יופי מזויף
זה פשוט לא ייתכן! אתם באמת נפרדתם?! אני לא מאמינה! נועה הביטה באיתן בעיניים רחבות כל כך עד שנדמה היה שעוד רגע ייבלעו כל פניה. הגבות שלה התרוממו כמעט לשיער, והפה מעט נפתח בתדהמה אמיתית. אתה הרי היית מוכן לסחוב את רותם על הידיים! הייתי מזכירה אתכם לכל החברות, איזה זוג מושלם בעצמי קיוויתי שאהבה כזו אפשרית.
ייתכן מאוד, נועה, יותר מדי אפילו ענה איתן בקול צרוד, מביט החוצה לחלון שמאחוריו סופה יפואית הכתה באגרסיביות. הגשם ניתך באדוות על החלון ונזל ממנו, פוגע ברצפה בקול טפטוף עמוק, ממש כמו הכאב שחש בלבו. ריקנות של חמש שנות זוגיות, תחושה שצבעה לו את העולם אמיתי בגון דהוי. ידו התהדקה כל כך עד שפרקי האצבעות הלבינו. כשהמשיך, קולו נשמר בקושי: זה נגמר, נועה באמת נגמר.
אבל למה? לא הרפתה נועה, התכופפה קדימה, עיניה מקדחות בפניו תשובות. רותם חיכתה לך חצי שנה שלמה בזמן שעבדת בברלין! לא ענתה בעצמה להצעות, לא התרגשה ממתנות או מחמאות!
איך את בכלל יודעת? את גרה בכלל בחיפה גיחך איתן באירוניה כואבת או שזה הדגמה חיה של סולידריות נשית?
נכון, אני גרה מרחק של שעתיים מתל אביב, אבל שכחת משהו, ענתה בביטחון ומבוכה כאחד, מחייכת חיוך קטן. יש לי חברות שמכירות את רותם, שראו מה עובר עליה. שמעתי שהיא התחילה ללכת לסטודיו, החליפה תספורת, שדרגה בגדים. היא באמת התאמצה בשבילך, אפילו כשלא היית לידה.
בדיוק בגלל כל זה התרסקנו נאנח איתן וקם בפתאומיות לחדר הכניסה, שם השאיר את הטלפון במעיל. כל תנועה בגופו נראתה עצבנית, קופצת. טלטל בכיס עד שמצא את הסמארטפון, ממהר להושיט אותו לנועה כאילו הוא מחפש עזרה. את זוכרת איך נראתה רותם לפני שנסעתי?
ברור, היא הייתה כל כך חמודה גיחכה נועה, אך הבינה את מלוא המשמעות רק כשהביטה בתמונה. עוצרת לרגע, מביאה בזיכרונה את הדמות: שיער חום-בהיר מלא שעובר את השכמות, עיניים כחולות ענקיות, אף קטן מושלם הייתם זוג יפה גם אם לא הייתה לה חזה של דוגמנית, והיית מאושר, לא?
כל כך מאושר! הקול של איתן נשבר, אבל המשיך. הוא לחץ את הטלפון באגרוף, עיניו התקשחו. היא הייתה אידיאל בשלי! אהבתי אותה, ככה בדיוק. ברגע שיצאתי מהארץ, כל החברות שלה התחילו לטפטף לה שאם לא תשתנה, אני אעזוב. והיא היא נכנעה! השתכנעה! פתאום שינתה הכול, רק כדי להוכיח משהו, בשבילי לא כי באמת רצתה.
עד כדי כך? קולה של נועה רעד, דואגת ומנסה להבין.
תסתכלי בעצמך! בקושי החזיק את עצמו, איתן כמעט דחף את המסך אליה.
רותם שהופיעה בתמונה לא דמתה לזו שנועה הכירה. שיער מלא קוצץ בקווים חדים וצביעה פלסטינית בלונדינית זועקת. גופה רזה מדי, בולט כל עצם: בריח חד, צלעות, זרועות דקות מדי. שפתיים שהומלאו לעייפה, כבר לא שייכות לפרופורציה הטבעית. אפילו חזה מוגדל משהו שמעולם לא הצדיק שיחה ביניהם, כי איתן תמיד הבהיר שהוא אוהב טבעיות. חיוורון כבד, והעיגולים השחורים מתחת לעיניים השלימו את התמונה.
כשהיא חיכתה לי בנתב”ג ראיתי מולי מישהי זרה, קולו רעד בין הכעס לאכזבה. איתן הלם באגרוף בקיר, מתכווץ מהכאב, מחפש איזון. איך בן אדם יכול להשתנות כל כך בשלושה חודשים? איך לא חשבה לשאול אותי, לדבר איתי? זה לא היה רותם שלי!
הוא הלך במעגלים קטנים, מתרחק, לא מסוגל להירגע. פניו חיוורות, מתוחות. נועה רק הביטה בו, חשה את כל הכאב, יודעת היטב מה עברת החודשים ההם: השיחות היומיומיות עם רותם, החששות, הדמעות בקול. הוא פחד לאבד אותה, וזה מה שקרה בדיוק.
אולי היא סתם רצתה לשמח אותך, ניסתה נועה בגששות, מתקרבת אליו באיטיות ומניחה יד עדינה על כתפו. מישהי שיכנעה אותה שזו הדרך שלך להיות גאה בה
איתן חייך בעצב, הנהן בעיניו כמעט דומעות.
לשמח אותי? היא איבדה את מי שהיא הייתה. את מי שאני באמת אוהב. עכשיו אני לא מכיר אותה.
אבל היה משהו אחר שהכאיב לו עוד יותר שרותם סרבה לשיחות בווידאו במשך כל ההיעדרות. כל ניסיון לדבר הביא סירוב מנומס, “מחכה להפתיע אותך”, היא אמרה, אבל לא באמת הייתה שם. אולי כבר מזמן יש לה מישהו חדש? אולי הכול משחק? המחשבות לא נתנו לו מנוחה.
בסוף שלח את רועי, חבר טוב מהשירות, לוותר על עקיפין מה קורה עם רותם, מה אומרים החבר’ה. אחרי יומיים התקשר רועי.
אחי, היא באמת מתכננת הפתעה, אמר בקול מוזר אבל לא בטוח שתאהב. דבר אחד ברור אף אחד אחר לא בתמונה. היא כל הזמן מדברת עליך, מתגעגעת, כבר מחכה שתחזור.
הידיעה זו שקטה קצת את איתן, והוא חייך לראשונה מזה זמן, אבל בימיו הבאים חרטה אכילה את נפשו: למה סירב ככה לתמונה שרצה רועי לשלוח, למה לא הניח לעצמו לדעת? ומה אם היה מגיב אחר, מונע אסון?
ביום הנחיתה, כל דרכו מנתב”ג לתל אביב, הלב הלם חזק והוא כבר לא ידע לאיזו דמות יצפה. ראה בעיני רוחו את רותם מחכה לו, נופלת אליו בזרועות, ריח שיער שמחזיר אותו לבית. הם יצחקו, יספרו על כל החודשים עייפות מתוקה כזו של געגוע. אבל במקום, עמד מולו הצל של מה שהיה פעם רותם.
איתן! כל כך התגעגעתי אליך! קראה אליו, פותחת ידיים לעברו, חיוכה רועד. אבל איתן עשה צעד לאחור. הכאב בעיניו פגש את הדמעות שצימחו בהן שלה.
מה קרה לך? אתה לא מזהה אותי? או שהופתעת יותר מדי מה”שדרוג”? ניסתה לייצר הומור מעושה, מזיזה את השיער כמבקשת התייחסות.
אני מסתכל ולא מזהה מה קרה לזה שחשבתי שהוא שלי, רותם? חלית? מה קרה לשיער שלך, ליופי הפשוט שלך? היית טבעית, נראית נפלא
רצית להגיד “שמנה”? שלפה צרידות. היא נלחמה בדמעות, אבל הן גברו. ידה רעדה, שפתיה קפאו, עיניה עומדות להתפרץ.
נו בסדר, לך עם האמת. אני יודעת שרצית מישהי אופנתית יותר עכשיו לא תתבייש ללכת איתי ברחוב! תראה איזו אני היום
מי אמר שאני רוצה ללכת קטע אותה בגסות, אפילו חברותיה שליוו אותה העיפו מבט מהוסס. הפכת את עצמך למשהו שאני לא מכיר ולא מעריך. אני אהבתי אותך מי שהיית, בלי משחקים, בלי חיקויים, בלי מלחמות עם עצמך היינו מדברים על הכול, תמיד. למה לא דיברת איתי הפעם?
אז אחת מהחברות פתחה את פיה, עם מבט של ניצחון: רותם נראית עכשיו כמו דוגמנית אמיתית! מלא בנים מתחילים איתה! רפרפה על המחשבה, מקריצה בגאווה.
זאת לא החוכמה, פנה אל רותם, עיניו בוערות. הכול קורה פתאום כמו הצגה גרועה. אני לא האשם פה. את עשית בשבילה לא בשבילי.
הוא קירב את פניו לרותם ולחש, בקול שלא ניתן לטעות בכובדו: רותם, ידעת מה חשבתי מאז ומתמיד. אני אוהב את האמת שלך, את הלב שלך. כל מה שעשית מזויף, זר, כאילו הפכת לבובה.
ואז, בכאב עמוק, שלף מכיסו קטן קופסת קטנה, אותה שתכנן לשלוף ברגע שישוב, עדות לאהבה. רציתי להציע לך נישואין, לחש. ראיתי אותנו יחד, תמיד. עכשיו עם בובה אני לא רוצה לחיות.
פניה של רותם החווירו. הדמעות השתחררו, דופק מהיר, גופה רועד. היא רצתה להחזור אליו, להסביר, לתקן. איתן, חכה! התחננה בעברית חנוקה, העיניים מביטות אליו בתחינה. עשיתי הכול בשבילנו בשבילך
אבל הוא רק הפנה לה גב, מתרחק במדרגות המהירות, לא מביט לאחור.
שיילך! פסקה אחת החברות, אוספת את רותם בזרועות תומכות. זה תמיד ככה, הוא עוד יתחרט!
בדיוק, גאווה נשית! צחקקה השנייה.
רותם שמעה, אבל כלום לא חדר. היא הביטה בדמותו המתרחקת של איתן, הדמעות פוגעות בתמרוקים. ריקנות בחזה רק ריק, ולא נשאר ממנו כלום.
***
באמת תכננתי להציע לה נשבר איתן שוב. גופו רועד, עיניו אדומות וכואבות, מנסה לקשור את קצוות הסיפור. כל כך הרבה זמן חיכיתי. אז איך איבדתי אותה? למה לנשים כל כך קשה לקבל מחמאות כמו שהן? אהבתי את רותם כמו שהיא עם החיוך, עם הדמיון, עם כל הייחוד. והיא כאילו מחקה את עצמה כדי למצוא מישהי חדשה. מישהי זרה.
אתה יודע מה הכי כואב? הביט לנועה, טיפה זולגת, מנסה לעכל. מי שעשתה לה את זה זו החברה הכי טובה שלה, בכוונה. אפילו באה אליי, התפארה ביופי ה”טבעי” שלה, ניסתה להציג את עצמה כמישהי טובה יותר מרותם. כמעט זרקתי אותה מהמדרגות, נועה.
הוא חזר להתיישב, מנסה למצוא שלווה בתוך הכאב. הוא העדיף בדידות רגעית מאשר עוד שקר מזויף. היא קיוותה שאשכח את רותם ברגע. לא הייתי מסוגל. אהבתי אותה באמת.
נועה שתקה, מצמידה את כף ידה לשלו, ממריצה אותו להמשיך.
ניסית לדבר איתה בכלל? עוד אפשר לתקן ניסתה לאזור עוז, עיניה מושפלות.
רותם אוהבת את מי שהפכה להיות, עכשיו כלום לא ישתנה, חייך מרות. היא התקשרה ודרשה שאסלח, חצי שנה חיכתה לי! אני פשוט לא יכול. אני אוהב את רותם, אבל היא נעלמה. לא נשאר ממנה כלום, רק שפתיים מנופחות, גוף שאני לא מזהה הכול לא אמיתי.
יד נועה חיממה את ידו רגע, אולי כדי להזכיר שלא הכול אבוד עדיין. היא לא הוסיפה מילים ריקות.
***
את יודעת, פעם טילפנתי אליה בטיילת בנמל יפו העלים התגלגלו מסביב, החזקתי לה את הכובע, היא צחקה, אמרה: “איתן, אני רוצה שזה יהיה ככה תמיד.” עניתי, “ברור שיהיה, קטנה.” והאמנתי בזה, נועה. בכל הלב.
הקול שלו נשבר. נועה משכה אותו אליה בחיבוק שקט, מבטיחה בלי מילים שלא יישאר לבד.
ועכשיו? עכשיו היא רואה מראה אחרת, לא את עצמה. ואני? רק רואה זרות. איך חצי שנה מספיקה לשבור לבבות? למה לא דיברנו לפני? למה לא ביררנו מה באמת רוצים?
הדמעות סוף סוף גאו, איתן לא הסתיר. רק בכי שקט ומר, של ילד אבוד. נועה התקרבה, ליטפה ברוך.
איתן, לחשה, אתה לא האשם. אהבת אותה, היית שם. לא אתה שבחרת את כל זה. וכשיבוא הזמן, אולי עוד יהיה טוב.
הוא הביט אליה, עיניו בורקות מדמעות. אולי הייתי צריך להבין אותה, לחש. אולי פחדה, חששה אולי עשתה הכול רק כדי לרצות.
יש לך זכות לרגשות שלך, ענתה בתקיפות עדינה. אל תיאלץ את עצמך לשקר. אם עדיין יש לך משהו אליה, תן לה להסביר באמת. אולי יש תקווה, לא כי אתה חייב, אלא כי פעם באמת אהבתם.
איתן הרים את עיניו, במבט מהורהר. קרני שמש חדשות פרצו את העננים בחוץ. היא חייכה אליו, והוא שמע בנפשו משהו חד פעמי יש זמן, הכול עוד פתוח. אולי.
