התחתנתי עם גרושה בת 41, לה כבר הייתה בת. אבא שלי ניסה להזהיר אותי: “תתעורר, אלעד.” שנתיים לאחר מכן הבנתיהוא צדק. זו הייתה דרכי…
אני נזכר בימים ההםהייתי בן שלושים וארבע. לפני שנתיים נשאתי את דנה לאישההייתה אז בת ארבעים ואחת, מאחוריה גירושין ובת אחת בת שמונה בשם תמר. אבא שלי לקח אותי למטבח ואמר לי בלי שום התייפייפות:
“אלעד, תחשוב שוב. אשה עם ילדה זה לא פשוט. אתה נכנס לסיפור חיים שהוא לא שלך, ואל תצפה שיחכו לך שם בזרועות פתוחות.”
נופפתי ביד בביטול:
“אבא, עזוב. אנחנו באמת אוהבים. תמר בסדר גמור, אני אסתדר איתה. יהיה טוב.”
אבא שלי רק הניד בראשו:
“טוב, רק שאל תגיד אחר כך שלא הזהרתי אותך.”
אוטם את אוזני, האמנתי בלב שלם שאצלי ודנה זה אמיתי. שנבנה בית חם, שתמר תקבל אותי, ושזה יתגלגל כמו בסרטים הישניםלא מושלם, אבל ישר, חם וטוב.
טעיתי.
החודש הראשוןעוד תחושת האשליה
ערכנו חתונה צנועה ביוני. עברתי לגור עם דנהדירה ממוצעת, שני חדרים בשכונה צדדית בירושלים, לא יוקרתית אך חמימה. תמר גרה איתנו; אביה הביולוגי שילם מזונות ולוקח אותה אליו פעם בחודש.
ניסיתי להשתלב, לשחק עם תמר במשחקי קופסה, לעזור בשיעורים, ללכת לסרט. לעיתים אמרה בסדר, בדרך כלל ענתה קצרות, והביטה בי בחשד, מרוחקת.
“דני, תן לה זמן,” הרגיעה דנה, “היא רק מתרגלת למצב החדש.”
חיכיתי. אבל ככל שהשבועות עברוהמתח עלה. אם בישלתי ארוחת ערב, תמר קימטה את האף: “אני לא אוכלת את זה.” אם הדלקתי טלוויזיהמיד ביקשה לכבות. ברגע שחיבקתי את דנה, נשמעה קריאה: “אמא, בואי לחדר אחר.”
ודנה תמיד לצידה:
“אלעד, אל תיעלב. היא רק ילדה.”
לא נעלבתיאבל הרגשתי בכל יום ביתר שאת, שאני מיותר בדירה הזו; לא ראש המשפחה ואפילו לא שותף, אלא דמות משנית.
הרגע שהבנתי שאני משלם על ילדה זרהונשאר האשם
שלושה חודשים אחרי החתונה, הכסף עלה לדיון. דנה עבדה כמנהלת משרד במרפאה, הרוויחה עשרת אלפים ש”ח. אני עבדתי כמהנדס במפעל, הבאתי שבעה־עשר אלף. בנוסף קיבלה מזונות מהאקס.
אבל כל חודש קמו הוצאות חדשות. תמר הייתה זקוקה לתלבושת חדשה לבית הספר, אחר כך רישום לחוג ריקוד, אחר כך מורה פרטי לאנגלית, ולבסוף טלפון חדש.
ודנה, תמיד בנעימות:
“אתה מבין, אלעד, זה בשביל הילדה. נכון תעזור?”
עזרתי. חודש אחרי חודש חצי ממשכורתי הלכה לתמר. היתרלמכולת, חשמל, תיקונים קטנים. בסוף החודש כמעט לא נשאר כלום.
פעם אחת העזתי להציע:
“דנה, אולי נזיז קצת את חלוקת ההוצאות? שתשתתפי קצת יותר?”
היא התכווצה, כעוסה:
“אלעד, המשכורת שלי קטנה. שמונה שנים גידלתי אותה לבד. לא ידעת למה אתה נכנס כשנישאת?”
“ידעתי. אבל לא דמיינתי שאהיה היחיד שמספק הכול.”
“ומי אמור? אבא שלה? משלם מזונות וזהו. עכשיו אתה אבא חורג, זה התפקיד שלך.”
המילה “תפקיד” נחתה עלי כמו סטירה. פתאום נפל לי האסימוןאני כאן לא בגלל רגש ואכפתיות, אלא בתפקיד כלכלי, כפיננסי בלבד.
כשצץ בעלה לשעברוהתבהר מי קובע
חצי שנה מהחתונה, הגיע פתאום עידוהאקס של דנה, בן ארבעים וחמש, איש עסקים מצליח, רכב יוקרתי, בטחון עצמי. הביא לתמר אופניים חדשים ועוד בובות.
תמר קפצה עליו, נשקה בכל הזדמנות. ודנה הביטה בו חיוך עדין, כמעט מלא חיבה. עמדתי בצד, הרגשתי זר, מיותר בבית שלא שלי.
עידו טפח לי על השכם:
“נו, אלעד, מסתדר? כל הכבוד שאתה לוקח אחריות.”
הנהנתיאפילו לא ידעתי מה להשיב.
“תשמור עליהן,” אמר. “אין לי זמן, עבודה והכול, אבל אני רואה שאתה מחזיק יפה.”
נסע. דנה הייתה מאושרת כל הערב. ואנייושב במטבח, לראשונה באמת שואל את עצמי, בשביל מה אני כאן?
מאוחר יותר שאלתי בזהירות:
“דנה, למה המזונות לא נכנסים בזמן? מזמן לא היה כלום.”
היא פטרה אותי:
“יש לו קשיים בעסק עכשיו. אחר כך יעביר.”
“אבל לאופניים ובובות יש כסף?”
הביטה בי בקרירות:
“אלעד, אל תתחיל איתי. זו הבת שלו, שיתן לה מתנות אם בא לו.”
“ומה עם המזונות?”
רבנו, תמר שמעה והתפרצה בבכי. לבסוף יצאתי אשםאותי האשימו שבגללי הילדה נפגעה.
הנקודה שממנה אין חזרהכשהפכתי “חייב”
באביב הגענו לשיא. הוזמנו ליום ההולדת של אמא של דנה. חמותי, קצת שתויה, התיישבה לידי והטיפה מוסר:
“אלעד, בסופו של עניין, דנה צריכה גב ותמראבא. קיבלת אחריותסיים אותה כפי שצריך.”
פה כבר נשברתי. אמרתי מול כולם:
“אני לא חייב לאף אחד כלום! יש לה אבא ביולוגיעידו! שייקח אחריות, לא אני!”
שקט השתרר. דנה חיוורה. תמר בוכה. חמותי ממלמלת:
“סתם פתחנו לך את הדלת, בחור צעיר.”
דנה הרימה את תמר, יצאו:
“אנחנו נוסעות לאמא. צריך לחשוב.”
שבוע אחרי הגיע מכתב מהעורך דיןדנה דרשה פירוק רכוש, חצי מהרכב שרכשנו יחד, ודמי מזונות לתמר עד שתהיה בגירה״כחובת אב חורג.״
העו”ד שלי אמר פשוט:
“אם יוכיחו שמימנת את המחיה של הילדה, בית המשפט יכול להטיל עליך מזונות.”
ישבתי באוטו והתקשרתי לאבא:
“אבא, סליחה. צדקת.”
“אלעד, לא צריך להגיד ‘אמרתי לך’. תלמד, קום ותתקדם. אתה מספיק חזק.”
מה הבנתיועל מה אני מתחרט
הדיונים נמשכים. אני מוכר את הרכב, סוגר את החשבון. דנה תקבל את חלקה. כנראה שאיאלץ להעביר מזונות.
מתחרט? כן, לא על החתונהאלא על כך שלא הקשבתי לאבא. נדחפתי לתקן חיים של אחרים ושקעתי בדרך.
לא כל גרושה עם ילדים מסוכנתאבל אם מחפשת רק תמיכה, והילדה רואה בך אויבתברח. מהר. אל תצפה שהזמן ירפא.
אני ציפיתי. שילמתי על כך שנתיים מהחיים וחצי מכל שהיה לי.
האם אדם שפורש כשדורשים ממנו לפרנס ילד שאינו שלו טועה, או שעליו להבין זאת מראש? האם יש צדק באשה שמצפה לעזרה כלכלית, או שזו דרישה מוגזמת? ובעיקראם גבר מתחתן עם גרושה ואםהאם עליו לתחזק את בתה כמו אב ביולוגי, או שזו זכות בחירה?
