יומן אישי אשתי הלא יפה
המשרד היה מלא ברעשי שיחה מוכרים. נכנסה מנהלת עם בחורה צנומה וחסרת ייחוד לצידה.
“תהיו חברות, בנות. זו נועה, היא תעבוד אתכן במקום עדי. הוא קיבל קידום לתפקיד אחר. מאמינה שתסתדרו.” אמרה דפנה מזרחי ויצאה.
נועה התיישבה ליד השולחן של עדי. שלפה כוס תה יפה ותמונה קטנה של גבר. מיד שקעה בעבודה, כאילו היא פה כבר שנים.
נשמע הצלצול להפסקת צהריים, וכולן נעמדו בדרך קבע, רק מירב נשארה. היא התעניינה מאוד לראות מי הגבר שבתמונה הפרטית של החדשה.
מן התמונה נשקפו פנים נאות גבר עם חיוך מהפנט, שיניים לבנות וישרות.
״מי זה, אני תוהה?״ חשבה מירב. ״שחקן? אולי זמר?״
היא צילמה את התמונה בסמארטפון שלה ויצאה לאכול.
הבנות התיישבו יחד במזנון, והקשיבו בקשב רב לנועה.
“אני ואלון הכרנו לפני שלוש שנים, בנסיבות ממש מוזרות, אתן לא תאמינו” התחילה נועה.
“ספרי, ספרי!” שידלו הבנות.
הזיכרון לקח אותה שלוש שנים אחורה, כשהייתה עובדת בחברת הייטק גדולה, וכנראה היא או איש הלוגיסטיקה טעו נשלח משלוח לא נכון לחברה של אלון. שלחו את נועה לטפל בזה.
נועה הייתה מקצוענית, קפדנית וידעה לנהל משא ומתן. המראה הלא בולט שלה, ללא איפור, בלבל רבים. “העכברה האפורה” קראו לה בשקט. אבל כשהחלה הפגישה, הייתה הופכת לקוברה עדינה, נעימה, סוגרת את כל הקצוות.
המנהל שלה שלח אותה במיוחד למשימה, מתוך הכירות עם הסגנון שלה.
בכניסה קיבלה אותה בחורה מהקבלה: “חדר 214, אלון שטרן.”
היא נכנסה, הציגה את עצמה, והסבירה את המצב. אלון הקשיב וחש כאילו ראה אותה כבר בעבר, אולי אפילו בחלום.
השיער העמוק, הגינגי שלה נע קלות, והעיניים הירוקות הבהיקו מבעד למשקפיים. דיברה בביטחון.
נועה כבר התכוננה למאבק, אבל אלון אמר: “אני סומך עליך, לא נגיש תלונה. רק אל תיתני לזה לקרות שוב.”
היא חייכה, הודתה ויצאה.
יומיים אחרי זה, הוא המתין לה ליד היציאה מהבניין.
“נועה, שלום! דיברנו לפני יומיים, אני אלון.”
“ערב טוב, אני זוכרת,” השיבה ללא פלרטוט.
“יש לי שני כרטיסים לתיאטרון הערב, ואת מוזמנת. אמא שלי חולה ולא תוכל לבוא,” שיקר.
“כן, אשמח. אכפת לך להוריד אותי הביתה שאוכל להתארגן?” שאלה, והוא שמח.
כשהגיעה אל הרכב אחרי שעה, ראה אישה אחרת לגמרי שמלה שחורה הדגישה את גזרתה, עקבים עדינים, איפור ערב עדין.
הוא כמעט לא זיהה אותה מרוב התרשמות. ישב לצידה בהצגה, הבחין מיד שהיא אוהבת תיאטרון, כנראה כבר קראה את המחזה.
אחרי ההצגה הציע ללכת למסעדה, היא סירבה בנימוס: “מחר יש לי ישיבה חשובה.”
החזיר אותה הביתה ונסע.
כבר שבוע אחרי זה היו נפגשים לטיולים בתל אביב, שיחות ארוכות בגנים, ימים של יחד. כך, חודשיים, עד שבאחד הערבים הוא אמר: “אמא שלי רוצה להכיר אותך.”
“זה חלום שלי, לפגוש אותה,” ענתה נועה.
קיבלה אותה באהבה עם תה, ריבת תפוחים קטנים מבושלת לפי מתכון משפחתי, עוגת משמש, שלל מאפים. האווירה היתה חמימה. נועה סיפרה לשושנה (אמא של אלון) על מתכון ריבת התפוחים של סבתא, על אביה שנהרג בניסוי צבאי ועל אמה, מורה להיסטוריה בתיכון.
אלון החזיר אותה הביתה ברכב המשפחתי.
“אמא ממש התלהבה ממך,” חייך. “שמחתי.”
ואז הקשר התהדק, ומשם הם נפגשו יום יום. אחרי שנה בדיוק נישאו.
כאן נעצרה לספר.
הבנות האזינו לה, רובן קינאו בלב סביב. רק מירב חשבה לעצמה: “מה הוא מצא בזו? פשוטה, בלי כלום, לא גבוהה, לא זוהרת. דווקא אותי, עם כל היופי והסטייל, הגברים רק מנצלים או בורחים. למה לה זה קורה?”
הצלצול נשמע, כולן קמו יחד כאילו בתנועה צבאית. מירב פנתה לסיוון:
“תראי, זה באמת בעלה? את מאמינה? אולי היא ממציאה הכול, לא מסתדר לי.”
בערב, כשיצאו כל הבנות מהמשרד, עצרה מולה מכונית. יצא ממנה אותו גבר מהתמונה.
“נועה! כאן אני,” קרץ לה עם ידו.
עמדו כולן וראו אותם מתרחקים. כל אחת שוקלת את חייה.
כמה פעמים כשאני רואה זוג כזה ברחוב אני שואל את עצמי מה הוא מצא דווקא בה? כנראה מצא בדיוק את מה שחיפש. לא תמיד הגברים לוקחים את היפות. הן טובות לפלרטוטים, אבל כנשים לוקחים אחרות. למה? אולי רק הם יודעים.
