תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו מהחיים, משהו שחוזר אליי כמעט בכל פעם שאני מסתכלת אחורה על הילדות שלי.
זה היה במרץ תשעים ושלוש, בכרטיסייה של בית הספר היסודי ברמת גן, ליד השם שלי, היה כתוב: שולם. אבל ראשי התיבות לא היו של אמא שלי.
הייתי אז בת ארבע-עשרה, עמדתי בתור בחדר אוכל של בית ספר, עם מגש ירוק מפלסטיק, ריק לגמרי. אין מצב לשכוח את הריח של המרק מרק ירקות כזה עם גזר ותפוח אדמה, שהבטן מתהפכת מרוב רעב רק מהריח. שניצל עם אורז, לפעמים קציצות. קומפוט פירות יבש בכוס זכוכית. הכול עלה שקלים בודדים, אבל גם לזה לא תמיד היה.
אמא שלי תפרה בגדים בבית, תיקנה שמלות ומעילים. הכסף בקושי הספיק ללחם ושקית תפוחי אדמה וגם זה לא כל שבוע.
למדתי לעמוד בתור ואז פשוט לצאת מהתור, כאילו שכחתי את הארנק, כאילו אני לא רעבה, כאילו אני הולכת לאכול בבית. אף אחד לא אמר כלום, או שפשוט אף אחד לא רצה לשים לב.
הבנות מהכיתה התיישבו סביב השולחנות, דיברו וצחקו. נועה זילברמן טבלה לחם ברוטב, איילת נחמיאס חתכה את הקציצה לחתיכות קטנות כאילו היא מסעדה בצפון תל אביב. ואני חלפתי לידן, צמודה לספר הגאוגרפיה, בורחת לא להסתכל להן בצלחת.
במסדרון ליד התליה היה שקט. ישבתי לפעמים על אדן החלון, חיכיתי לצלצול. הבטן מקרקרת, ולפעמים אמא, כשנשאר לה שקל קטן, שמה לי סוכריה בקרם מעוך בכיס אוצר קטן שאכלתי כל היום, עד שנשאר רק שבר מתוק קטן.
אבל פעם-פעמיים בשבוע, היה משהו אחר. הייתי בתור, כבר מתכוונת לברוח, ואז הקופאית יהודית מהמזנון לחשה, בלי להסתכל לי בעיניים: “שילמו עלייך. קחי”. הייתי לוקחת. שמה את המגש על המסילה, והגישו לי מרק, שניצל, כוס קומפוט. ישבתי בשולחן בפינה, ליד החלון, ואכלתי לאט לאט, כי פחדתי שיראו עד כמה אני רעבה.
לא ידעתי מי משלם. אף פעם לא העזתי לשאול פחדתי שאם אשאל, כל הקסם ייעלם, כמו באגדה שאסור להסתובב אחורה.
גם אמא לא שאלה. בכלל, היא לא שאלה על חדר האוכל, כאילו הנושא הזה עושה לה חור בלב. בערב היא ישבה לתפור לאור המנורה, והידיים שלה טסו על המכונה, ואני לידה מכינה שיעורים על השיש במטבח. שקט כזה. שקט של עייפות. לא כעס, לא טינה, פשוט נגמרו לנו המילים.
היום אני מבינה, אמא ידעה טוב מאוד שהבת שלה הולכת רעבה, ולא יכלה לשנות דבר. זה היה הכישלון הכי אישי שלה, והיא חיה איתו בלי להתלונן, יום אחרי יום.
היא נפטרה ב-2019. לא הספקתי לשאול אותה רציתי, ופספסתי. אולי היא ידעה מי שילם, ואולי רק ניחשה. אף פעם לא דיברנו, והשתיקה הזאת נשארה בינינו.
שלושים ושלוש שנים עברו מאז, אני מיכל בן-דוד, מורה למתמטיקה באותו בית ספר, ואני כבר בת ארבעים ושמונה. יש לי עיניים בצבע אגוז, עם נגיעה של צהוב, כמו של אבא כך אמא הייתה אומרת. אבא נעלם כשהייתי בת שלוש. ובסוף מצאתי מי שילם.
***
בפברואר 2026, התחילו סוף סוף לשפץ את חדר האוכל בבית הספר. פעם ראשונה מאז שאני זוכרת. כל הצינורות, הריצוף, הכול פורק ויצא החוצה, וגם את המחסן מאחורי המטבח החדר ההוא המוזנח בלי חלון, מלא קרטונים של שנים.
לא הייתי צריכה לעזור, אבל משהו משך אותי. עשרים ושש שנה אני שם באתי כשהייתי חצי נערה, חמש דקות אחרי שסיימתי סמינר, ונשארתי. חדר מתמטיקה בקומה השלישית, ערמות מחברות, מבחנים בימי חמישי. החיים שלי קופים ללוח הצלצולים, וזה סוג של נחמה; אי אפשר להפתיע אותי בבית ספר. כל ספטמבר פרצופים חדשים, במאי פרידה. בית של קירות עבים. יש משהו מנחם בריתמוס הזה.
פרצתי למחסן עם הפועלים. הדלת היתה תפוחה מהלחות, החורים של הצירים חלודים. ריח של עכבר ושל נייר ישן מילא את היתר. מגשים ירוקים, מפלסטיק מתקלף. הרמתי אחד ביד כזה נשאתי בתשעים ושלוש.
ופתאום מחברת חומה, עבה, מתחת לכל הקופסאות.
הרמתי אותה, אוטומטית כמעט. פתוחה דפים משובצים, כתב יד חום-אדמדם, כמעט דהוי. שמות, תאריכים, סכומים. ספר חשבונות של ארוחות. עשר שנים מ-1988 עד סוף שנות התשעים.
הפכתי דפים, השמות של החודשים התרוצצו כמו תחנות אוטובוס ספטמבר, אוקטובר, נובמבר. שמות תלמידים, וי, קו, כלום. שטנץ, למי שלא מחפש.
אבל אני חיפשתי. אולי תמיד חיפשתי.
מרץ 1993. ישר, לפי אלפבית: אבידן, בלומברג, בן-דוד. ליד השם שלי “שולם”, עם שלוש אותיות: ש.י.ע.
דפדפתי, עוד חודש אותו סימון. פעם יותר, פעם פחות, אבל תמיד אחרי השם שלי ש.י.ע. הסתכלתי אחורה אותו דבר. לא כל חודש, אבל קבוע. אותה יד.
מישהו עם אותיות ראשיות ש.י.ע. שילם לי על הארוחות. לא אמא, השמות שלה אחרים. לא מורה, בדקתי בראש אף אחד מהצוות לא מתאים. לא היה אז שום ארגון התנדבותי ברמת גן, לא במזרח העיר, לא בזמנים ההם.
ההוא מהמזנון נכנס:
מיכל, את באה לאכול או שאת מתחילה לעשות סדרת חפירות במחסן?
מיד, אמרתי.
אבל לא יצאתי. עמדתי עם המחברת, והרגשתי שמגש ישן שוב מונח לי בידיים ירוק, ריק, כבד.
אספתי את המחברת הביתה.
בערב, במטבח, עברתי על הכול. כתבתי דף, עשיתי סכום בערך מאה ועשרים פעמים שילמו עליי בעשר שנים, הרבה יותר מפעמיים בשבוע. במיוחד בדצמבר, כשהכי קשה אמא חיכתה לכסף אחרי חגי תשרי, ולי כתבו “שולם” כמעט כל יום.
ש.י.ע. שרה? שולמית? ישראל? שמו של האדם נעלם לי מהזיכרון.
תוך כדי בדיקה ראיתי עוד משהו ליד השם שלי, גם עוד שלושה-ארבעה ילדים, היו מסומנים באותה צורה. לא הייתי היחידה תמיד שילום עבור ארבעה-חמישה ילדים בו-זמנית, כל שנה, עשר שנים.
לא נרדמתי בלילה. איך אפשר כזה דבר, להאכיל ילדים זרים, לא לצפות לכלום. בשקט מוחלט.
***
יו”ר הוועד לשעבר, יהודית, גרה מולי ברחוב וולפסון, קומה רביעית בבניין ישן. בת שבעים פלוס, תמיד מגיעה עם מקל, סיכה מזהב בדמות יונה בדש המעיל שלה. תמיד אמרו עליה: “היא יודעת הכול”. פעם שאלתי על הסיכה אמרה: “מתנה מבעלי, כשהתחתנו”. ושום מילה נוספת.
צלצלתי והסברתי בקצרה שמצאתי מחברת ישנה של חדר האוכל. יהודית שתקה, ואז אמרה: “בואי אליי”.
קיבלה אותי עם תה, עוגיות, בפורצלן ישן עם עיטורים כחולים כמו הארוחה של שישי בערב שלא נותר ממנה כלום. הנחתי את המחברת בין הקומקום לכוסות.
יש לך מושג של מי זה?
היא ניגשה, לקחה את המשקפיים, עיינה בדפים, הראתה שבאמת זוכרת עוקבת עם האצבע. היא שתקה רגע, פניי השתנו.
זאת המחברת של שושנה, אמרה בלחש.
שושנה?
שושנה יעל עמיר, הקופאית של חדר האוכל. עשתה את זה יותר מעשרים שנה.
הבנתי פתאום זוכרת אותה, בעצם. אישה בגובה בינוני, תמיד עם אפודה וחלוק לבן מאחורי הקופה, משדרת קרירות, אף פעם לא מחייכת. זו הייתה הקול של “שילמו עלייך”.
זה היא שילמה עליי? שאלתי.
יהודית הסירה את המשקפיים וליטפה את האף. חשבה אם לספר.
כל חודש הייתה שמה בצד משהו מהמשכורת שלה. לפעמים שקל, לפעמים חמישה, תלוי בחודש, תלוי כמה ילדים רעבים, כמה עולה אוכל. ארבעה או חמישה כל שנה.
מהמשכורת שלה?
כן, אמרה. היא סידרה את הסיכה כאילו תזוזה פגעה בה. גיליתי במקרה, פעם אחת ישבה אמא של ילד לבית הספר, בכתה כי לא ידעה מי עוזר לו. חשבה שזו יוזמה של הנהלת בית הספר, אז ביררתי. לבסוף אחת האחראיות אמרה: “תשאלי את שושנה, אצלה יש את הרשימות”. ניגשתי, והיא לא הכחישה רק ביקשה שלא אספר.
למה?
היא אמרה: “לא צריך לדעת. שלא ידע שהוא חייב למישהו. אוכל זה לא צדקה”. ניסיתי להציע עזרה, כספים מהוועד, והיא לא רצתה “אז כולם יידעו, וילדים הם לא טיפשים”. היא התעקשה על אנונימיות מוחלטת.
בלעתי רוק. הרגשתי גוש בגרון.
אז הסכמת?
ומה היית עושה? העלתה כתפיים. לא יכולתי למנוע ממנה לעזור. היא נעלמה, אף אחד לא ידע. לא סיפרתי לאף אחד שלושים שנה.
היא עוד בחיים?
כן, לבד, בבית עץ מתקלף בשולי גבעתיים, ליד תחנה המרכזית. אין לה ילדים. אפילו החתול שלה ברח פעם.
תני לי כתובת, ביקשתי.
אבל היא לא אוהבת מבקרים. אני חייבת להזהיר אותך.
קיבלתי את הכתובת ורעדתי כולי.
***
הלכתי אליה, בית קטן ברחוב צדדי, ליד הגבעה הגדולה. שלוש עצי רימון בגינה, גדר נמוכה, שער פתוח. היה יום ראשון, אמצע מרץ, קניתי לחם טרי, גבינה, דבש וקופסה תה לא ידעתי מה מביאים לאישה כזאת.
דפקתי. שקט. ואז שמעתי צעדים רכים. קול צרוד אמר:
מי שם?
מיכל בן-דוד, מהבית ספר. אני מורה.
היה רגע דממה. היא לא פתחה, רק אמרה דרך הדלת: “לא ביקשתי שתבואי. לא צריך להודות לי. לא עשיתי את זה בשביל תודה”.
עמדתי שם עוד רגע, רוח קלה של סוף חורף כתשה עליי. אולי הייתי צריכה ללכת. אבל אחרי שלושים ושלוש שנה, זה לא הזמן לשתוק.
שושנה יעל עמיר, עמדתי בתור. בכל יום. היית אומרת לי: ‘שילמו בשבילך’. הייתי ילדה, לא ידעתי מי עוזר לי לא להפסיד שיעורים מרוב רעב. והיום אני זוכרת את הקול שלך, דרך הדלת, אחרי כל השנים.
היה שקט מוחלט. ואז טריקה קלה של מנעול. הדלת נפתחה.
היא הייתה פצפונת. אולי מטר וחצי בקושי, כפופה קצת, לבושה סוודר ישן וחלוק סגול. הפנים שלה חרושים קמטים, אבל עיניה עירניות, ספקניות. הסתכלה עליי כאילו אני מוכרת לה, אבל לא הייתה בטוחה.
כנסי, אמרה. תורידי נעליים.
הבית היה נקי, פשוט. מטבח, חדר אחד, פרחים בעציץ במרפסת הקטנה, אפילו שטיח מיניאטורי. ריח של תה נענע. הנחתי את השקית על השיש.
הבאתי משהו קטן…
למה?
כי פעם את האכלת אותי. אני רוצה להאכיל אותך. לפחות פעם.
התיישבתי מולה. היא לא חייכה, לא שיחקה אותה מסכנה. רק אמרה:
זה לא משהו גדול. ככה צריך. גם אני הייתי ילדה רעבה פעם, גרתי בגבעתיים אחרי המלחמה. הייתי חוזרת מבית ספר בלב כבד, כי לא היה מה לאכול. אז, כשעבדתי בבית הספר החלטתי שלא יעמוד אצלי אף ילד במצב הזה. ככה פשוט.
איך בחרת מי אוכל?
אני לא בוחרת, אני רואה. ילד שעומד בתור ויוצא לא צריך לבחור, רק לזהות ולהושיט יד.
ראיתי פתאום עשרות שנים לפניה, כל חודש עוזרת לילדים זרים. בשקט לא בגלל כבוד, אלא בשביל אפס בלב של מישהו.
הוצאתי מהתיק את המחברת. “שלך”.
היא עברה על השמות, ליטפה אחד אחד “אני זוכרת את כולם. הילדה שהפכה לאחות, הילד שטס לאמריקה, הילדה שנשארה כאן”.
פניה התרככו. לא בכתה היא לא מהן רק הניחה את המחברת על חזהּ, כמו עוגן. אמרה:
את גדלת להיות מורה?
כן. חזרתי לבית הספר בו גדלתי. לימדתי שלוש שנים לצדך, ולא ידעתי.
ואיך זה משנה? מה שחשוב שאת כאן, שאת מלמדת דור נוסף. זה מה שחשוב.
הגשתי לה פרוסת לחם עם חמאה וגבינה. “נתת לי עשר שנים אוכל, תני לי פעם אחת להאכיל אותך”.
הביטה בי, בחנה, ואז אמרה את זה בקולה השרוט, השקט:
טוב.
ובפעם הראשונה, היא חייכה קלות.
האמת, המשכתי לבוא. כל יום ראשון. באה להגיש לה אוכל חם קובה במרק, אורז עם בשר, סלט חומוס. זה היה התור שלי לעמוד מאחורי הדלפק.
באפריל, כשהרימונים צצו על העצים, היא שאלה אותי אם המנהלת הישנה עדיין בצוות, אם שיפצו את אולם הספורט. כשאמרתי שמחלקים ארוחת צהריים חינם לתלמידי היסודי, אבל לא לחטיבה היא רק אמרה “מישהו עוד נשאר רעב”.
הראיתי לה שוב את המחברת. היא הביטה, נגעה, וסגרה. “בסדר”, אמרה, “אני מחזיקה קצת הרגלים של פעם”.
ביוני הבאתי לה אוכל, הנחתי קוסקוס במרק, אורז חם ושתייה. שושנה הסתכלה עליי, ואז אמרה משהו ששבר אותי:
כל השנים חשבתי שעושים טובה לא כדאי להחזיר. אהבתי לתת בלי לחשוב על תמורה. עכשיו אני רואה זה לא נכון. יש המשך, יש מסורת. אם את אוספת, אני יודעת שלא חבל. משהו עבר הלאה.
הושטתי לה צלחת. היא לקחה כפית, הסתכלה עליי, ואמרה בקול שפעם אמרה לי כשהייתי ילדה רעבה:
שולם בשבילך. קחי.
והפעם, זה כבר היה אחרת זה היה תודה, קבלה, הדדיות, לא רחמים.
הסתכלתי בחלון שלושה רימונים בחצר, הבית הקטן בשקט, השמות במחברת נשארים בדיוק במקום. כל הילדים ההם בגרו. ואני, סוף סוף, וגם המחברת וגם אני לא נשארות יותר עם מגש ריק ביד.
