חסידה שלקחה על עצמה להחזיר אותי הביתה להורי, התגלתה כסופר פוזלת. השאירה אותי ליד מעון הילדים, רחמנות על העוף הזה. ומשם הכל התגלגל עקום, כמובן.
עד גיל ארבעים, באמת, הצלחתי למשוך את עצמי החוצה מהבור שאליו זרקה אותי הציפור המטורללת ההיא. בניתי בית, התחתנתי, קניתי רכב יד שנייה. נותר רק לשתול משהו ולגדל מישהו.
ילד אחד לגדל נצליח, עם נועה. על שניים אפילו לא חשבנו.
על שתילה, גדילה והבוקר הגשום והמבאס חשבתי כשעמדתי להכין קפה בפינת המטבח. תחתוני המשפחה התנדנדו בקלילות ברוח הקרירה שבאה מהחלון. את התחתונים דווקא קניתי הרבה לפני שהקמתי משפחה, איזה קטע אירוני זה.
מישהו דפק על זכוכית המרפסת. שוב הילדים מהשכונה מבהילים יונים עם אבנים? אין עליכם חסידות, חצופים.
עוד דפיקה, ועוד אחת. מי שם? אנחנו בקומה שלישית.
הזזתי את הוויטרינה בזהירות. על המרפסת טופפה אותה חסידה פוזלת מימי הילדות.
עופי מפה, יצור, צעקתי מתוך בהלה, והסנדוויץ’ צנח מהשיש לרצפה.
עוזי, סלח לי, החסידה דחפה את הראש הדק שלה את הפתח, מודה באשמה, אתה צודק. תרביץ! עדיף בכנף ימין, היא רחבה יותר.
ולכי כבר, חזרתי לנסות לדחוף אותה החוצה, נאבק בצוואר הארוך שלה בשתי ידיים.
עוזי’לה, אל תשחק אותה, השתעלה חסידה, תקשיב רגע למה שיש לי להגיד…
גם לדבר את יודעת? לא הסכמתי להרפות, אני כבר עושה פה קשר כפול, חתיכת ציפור קשקשנית.
באתי להתנצל.
מאוחר מדי נזכרת לעוף, נוכלת.
צלצול בדלת קטע אותנו. נועה חזרה.
תעופה החוצה, אמרתי בעצב לחסידה, תוך כדיי דחיפתה החוצה. שלא אראה אותך כשאני חוזר.
באינסטינקט, הסתובבתי ורצתי לדלת.
סלחי לי, עוזיי’לה! הספיקה החסידה לקרוא מחלון המרפסת סלח!
נועה נכנסה לדירה רטובה כולה, אבל זורחת מאושר. שיער ישר אל הלחיים, עיניים נוצצות. אולי גם היא נתקלה היום בחסידה?
לפני שיכולתי לגמגם מילה, זרקה את המטריה לפינה וקפצה עלי.
רביעייה! רביעייה! צעקה באקסטזה.
מה רביעייה? בהיתי בה מבולבל.
יהיו לנו ארבעה תינוקות! לא יכלה לעצור את ההתרגשות, רביעייה קטנטנה!
ופתאום הבנתי: המילים של החסידה, רביעיית הילדים הכול השתלב. טסתי למרפסת. החסידה הפוזלת בקושי התרוממה מהמעקה. ניסיתי לתפוס בזנב.
לא הספקתי.
חכי, עוף מוזר! צעקתי לתקרה, חכי, אפונת אף שכמותך!
סלחתי! צעקה החסידה מעלי.
הסתובבתי. מאחוריי עמדה נועה, דמעות שמחה בעיניה.
ולמדתי: לפעמים בחיים, גם מה שנראה כמו טעות ענקית מוביל דווקא לשמחה שלא תכננת. רק צריך לדעת לקחת אותה באהבה.
