.
קראו לי מיכל שגיא. ועד לרגע אחד, בטיסה פנימית פשוטה מתל אביב לאילת, האמנתי שבעלי, רון שגיא, מת.
זו הייתה טיסה של חצי שעה. כלום מיוחד. קניתי שני כרטיסים במחלקת תעירה בנקודות של כרטיס אשראי, כי אחרי שלוש שנים הבנתי שנועם, הבן שלי, צריך שמש וים בלי לדרוך על החול שבו הוא טבע באבדן.
נועם, בן תשע, ישב לידי ואחז בידית הכיסא כל הטיסה. מהיום שרון נעלם בטיול ימי ליד חוף אכזיב, נועם הפסיק לצייר דלתות בבתים שהוא מצייר. הפסיכולוגית קראה לזה "אבל שמתבטא בהיעדר". אני קראתי לזה שבר לב בעיפרון צבעוני.
חברת ההצלה הימית מצאה חלקים. את המעיל של רון תלוי על סלע. את הטלפון שלו מרוסק. כמה חפצים אישיים שהים החזיר כאילו הוא מחזיר הכול חוץ מהאיש עצמו.
בלי גופה. בלי "שלום". רק תעודת פטירה שהרגישה קרה מכדי להיות אמיתית, ורשמית מכדי להילחם בה.
אז הפכתי לאלמנה כי המדינה אמרה שאני כזו. קיפלתי את החולצות שלו בקרטון. הפסקתי לשים את הטלפון מתחת לכרית. למדתי לענות כשנועם שאל אם בגן עדן יש חלונות.
אילת הייתה אמורה להיות הצעד הראשון קדימה. שמש, בריכה במלון, רעש של ילדים מסביב. משהו בהיר מספיק כדי לשחרר את האחיזה של הזיכרון.
ואז נועם נעמד באמצע המעבר בין הכיסאות ונעצר.
עמדנו בתחילת עליה למטוס, אנשים נדחפים מאחור עם תיקי טרולי ומעילים. נועם קפא במקום, בוהה קדימה, לכיוון תא המחלקה הראשונה.
"אמא," הוא לחש. "האיש הזה… זה אבא."
כמעט צחקתי. לא מצחוק אמיתי. מהצורך של השכל לדחות את זה לפני שהלב יספיק לרוץ אחרי זה.
ילדים רואים רוחות רפאים אחרי אבל. הם מבלבלים זרים עם מי שהם מתגעגעים אליו. הם הופכים תקווה לפרצוף.
אבל נועם לא מצמץ.
"האיש עם הכובע הבז'," הוא לחש שוב. "זה אבא."
עקבתי אחרי המבט שלו. שורה אחורית במחלקה הראשונה. גבר ישב לצד אישה בלונדינית בחליפת פשתן לבנה. הוא חבש משקפי שמש, כובע קש בז' מהוה, זקן מסודר. הוא נראה רגוע. נראה שבע. נראה חי.
שום דבר בו לא אמור היה להיות רון.
ובכל זאת, הגוף שלי הבין לפני שהשכל הספיק לנסות להתווכח.
הוא הרים את היד לקחת כוס מהדיילת. ראיתי את הצלקת. עקומה, חותכת על גב כף היד השמאלית. רון קיבל את הצלקת הזאת כשתיקן סולם עולה ליאכטה בנמל אשדוד, שנה לפני שנועם נולד. זכרתי שחבשתי אותה בגזה בזמן שהוא צחק ואמר שלכל צלקת מגיע סיפור טוב.
הגרון שלי נחסם.
"לא," לחשתי. "זה בלתי אפשרי."
נועם תפס את השרוול שלי. "אמא, זה הוא."
הגבר הסתובב קצת. לשנייה אחת ראיתי את הפרופיל שלו. קו הלסת. צורת השפתיים. הקמט הקטן ליד הגבה השמאלית.
הברכיים שלי כמעט נכנעו.
אז הבלונדינית נשענה אליו ואמרה משהו. הוא חייך אליה. חיוך של רון. החיוך שקברתי לפני שלוש שנים.
דיילת נגעה בזרוע שלי. "גברתי, צריך לשבת." כמעט לא שמעתי אותה. נועם בכה בשקט, דמעות זולגות על הלחיים.
"למה הוא לא מכיר אותנו?" הוא לחש.
השאלה הזאת פצעה יותר מהצלקת.
התיישבנו, אבל לא הפסקתי להסתכל לכיוון מחלקה ראשונה דרך הפרגוד.
בערך בחצי הטיסה הגבר קם והלך לכיוון השירותים. קמתי לפני שהצלחתי לעצור את עצמי.
כשהוא יצא, חסמתי לו את הדרך. הוא קפא. המשקפיים ירדו לו קצת. ושם היו העיניים של רון.
לחשתי, "רון?"
הוא הסתכל בי כאילו אני זרה. אז הוא הביט מעבר לי, בנועם. לשבריר שנייה עבר על פניו משהו. כאב. הכרה. פחד.
אז הוא אמר, "סליחה, טעית באיש."
אבל לפני שהצליח לזוז, נועם נכנס למעבר והרים את המצפן הקטן, הכסוף, שרון נתן לו חודש לפני שהוא יצא לים ולא חזר.
הפנים של הגבר הלבינו.
לרגע הייתה שקט מוחלט. אפילו הדיילת שחיכתה לעגלת המשקאות נעמדה. הוא הביט במצפן כאילו מישהו שלף עליו נשק.
"מאיפה זה לך," הוא אמר, והקול שלו נשבר באמצע המילה. זה היה קולו של רון. בלי ספק, בלי טעות.
"נתת לי אותו," נועם אמר. "לפני שהלכת לים."
האישה הבלונדינית, שנקראה – כמו שלמדתי אחר כך – אפרת, קמה ממקומה ושאלה, "מה קורה? איל, מי הם?"
איל. זה השם שהוא נשא עכשיו. איל שגב.
ישבנו שלושתנו, הדיילת והקברניט, בתא קטן בקדמת המטוס עד שנחתנו. הוא לא הכחיש יותר. פשוט שקע בכיסא, הוריד את הכובע, ואמר, "לא תכננתי שזה יקרה כך."
הוא סיפר, במילים קצרות, מקוטעות, מהר כמו שרוצים לגמור עם משהו מכוער: שהוא לא טבע. שהוא שחה שעות, נסחף לכיוון מצודת קוריקוס בקפריסין בסירת דייגים שמצאה אותו כמעט חסר הכרה. שהוא היה חייב למישהו בארץ כסף שלא היה לו – שבעה מאות ושמונים אלף שקל, חוב ליזם שהתגלה כמעורב בהונאה שרון עבד בה כקבלן ביצוע. שרון חשב, בלילה ההוא בלב ים, שזאת ההזדמנות שלו להיעלם לגמרי. ושהוא עשה את זה. ברח. התחתן מחדש, בלי גירושין רשמיים, תחת שם חדש שרכש בכסף מזוהם, ובנה חיים חדשים בניצנה, ואחר כך באילת, עם אישה שלא ידעה כלום על מיכל ונועם.
לא התחננתי. לא צרחתי. פשוט הסתכלתי עליו ואמרתי, "שלוש שנים ישב הבן שלך בלילה ושאל אותי אם מתים כואב להם." הוא לא ענה. הוא רק בכה, בשקט, כמו גבר שכבר יודע שהבכי הזה לא ישנה שום דבר.
נחתנו באילת. במקום לקחת מונית למלון, לקחתי את נועם ישר לתחנת המשטרה בשדה התעופה. לא כדי לנקום. אלא כי תעודת פטירה כתובה על שם של אדם חי היא מסמך שצריך לתקן, ומה שחשבתי כירושה – שלושת החדרים בדירה ברמת גן שעברו על שמי לפי צוואה, הפנסיה שהתחילה להיכנס, כל זה – צריך להיבדק מחדש כעכשיו שאני יודעת שהוא חי.
החלק הזה – החוזה – הוא לא הייתה סיפור של לב שבור, אלא של ניירת. פתחתי תיק משפטי. עורכת הדין שלי, גברת רונן, הסבירה לי שכל עוד רון נחשב מת, הוא לא יכול לתבוע אותי על כלום. אבל כרגע שהוא הודיע על עצמו – או שאני אודיע עליו – הוא נחשב חיים מבחינה חוקית, מה שפותח אפשרות שהוא יתבע את חלקו בדירה. אז יחד עם גברת רונן בנינו הסכם: אני אעביר תלונה למשטרה על זיוף נסיבות המוות וקבלת כספי ביטוח במרמה – מאתיים ושמונים אלף שקל שחברת הביטוח שילמה לי כפיצוי – ובתמורה, בהסכם גירושין שהוא יחתום עליו בלי לשון רע, הוא יחתום על מחילה מלאה על כל זכות בדירה וברכוש המשותף, לצמיתות.
חזרתי לתל אביב עם נועם שבוע לאחר מכן. בדרך, בנמל התעופה דוד בן גוריון, פגשתי את אפרת, האישה שלא ידעה כלום. היא בכתה בפינה, עם מזוודה אחת, בלי טבעת. לא דיברתי איתה הרבה. אמרתי רק, "הוא ירגיש אותי לא, אבל גם אותך הוא שיקר."
שלושה חודשים אחר כך קיבלתי מעטפה מעורכת הדין שלי: הסכם חתום, חותמת נוטריונית, ותעודת פטירה מבוטלת מרשם האוכלוסין. בתוך המעטפה היה גם מכתב קצר מחברת הביטוח, מודיעים שהם בחרו לא להעמיד אותי לדין פלילי בתנאי שאני מחזירה את מלוא סכום הפיצוי. החזרתי. זה עלה לי כל החיסכון שהיה לי, אבל הדירה, בלעדיו, נשארה שלי בלבד, ברישום בטאבו.
ביום שחתמתי על הדף האחרון – שלושים ושתיים חתימות, סעיף אחרי סעיף – נועם ישב על הרצפה ליד השולחן ושיחק עם המצפן הקטן, פותח וסוגר אותו. שאלתי אם הוא רוצה לצייר. הוא הסתכל בי, לקח עיפרון כחול, ובפעם הראשונה בשלוש שנים ועשרה חודשים, צייר בית עם דלת.
