אחותי לא דיברה איתי שמונה שנים. בשבת התקשרה כאילו הכול כרגיל וביקשה ממני כסף לניתוח.
שמונת השנים האלו של שתיקהשום שיחה, שום מסרון, שום סימן חיים. ובשבת אחרונה, אני שוטפת כלים במטבח, דודי יושב בסלון ורואה חדשות, הבן שלי מתקשר בדרך למסיבת יום הולדת, ואני מתעלמת מצלצול מוכר. אבל המספר הזה נשאר בזיכרון שלי, למרות כל מה שהיה; אולי מתוך תקווה, אולי מתוך הרגל, אולי מתוך חולשה.
על המסך הופיע השם: “רחלי”. לרגע חשבתי שזה טעות. אבל היא אמרה, בקול דק, עייףכמו קול של מישהי שלא התרגלה לדבר עם מישהו שאכפת לו ממנה. “דליה? זאת אני, רחל.”
הייתה בי התכווצות חדה, כזו שאי אפשר לשלוט עליה, אפילו כשאת בת חמישים ושלוש. “אני שומעת,” אמרתי, קרה כמו כותלי החדר.
רחל גדולה ממני בארבע שנים. בילדות היינו יחדגם באותו החדר בדירת שלושה חדרים ברמת גן, גם בכל שיחת לילה כשאמא גיהצה במטבח ואבא קרא עיתון. חלמנו, תכננו, הבטחנו שלעולם לא נריב. ואני, ילדה נאיבית, האמנתי בכל ליבי שנשאר חברות.
אני עובדת במשרד הרישוי כבר עשרים ושלוש שנה. כל חיי מסודריםככה זה, אחרת אי אפשר לשרוד.
לפני תשע שנים אבא חלה. סרטן ריאות. שנתיים של כימותרפיות, בתי חולים, לילות ללא שינה, להאכיל, לקלח, לקחת לבדיקה, לנהוג, לא לוותר. רחל הגיעה שלוש פעמים. בפעם אחת הייתה שעתייםכי יש לה כלבה, כי המטבח בשיפוצים, כי תמיד יש לה משהו חשוב יותר.
אני, לקחתי חופש מהעבודה, החלפתי משמרות, דאגתי לכל. אפילו לא ציפיתי שתגיד תודה. זה היה האבא שלי.
כל יום קיוויתי שאכפת לה, עד שמעבר פתאומי אחד של זכויות דירה הרס הכול. כמה ימים אחרי השבעה, אמא סיפרה שאבא חתם שנה קודם על העברת הדירה על שם רחלכי “יותר מגיע לה, כי מצבה כלכלי קשה.” רחל, שלא ידעה אפילו אילו תרופות הוא לוקח.
ניסיתי לדבר. אמא רק שיננה: “אל תריבו, אבא לא היה רוצה.” רחל משכה בכתפיים: “החלטה שלו.” היא כבר הסתכלה דרכי, כאילו אני שקוף.
רחל מכרה את הדירה תוך חצי שנה, קנתה לעצמה קוטג’ קטן באור יהודה עם גינה וחניה, ויותר לא ענתה לי לטלפון. כשחגגתי חמישים, לא טרחה לברך.
בלוויה של אמא, ארבע שנים אחר כך, עמדנו על קצות שני הצדדיםכמו זרות. בן דוד לחש: “חבל שאברהם לא רואה את זה.” והוא צדק; אבא לא היה עומד בזה.
שמונה שנים שקטות. שמונה ארוחות שבת, שבהן החזקתי צלחת ריקה לשולחן לזכרהכי ככה אמא רצתה, ואני המשכתי מההרגל. למדתי להסתדר עם הריק.
ואז הגיעה השבת הנוראית הזאת.
“אני בקורסת, אין לי אף אחד בעולם, הניתוח עולה שישים אלף שקל, ולא עוזרים לי מקופת חולים. את אחותי,” היא משננת, כאילו זה פתאום מובן מאליו.
“לא שמעת ממני שמונה שנים,” לחשתי. “מה בדיוק את רוצה לשמוע ממני עכשיו?”
“אני כואבת, דליה. רגל אחת חצי משותקת.”
“אני מצטערת,” אמרתי מבלי להרגיש כלום, כמו מכונת תשובות. “אני לא יכולה לעזור.”
מרחק, חריקת דומיה. שמעתי את הנשימה שלה, את הלחץ בקול שלה. ואז היא ירתה את החץ:
“את יודעת מה? אבא תמיד צדק. תמיד אמר שאין לך לב, שאת קרה כמו קרח. והוא צדק.”
אסור לו היה להגיד את זהאבא. אני ליטפתי אותו כילדה, הקראתי לו בשישי עיתון, הכנתי לו תה עם נענע כי אהב. אין סיכוי שאמר עליי דבר כזה. אבל בכל זאת, המילים שלה צרבו כאילו חרטה סכין.
ניתקתי. לא רציתי להתנצל, לא להסביר. ישבתי שם על הרצפה, טלפון ביד, סמרטוט בד בשנייה. דודי נכנס למטבח, הביט בי, התיישב לידי ושתק. אחרי שלושים שנות נישואים, לא צריך לשאול כלום, רק להישאר.
ישבנו כך כמעט עשרים דקות. המחשבות התרוצצועל אבא, על אמא, על רחל ההיא מהילדות, מבטיחה שלא נעזוב זו את זו. חשבתי איך השקט כואב, אבל לפחות הוא אמיתי. השתיקה קובעת גבול. אבל המילים האלואיזו רוע לב! לקחה את אבא שלנו והפכה אותו לכלי שרת.
לא חזרתי אליה. אולי אף פעם לא אחזור.
אבל ביום ראשון, כשנכדתי יולי נכנסה למטבח וביקשה “סבתא, תכיני לי בלינצ’ס?”הרגשתי משהו שאף מכירה, אף אישור בעיניים זרות לא נותן. בית שהוא באמת שלי. כזה שאיבדתי ואחר כך בניתי, בלב שיודע לאהוב. אבא, בטוח היה מחייך. לא כי צדקאלא כי ידע שלא אכזבתי אותו.
