גרב כחול
איילת, תקפצי במקומי מחר בעבודה, בבקשה! לחמותי יש יום הולדת, חייבים לברך.
רגע, לא מזמן כבר בירכתם אותה על שם? שאלה נועה בהרמת עיניים מתיבת הכרטיסים.
נועה! מה את נטפלת לפרטים? זה היה על שם, עכשיו יום הולדת. פשוט אני חייבת, את מבינה? ולך זה קשה? אין לך ילדים, אין לך בלגן, לבד לגמרי! אוי… סליחה, לא התכוונתי…
איילת חסמה את שפתיה בכף ידה, אבל המילים כבר נפלטו. נועה הפנתה את גבה, הנהנה קלות ויצאה מאולם הקריאה.
זה באמת לא היה יפה… איילת משכה בכתפיה, מביטה בלחשה לעבר שירה.
עם שירה אי אפשר לשחק. היא מיד הייתה עונה תשובה חדה. עם כל הכבוד לזה שהיא ספרנית, שירה תמיד טענה שאדם תרבותי חייב לדעת לעמוד על שלו. נועה נחרדה מהישירות שלה, אבל איילת רק היתה מתפוצצת מצחוק.
הנה לך דוגמה חיה לכך שלא כל הספרניות הן “גרביים כחולים” כמוך, נועה! תסתכלי עליי ועל שירה. ככה צריך לחיות! ואת? בגלל כמה צעדים מתו הספריה לבית, צעיפים וחתולים… רווקה זקנה! סליחה על הכנות, אבל מי יראה לך את הדרך חוץ מאיתנו? למה את כזאת, נועה? אם מסתכלים טוב, את דווקא בחורה יפה! שיער ועור, אבל תמיד בעצב… נכון, שירי?
בתגובה שירה הייתה נוזפת באיילת וקוטעת את השיחה.
די כבר! למה את לוקחת את עצמך כדוגמה? כמה רומנים היו לך כמו מדבקות אצל טיפשה! ומה יצא לך מזה? את חיה עם עידו, והוא או שמרביץ לך כשמשעמם לו, או יוצא להשתולל. ואת עדיין מלמדת מוסר חיים?
לפחות יש לי בעל! ויש לי ילדים! ומה לנועה יש? עוד חתול? בקרוב כל החתולים יגרשו אותה מהבית, ותישן בספריה! נועה, למה שלא תביאי לעצמך לפחות ילד? ללא בעל, אבל ההורים שלך השאירו משהו אחרי שנפטרו. היית מצליחה לגדל לבד. עדיף מלא להיות לבד…
בשלב הזה שירה כבר לא בחלה במילים, ואיילת הייתה בורחת בתירוץ של סידורים דחופים, ונועה הייתה נסוגה לפינת אולם הקריאה כדי להסתיר דמעותיה.
מה היא עשתה שמגיע לה כך? האם אשמה שלא הצליח לה? קודם האב חלה, אחר-כך האם חמש עשרה שנה של טיפולים, כביסות, פצעים… איזו חיים אישיים? מי יסכים לזה? גם לא היה מישהו… כשהביטה במראה הבינה לא יפיפייה, אך גם לא מכוערת. עיניים אפורות, תווי פנים ישרים, צמה עבה שגזזה לאחר מותה של אמה והחליפה לתספורת קצרה פרקטי.
בכל השאר, היא אישה ממוצעת בלי הרגלים מגונים, בלי שאיפות מיוחדות. ולמען האמת, גם לא ניסתה מאוד. היא נבהלה ממה שראתה בחיי חברותיה.
קחי את איילת לדוגמה. כן, נשואה. אבל מה היא עברה? כל העיר יודעת שלבעלה משפחה נוספת. המריבות ביניהם כבר מזמן הפכו לבדיחה בעיר. איילת תמיד אמרה שאם מדברים שיתראו הכול, במקום שילחשו מאחור. אין במה להתבייש, היא הסכימה, והעיקר שהיא החוקית.
הגישה הזאת הפליאה את נועה לשם מה להשקיע במערכת יחסים כזו? איפה הכבוד העצמי? מה עם גאווה? אבל נועה ידעה מהספרים שהחיים שונים מהכתוב, ופחות נעלבה מההערות של איילת. כי בבסוף, כשהיה קשה באמת, איילת תמיד עזרה. כשהאמא של נועה הייתה זקוקה לחובשת, איילת פשוט באה והזריקה, ללא תשלום.
מה את נותנת לי כסף? את מעליבה אותי! נועה, את באמת מוזרה… נהגה לומר.
נועה הייתה מרגישה בושה, מנסה לתקן במעשי ידיה צעיפים, כובעים וכפפות שסרגה לכולם. וסרהגי היד עם ציפורים, עליהם שירתה כמעט חודש, בתה של איילת לבשה רק בשבתות, מהפחד לאבד.
זה יפה מדי… ואם ילך לאיבוד?
איילת התבוננה בזה והציעה:
למה שלא תפתחי חנות באינטרנט?
לרגע נועה חשבה, אך מיד ויתרה:
אני לא יכולה לסרוג בכמויות. כל פריט הוא יחיד.
שתפי גם את הסבתות מתחת לבית. כל הפנסיה שלהן תשתפר, וגם לך יהיה טוב.
המיזם הצליח. האתר עלה, היו הזמנות, והשתתפו בו כמה מהשכנות המבוגרות. כל אחת הייתה עומדת, סורגת ומדברת על הדגם הבא. כמובן, זה לא הפך אותן עשירות, אבל קצת עזר לפרנסה, וגם לגאווה ונועה הרגישה שבכל זאת היא שווה משהו.
שירה לעיתים עזרה בעצה או בעשייה. היא לימדה את נועה טכניקת רקמת תחרה מדהימה, שלמדה בילדותה מסבתה.
סבתא צדקה זה עוזר בחיים.
המוצרים של שירה היו היקרים ביותר בחנות של נועה. כששירה חירפה חלק מעבודתה באולם לקריאה והתחילה לרקום, אף אחת לא התלוננה כולן ידעו איזה ערך יש לזה עבורה.
בעלה של שירה עזב יומיים אחרי לידת התאומים, בטענה שהוא בוחן את חייו. השאיר לה ילדה ומרדף כלכלי, אך היא לא התמוטטה. היא מצאה פרנסה, נתמכה בהוריה שגידלו חלקה כפרית, ושכחה מה זה חופשה או סוף-שבוע.
ילדיה של שירה היו לתפארת, ונועה שאלה את עצמה האם להסתכן גם היא, אבל משהו בה פחד מה יקרה לילדה, אם היא תישאר לבד? ילך לבית יתומים? כי האם בודדה החליטה ללדת? אחריות זו לא מילה ריקה מתוכן, עדיף חתולים.
והיא לא ידעה שכולם בפינת הנשים, עם איילת בראש, כבר זמן מה מחפשים לה חתן מתאים. רק שמעמד הגברים בעירם היה נמוך, ולא נמצא המועמד. לכן שמרו על שקט, ורק איילת מדי פעם פלטה משהו.
אבל, המועמד דווקא הופיע, ובצורה הכי לא צפויה. אף אחת, לא איילת, לא הסבתות, ולא במיוחד נועה, לא יכלו לדמיין כזה תסריט.
ערב אחד, נועה הסכימה למלא משמרת בשביל איילת. בעודה עוסקת בכך וחרדה לגבי המשלוח הבא מהחנות, חזרה הביתה ונתקלה בקול קלוש:
עזרה…
משהו בבית הישן. מרבית הדיירים מבוגרים, חלקם ללא משפחה. נועה הכירה את כולם. ביניהם הייתה גם ציפורה, מורתה לשעבר של נועה, שלא הפסיקה לעודד אותה:
נועהלה, תחיי כפי שאת רוצה. אל תשימי לב לדיבורים. החיים שלך והגורל שלך. מי קובע שאנשים צריכים לחיות רק כפי שמקובל? שטויות! תמדדי את הבגדים של מישהו אחר נוח? לא? ככה גם דרישות החברה. רוצים לדחוף אותנו לסטנדרטים משלהם אבל בשביל מה?
שיחות כאלו הרגיעו את נועה, והיא ידעה למרות שהעולם משכנע אחרת, היא לא אבודה לגמרי.
ציפורה נשארה בודדה אחרי פטירת בעלה. לא היו להם ילדים, התלמידים היו ילדיה, ונועה זכרה איך כשהדתה קרסה, הביאה לה גור חתולים שאחר כך הפך לחוד של השכונה.
אותו ערב, כששמעו את קריאת העזרה, הייתה זו דווקא נועה שזיהתה, רצה להזעיק את מירי, ראש הוועד, ושתיהן יחד פתחו את הדירה של ציפורה.
זהירות, אפשר להיכנס.
הן גילו את ציפורה על הרצפה, פצועה, בלי יכולת להתרומם. רק בזכות קול חלש שהצליחה לשחרר שמישהו שמע, ולמרבה המזל זו הייתה נועה.
אי אפשר להשאיר אדם לבד, הבינה. לאחר תקופת שיקום ארוכה בבית החולים, נועה קיבלה החלטה ציפורה תעבור אליה. עכשיו, אחרי העבודה, חייכה, קיבלה דיווחים יומיומיים, סרט פרוותי של חתולים מתגלגל במרפסת, וחום של בית היה מרגש ונושם מחדש.
באחד הערבים, דפיקה פתאומית בדלת קטע את שגרתן.
אולי זאת איילת? תהתה נועה.
על סף הדלת עמד גבר זר רועי, לשעבר תלמיד של ציפורה, שחזר לבקר בדרך לספר המדבר, חלק ממפגש רוכבי אופנועים.
חיוך רחב זרק אושר על כל החדר כשבוריס החתול קפץ לידיו בשמחה. ציפורה התפעלה:
רועי, יקירי! זה נועה, המלאך השומר שלי.
משם, העניינים התגלגלו. רועי נשאר לארוחה, חילופי מילים ובאופן לא מתוכנן התהוותה ידידות שהובילה לחיזור.
נועה, אנחנו לא צעירים, אבל הלב יודע מה הוא רוצה.
חברותיה לא יכלו להאמין איך הרווקה השקטה פתאום פורחת ומתחתנת?
נועה, את באמת אוהבת אותו? שאלה איילת.
נועה חייכה:
למי חשוב? אנחנו יודעים את ליבנו.
החתונה הייתה ססגונית, כל השכונה חגגה, קונספט על אופנועים, והעיר לא הפסיקה לדבר.
שלוש שנים לאחר מכן, נועה עמדה בחזית בית החולים, תינוק על ידיה, כולם מסביבה איילת, שירה, כל החבורה וצוות של תומכות מהשכונה.
ושוב בני אדם טובים זה עושר אמיתי, וכמו שציפורה אמרה לה לא אחת תחיי כפי שנעים לך, וכשמעניקים מעצמנו דרור ואהבה לאחרים, הלב מתמלא שמחה אמיתית.
החברה תמיד תנסה למשוך לכיוונים נכונים, אבל הדרך היחידה להיות מאושרת היא להקשיב ללב ולתת אמונה בעצמי ובזולת. בסוף, טוב לב ונאמנות יובילו לאור, וכך למדתי בחיים האלה, לאהוב ולהיות נאהבת זאת בחירה, והיא תמיד משתלמת.
