המשרד היה רועש כשגרה. לפתע נכנסה המנהלת אוסנת, ולצידה בחורה פשוטה ובעלת מראה שקט.
תכירו, בנות, זו עדי. היא תעבוד אתכן מעכשיו במקום נועם, שעלה לתפקיד בכיר יותר. בטוחה שתסתדרו יחד. אמרה אוסנת גל ותוך רגע נעלמה.
עדי התיישבה אל השולחן שפונה ליד השולחן של נועם. בזהירות הוציאה ספל בעיצוב פרחים קטן, ולצידו תמונה במסגרת של גבר עם חיוך פתוח. במהרה החלה לשקוע בעבודה, כאילו הייתה שם שנים.
הטלפון של המשרד צילצל, ובדיוק כמו עדר שמקבל הוראה, כל הבנות קמו יחד לביזנס-לנצ’ חוץ מעירית, אותה לא הרפה הסקרנות מי הוא האיש בתמונה החדשה.
עירית נעמדה מעל השולחן. מתוך התמונה נשקף אליה גבר נאה, שיניים לבנות וסדר פנים מחייך.
מי זה? בטח שחקן, או אולי זמר, הרהרה לעצמה, ושלפה בסתר את הסמאטרפון.
בבית הקפה ישבו הבנות בשולחן ארוך, מקשיבות לסיפור של עדי.
הכרתי את שאול לפני שלוש שנים בנסיבות הכי מקוריות בעולם, לא תאמינו לדינמיקה שהייתה
ספרי! תמשיכי, דחקו בה כולן.
הזיכרון טרף את ריקמת הזמן. אז עדי עבדה בחברת שילוח גדולה, ובגלל תקלה במשלוחים אולי היא, אולי המוביל הגיע שאול לקבלה לבדוק מה קרה. בחרו דווקא בעדי לפתור את הבלאגן, לא רק כי היא מקצועית, אלא כי ידע המנכ”ל שגם עם החזות האפורה והפשוטה בעבודה, היא מביאה תוצאות.
קיבלה הנחיה לגשת לשאול רגב, מנכ״ל החברה השנייה. הלכה אל קומה שלישית, דפקה ונכנסה.
קוראים לי עדי. שלחנו לכם משלוח בטעות.
בעודה מדברת בביטחון, שאול הביט בה מהופנט משהו בתלתלי הג’ינג’י ובעיניים הירוקות דיבר אליו מהחלומות, ממש כך. קולה היה רגוע ושקול.
בעודה מחכה ל”קרב” הרגיל, הפתיע שאול
עדי, אנחנו לא מתכוונים להגיש תלונה. בואי נפתור את זה יפה, אני בטוח שזה חד פעמי.
כמה ימים אחרי, שאול חיכה לה בלובי בסוף היום. היא יצאה אחרונה.
עדי, קרא והניף יד, אני שאול, דיברנו השבוע.
ערב טוב, זוכרת, ענתה בקרירות, בלי שמץ פלירט.
במקרה קיבלתי שני כרטיסים להצגה, אשמח שתצטרפי, אמא שלי חולה והכרטיס הנוסף יתבזבז, שיקר מתוך גמגום קל.
עדי חייכה לעצמה אך הסכימה.
בערב ירד אליו מהבניין, לבושה בשמלה שחורה הדוקה ונעלי עקב פשוטות. קשה היה לזהות שזו אותה האישה שנפגשו בעבודה, עם איפור ערב עדין ומלא הקסם.
במהלך ההצגה קלט שאול שהיא מכירה היטב כל פרט וכל בדיחה; סביר שקראה את המחזה.
בסוף הציע מסעדה, אך עדי בנימוס דחתה מחר יום עבודה קשה. שאול הסיע אותה לביתה בלי לנסות למשוך או לחזר.
ככה התחילה הסדרה פגישות קבועות, טיולים בשוק הכרמל, קפה בפארק הירקון. חודשיים לאחר מכן הציע לה להכיר את אמא שלו.
כל כך אשמח, ענתה עדי ונוצץ בלבה אותו גל של תקווה לחום משפחתי.
קיבלה אותם רותי רגב בבית קטן בצפון תל אביב. שתו תה עם ריבת אתרוג, עוגת משמשים ופטפוטים קלילים. עדי סיפרה על סבתא שלה, איך לימדה להכין ריבות, סיפרה על אביה שנפטר בצה”ל ועל אמא המלמדת היסטוריה בתיכון בגדרה.
בסוף הערב, שאול החזיר אותה לבית.
אמא שלי ממש אהבה אותך שמחתי, אמר לה.
כך הפכו לזוג. אחרי שנה התחתנו באולם בראש העין, בין האנשים שכל אחד מהם הביא איתו עולם של זיכרונות.
עדי סיימה את הסיפור, וסביבה הבנות שומעות, בסתר מרגישות קנאה וגם השתאות.
אך עירית ישבה וחשבה בשקט:
מה יש בו לעדי? היא כל כך לא בולטת, לא יפה, לא נוצצת. למה בנות כאלה מוצאות אהבה עמוקה? ואני, שמלאה מוקפת הצעות, תמיד מגיעה לאכזבה
בסוף היום ירדו כל הבנות יחד למטה. עצרו, כשהמכונית של שאול חנתה. הוא יצא, חייך אל עדי בקול רם:
עדי, אני כאן!
עירית ראתה את הגבר מהתמונה ונשארה עומדת: לא ייאמן, זה באמת הוא.
הן עוד הביטו אחר הזוג המתרחק ושאלו בלבן:
מה שאול מצא דווקא בה? אולי הפשטות, אולי היושרה. גברים מתלהבים מזוהר, אבל לעומק בוחרים אחרת.
תשובה? רק להם יש.
