יומן אישי, יום חמישי, 21:30
גרתי עם אדם במשך חודשיים, וחשבתי שהחיים שלנו די רגילים עד שפגשתי את אמא שלו. רק חצי שעה לארוחת ערב אחת עם שאלותיה והשתיקה שלו גרמו לי להבין את המציאות וברחתי לדירה ולחיים חדשים.
עברו רק חודשיים מאז שעברנו לגור יחד, אני וצבי, והאמת? היה משהו שלו ושקט בהתנהלות שלנו. החיים הפכו מעט חדגוניים, אפילו משעממים אבל מין רוגע בטוח כזה, כמו שמיכה ישנה אבל נעימה. צבי נראה אחראי ויסודי, עובד בהייטק, בקושי יוצא לבלות, לא שותה יין אפילו בשישי, והדירה תמיד הייתה מסודרת ונקייה. שנינו בשנות השלושים המוקדמות, עצמאיים, חושבים קדימה. המעבר למגורים משותפים הרגיש הגיוני, טבעי.
נכנעתי קצת ללחץ לקראת הפגישה עם אמא שלו, אבל ניסיתי להירגע. קניתי עוגת גבינה מבית קפה ברחוב דיזנגוף, לבשתי שמלה פשוטה וניסיתי להיבלע במבטא תל אביבי רגוע, כמו כל בת ישראל לפני פגישה ראשונה עם אמא של בן זוג.
רבקה, אמא שלו, הגיעה בדיוק בשבע. היא צעדה בביטחון לתוך הדירה, התעלמה מהברכה שלי. המבט שלה עבר על הדירה כמו ביקורת פתע, בוחן כל קישוט וכל ספר על המדף. היא נעצרה לרגע מול ספרי הבישול רק כדי להנהן ולהמשיך ישר למטבח. קודם כל שליטה, אחר כך נימוסים.
מול שולחן האוכל ישבה עם גב זקוף, ידיים מסודרות על הברכיים, ובמבט שגרם לי להרגיש פתאום כל כך קטנה.
נו, פתחה בלי היסוס תספרי על עצמך קצת.
סיפרתי שאני עובדת בלוגיסטיקה כבר כמה שנים. יש לך משכורת קבועה? את יודעת שאפשר לסמוך על העבודה שלך? לא חיכתה לתשובה חביבה יש לך חוזה? את יכולה להראות אותו?
הופתעתי, אבל עניתי בשקט ואדיבות, מסבירה שזה מספק אותי ושאני מסתדרת יפה. צבי שתק, פרס חלה כאילו כלום לא קורה. יש לך דירה משלך, או שזו פעם ראשונה שאת עוזבת את הבית? אני שוכרת בעצמי עניתי.
מובן, ענתה בקרירות. אנחנו לא אוהבים הפתעות. נשים מתחילות לבד, ואז תולות את עצמן על הגבר. כל שאלה שלה הייתה כמו קוץ בנשמה שלי. היא ביררה על מערכות יחסים קודמות, המשפחה שלי, בעיות רפואיות, שתייה, חובות, ילדים. הדרישות היו אינסופיות.
עניתי בנימוס, בקיצור, אבל המתח התגבר. צבי ישב דומם, מתרכז באוכל כאילו זו רק עוד ארוחת שישי.
אחרי עשרים דקות היא שאלה ישירות: ילדים? יש לך?
לא, עניתי, הגרון התייבש לי בעיניי זה אישי.
אישי? תעזבי שטויות! חתכה אותי בתקיפות. את חיה עם הבן שלי. הוא רוצה משפחה, ילדים משלו, לא של מישהי אחרת. אני דורשת אישור רפואי שתוכלי ללדת לנו נכדים. תשלמי על הבדיקות לבד.
הסתכלתי על צבי. הוא משך בכתפיו, כאילו זו בקשה רגילה: “אמא דואגת”. אמא פשוט רוצה להיות בטוחה מלמל. אולי באמת כדאי, שתרגישי וכולם ירגעו.
הבנתי את מקומי. שאני לא בת זוג אלא מועמדת בוחנים אותי, דורשים הוכחות לרשימת דרישות שלה.
קמתי מהשולחן. לאן את הולכת? שאלה בתקיפות. עוד לא סיימנו. אני הולכת עניתי בשלווה. היה נעים להכיר, אבל זו הפעם האחרונה.
ארזתי בשקט את החפצים שלי. צבי הלך בעקבותיי. את מגזימה, אמר אמא רוצה רק לטובתי. לא, עניתי, מתעטפת במעיל אמא שלך מחפשת עובדת, לא שותפה. ואתה מסכים לזה. אני לא.
כשיצאתי מהדירה נשמתי לרווחה. מאוחר יותר הוא המשיך להתקשר ולשלוח הודעות, וכמובן לטעון שאני עושה עניין, ש”אישה נורמלית” יודעת להשתלב במשפחה של בן זוגה. לא עניתי. הייתי אסירת תודה, בעיקר, שזה קרה עכשיו לפני חתונה, לפני שנים מחיי שהיו יכולות להיבלע בעתיד כזה. בפנים ידעתי: לפעמים הכי אמיץ זה לדעת להגיד “לא” בדיוק ברגע הנכון. ואולי החיים עם צבי יכולים היו להיות יציבים ואף נוחים, אבל החופש שלי והגבולות האישיים חשובים לי מכל דבר שאפשר “להרוויח” ממקום שבו לא רואים ומכבדים אותי באמת.
