הוא היה בטוח שהם שקופים כלכלית, עד שגילה מי היא באמת!
אל תשפטו ספר לפי הכריכה. הסיפור הזה תזכורת מושלמת.
פנים בוטיק יוקרה של שעוני יוקרה בתל אביב. מנהל בחליפה מחויטת, ידיים משולבות ונחיתות במבט, סוקר בזלזול זוג צעיר בגינסים רחבים וקפוצ’ון אוברסייז, נעלי סניקרס פשוטות תקראו לזה שיק תל-אביבי או פשוט אני קם מהספה.
המנהל מסמן באצבע בכיוון הדלת:
**”סליחה, פה זה לא מוזיאון לילדים משועממים. עדיף שתלכו לפני שאקרא לאבטחה לפנות אתכם.”**
הבחור כבר מוכן לפרוץ, הפנים שלו קיבלו גוון של פלפל חריף, אבל הבחורה שמה לו יד עדינה על הכתף, עוצרת אותו רגע לפני הפיצוץ. היא מסתכלת למנהל ישר בלבן של עיניו.
המנהל רק מגחך באנחה:
**”האמת, לא אכפת לי בכלל מה אתם מתכננים. טיפוסים כמוכם לא נכנסים לפה.”**
הוא שולח יד חשאית וממשמש כפתור אדום מתחת לדלפק. הבחורה נושפת אוויר באיטיות, שולפת מכיס קפוצ’ון שקוף כרטיס קריסטל שקוף שאין כזה באף אשראי ישראלי, ומצמידה אותו לחלון הראווה. כל החנות מתמלאת בקול צלצול מהדהד ונוצץ.
המנהל קופא. הטלפון הפרטי שלו שמונח על הדלפק מתחיל לרעוד. על המסך: **”מנכ”ל רשת מספר אישי”**. הוא מעביר מבט מהמסך אליה, והפנים שלו הופכות צבע לממרח טחינה.
הבחורה מתקרבת, עם חצי חיוך קר בשפתיים:
**”קדימה, תענה. תסביר לו למה סירבת לשרת את הבעלים החדשה של הסניף הזה.”**
היד של המנהל רועדת כשהוא מרים את הטלפון. אפשר לשמוע את הפחד מזיע לו מהגבות.
בקול רועד הוא עונה: “שלום?… כן, אדוני המנכ”ל… אני… אני לא ידעתי…” בקצה השני נשמעת תשובה קרה כמו קרחון באילת: “אתה מפוטר. המפתחות על הדלפק ואל תבוא לקחת קפה.”
הבחורה פונה לבחור שלה, שממש נראה שהלב שלו עומד לעצור:
**”סליחה, עודד, התכוונתי לספר לך אחרי הערב בפלאפל, אבל נראה שהפתעתי אותך טיפה מוקדם. בוא נבחר לך משהו שווה?”**
היא חולפת על פני המנהל, שלא יודע מה למלמל, ובידיים רועדות הוא שולף את התג הזהב מהחולצה, תוך שהוא מבין עולם היוקרה כנראה יחיה בלעדיו מהיום.
**מסקנה:** כבוד לא קשור לתו המחיר שמודבק על הבגדים שלך. אבל לפעמים, דווקא הצדק מגיע כשאתה חושב שהוא בכלל תקוע בפקק באיילון.
