לא הצלחתם לחנך ילדים כמו שצריך. הנה, אצל אלעד, יונתן…
בהתחלה, תמרה לא הבינה למה אמא שלה החלה לבקר אותה בכל דבר. הרי עד לפני לא הרבה זמן, במיוחד בילדותה, הכול היה רגוע. אפילו הציבה אותה כדוגמא לאחיה הגדול ושיבחה אותה לא מעט פעמים.
המשפחה חיה בממוצע. לא הרבה, אבל היו כל מה שנחוץ. דברים גדולים היו חוסכים, לא מיד קונים. אפילו רכב היה, לא חדש במיוחד, אבל הוא נסע ולא התקלקל, ואם צריךאבא היה מתקן.
אחרי בית הספר אחיה, אלעד, התקבל לאוניברסיטה בתל אביב. עליו הוצאו הרבה מאוד שקליםלימודים, דירה, אוכל…
תמרה ראתה שההורים מתקשים, חוסכים בכל פינה. וגם היא בקרוב הייתה אמורה להתחיל לימודים, ויש ביניהם רק שנתיים הפרש.
עוד תל אביבית אחת אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, גם פה באוניברסיטה בלוד יש הכול, לכי לשם.
תמרה נרשמה, והתחילה לעבוד. קודם כשליחה בסופי שבוע, אחר כך כמלצרית בבית הקפה השכונתי. למדה לתואר על חשבון המדינה, בגדים קנתה לעצמה, וגם אוכל לפעמים קנתה למשפחה.
כל הכבוד, תמרה, וגם בבית את עוזרת. לומדת, עובדת. אבל אצל אלעד זה קשה, דרישות בלימודים גבוהות, אין לו זמן לעבוד, הוא עייף.
גם אני עייפה, לילות שלמים אני כותבת עבודות.
זה לא אותו דבר. בבית זה לא כמו שם.
בסוף, אלעד סיים את הלימודים בתל אביב, ואז התחיל לחפש עבודה. למה שיחזור ללוד? הרי בתל אביב יש אפשרויות. עבודה ברמה המתאימה לו לא מצא. עבודה נמוכה יותר הייתה, אבל הדרישות שלו גדולות מדי. גם אז ההורים המשיכו לעזור.
העיקר שיעמוד שם על הרגליים, אחר כך הכול יסתדר.
בסוף באמת התחיל להסתדר. אלעד עבד, ואז פתאום התחתן עם בת של מנהל החברה בה עבד. זה היה נישואים מאולצים, בעקבות היריון.
נולד להם בן יונתן, אחלה, נטמע יפה. ההורים של כלה קנו להם דירה, החותן קידם את אלעד, הוסיף לו משכורת. היה להם מזל. ההורים סוף סוף נשמו.
תמרה גם התחתנה, לא עם איזה בן של מנהל, אלא עם בחור רגיל, מכל המניין. לדירה חיכו ועבדו שניהם קשה, ולא חיו במרכז.
נולדה להם בת, ואז תאומים בנים. תכננו עוד ילד אחד, ויצאו שניים בבת אחת. היה לא קל, אך מעולם לא התלוננו. הילדים גדלו, הלכו לבית ספר.
אחרי שלושים וחמש שנות נישואים, ההורים החליטו לחגוג. את עשרים וחמש דילגו, שלושים גם תמיד לא היה מספיק כסף, ועכשיו החליטו.
אלעד הגיע עם הבן, אשתו לא יכלה, שלחה מתנהגיפט קארד לקניית מוצרי חשמל. המליצה להם לקנות מדיח כלים חדש.
אלעד מיד הביא את המתנה, בחרו, התקינו. כל הערב האם לא הפסיקה להתגאות, להראות את המדיח לכל האורחים. סוף סוף, אחרי האירוחלא צריך לשטוף כלים, למדיח יש עבודה.
ליד השבחים האלה, המתנה מתמרה ובעלה פשוט נעלמה. הם נתנו להורים חופשה זוגית בצפון, שעלותה הייתה גבוהה בהרבה. אך לעומת מדיח הכלים, זה לא הרשים את האם כל כך.
ההורים חזרו, עוד הודו לבת, אבל העירו שלהוציא ככה כסף “על עצמך” זה לא נבון. מדיח הכלים נשאר בבית, וחופשהעבר ונגמר.
ומשם התחילו ההערותכל הזדמנות, האם מזכירה את אלעד. הבן שחי בתל אביב, זה משהו אחרעשה קריירה, דירה, אשה, ילדגבר של הצלחה!
ילד אחד ולא שלושה שמתרוצצים בבית! למה צריך ללדת שלושה? צריך גם לחנך אותם! עכשיו קל, מה יהיה הלאה? תראי אצל אלעד…
לדירה של אלעד יש את כל החידושיםשואב רובוטי, תאורה חכמה, מדיח כלים, אוכל מוכן שמביאים עד הבית, עוזרת פעם בשבוע…
אמא, אני עושה הכל לבד, הילדים ובעלי עוזרים לי.
אבל אצל אלעד…
ואצל אלעד…
ואצל אח שלך…
חולף זמן, וילדיה של תמרה גדלו, אף אחד לא הלך לאוניברסיטה בתל אביב, אבל כולם סיימו לימודים גבוהים בעיר שלהם. גם על זה לאמא שלה היה מה להגיד.
לא הצלחתם לחנך כמו שצריך. הנה, אצל אלעד יונתן…
אמא, חינכנו טוב, ויש בך מה שאת לא יודעת על יונתן! היינו אצלם, וראיתי שזה לא כזה מבריק.
אל תגידי סתם, אם לא יצא ממך כלום, גם מהילדים לא יצא כלום. ילדים לחינם!
נכון, אמא, לא יצא כלום ממני. עבודה טובה, אבל לא בתל אביב! בעל מצליח, אבל לא מסעיר! ילדים מצטיינים, אבל מקומיים! דירה משופצת אבל בלי עוזרת, רק שואב פשוט ומדיח, ומתגים אנחנו מפעילים בעצמנו.
אנחנו עוזרים לכם, אבל לא ממש! אלעד לא מסוגל אפילו לעזור לכם לקנות תרופות, יש לו הוצאות גדולות!
הוא הצליח, ואת אף אחת!
פעם אלעד בא להורים. אמא חשבה לביקור, בעצם זה היה לתמיד. אשתו עזבה אותו, פיטרו אותו מעסקי החותן, עם יונתן היו בעיות.
עבודה בעיר לא מצא, המשכורות ליד תל אביביות נראו פיציות.
תמרה, החלטנו שצריך לפתוח לאלעד עסק. הוא מוכן. לא מתאים שיעבוד הנדסאי פה, אחרי תל אביב. אמרה אמא בחשיבות.
החלטתם? אז עשו.
את צריכה לעזור. צריך כסף, משכנתא. לכם לא חבל, אתם לא גרים בעיר הגדולה.
גם אלעד עכשיו לא בתל אביב. זמן להסתדר.
את לא צריכה, אבל לו זה חשוב, הוא…
אמא, אנחנו עוזרים לילדים, וגם לכם. קצת פה וקצת שם. אנחנו צריכים להחליף רכב ויש עוד הוצאות.
האוטו יחכה. אלעד צריך עזרה דחופה.
אני יודעת, אמא. אלעד תמיד קודם. מהרגע שיצא לעיר הגדולה, זה התחיל. לא, אני לא רציתי ללמוד בתל אביב, אבל גם פה לא עזרתם לי.
הבית של ההורים שלך נמכר בשביל הלימודים של אלעד. הבית של סבא הלך, כי אלעד, אדם גדול, צריך רכב.
ביקשתי ממך הלוואה לעגלה לתאומים. לא הסכמת! וחשבת שאנו מבקרים אצל אחי בתל אביב? היינו איתם? רק מסרנו חבילות ששלחתם. גרנו במלון. לא מצא חן בעיני אשתו. אנחנו הרי מהפריפריה!
עכשיו כבר גרוש, והוא זקוק לעזרה. אפילו דירה כבר אין לו.
גם רכב אין לו, נשבר. יונתן דפק אותו.
חלאס לדון בענייניו, פשוט תעזרי.
לא, אמא! בעיר שלנו יש עבודה ומשכורות סבירות. אבל לו זה קטן. לנו בסדר, לו כלום.
מה יש לי לתת? פרוטות? כסף לעסק, ואז רכב, ואז דירה… לא, אמא! זה לא מכובד לאיש מצליח לקחת כסף מאחות ענייה מהשפלה, שאפילו בן אדם כבר לא ממש.
למה ככה עונה לי?
הכול בסדר, אמא. רק הבנתיבן אדם נהיה רק אחי. עכשיו הוא אצלכם, תתנו הוא יעזור. תורו.
תמרה! את מכריחה אותנו למכור דירה. את מבינה למה את דוחפת?
באמת? אני מכריחה? רק אל תשכחו לקנות לכם לפחות חדר קטן.
ההורים מכרו את הדירה, קנו ישנה וקטנה, את השאר נתנו לאלעד, איתו הוא נסע לתל אביב. מה לעשות, לאנשי אזור אין אפשרויות.
העסק לא קם, אבל אלעד שוב נחשב בעיני “אדם”. אמא שוב הצביעה על חוסר ההצלחה, וביקשה עזרה משלה, שיפוצים בדירה. תמרה עזרה, אך לשפץ לא הסכימה.
אני יודעת, הדירה תלך לאלעד, שייסדר אותה. הרי הוא הגדול.
הכסף נגמר, ואלעד חזר שוב להורים. היה צפוף בדירה, אבל אין ברירה.
ספה מתקפלת במטבח, והוא שוב “הגיע לאנשים”. התבררההורים בחרו במי שלא צריך, מה שנקרא אצלנו”הלכו עיוור”.
ומה אתם הייתם עושים במצב כזה? מוזמנים לכתוב בתגובות ולפרגן לייק!
