אחותי לא התקשרה אליי שמונה שנים. בשבת היא פתאום התקשרה כאילו כלום לא קרה וביקשה כסף לניתוח.
אילו מישהו היה אומר לי שמילים שאומרים בטלפון יכולות להכאיב יותר משמונה שנות שתיקה, כנראה הייתי צוחקת.
ואחרי זה, הייתי פשוט יושבת על הרצפה במטבח ובוכה, בדיוק כמו שעשיתי בשבת ההיא, הטלפון ביד אחת ומטלית ביד השנייה.
אחותי יעל גדולה ממני בארבע שנים. כשהיינו ילדות, בדירה שלנו ברמת גן, ישנו באותו חדר.
בערבים, כשהאבא היה רואה כדורגל והאמא מגהצת במטבח, היינו מדברות שטויות ומדמיינות עתיד שנגור יחד בבית גדול, שלעולם לא נריב. האמנתי בזה כשהייתי בת עשר.
אני עובדת במחלקת רישוי ברמת גן כבר עשרים ושלוש שנה. החיים שלי מסודרים הם חייבים להיות, אחרת הייתי משתגעת.
אבא חלה לפני תשע שנים. סרטן ריאות שנתיים של כימותרפיה, בתי חולים, לילות שלמים איתו. יעל באה שלוש פעמים. בפעם הראשונה נשארה שעתיים כי צריך לחזור, גם בגלל הכלב, גם שיפוץ בבית, משהו.
אני לקחתי ימי מחלה, חופש, החלפתי תורנויות עם קולגות. האכלתי את אבא, רחצתי אותו, לקחתי אותו להקרנות. לא התלוננתי. זה היה אבא שלי.
כשהלך לעולמו, הסתבר ששנה לפני כשכבר כמעט לא קם מהמיטה אמא שיכנעה אותו לרשום את הדירה על יעל. הכל היה אצל עו”ד, מסודר כדין.
אמא טענה שכך הכי צודק כי יעל במצב כלכלי יותר קשה. יעל, שבאה שלוש פעמים, שמעולם לא שטפה לו אפילו צלחת, שלא ידעה איזה תרופות הוא לוקח.
ניסיתי לדבר. עם אמא, עם יעל, עם שתיהן. אמא חזרה ואמרה: “אל תריבו, אבא לא היה רוצה את זה”. ויעל משכה בכתפיים. “זו הייתה ההחלטה שלו”, אמרה, הסתכלה הצידה כאילו אני שקופה.
תוך חצי שנה יעל מכרה את הדירה של אבא וקנתה לה בית קרקע עם גינה וחנייה ליד פתח תקווה. הפסיקה לענות לשיחות שלי, לא הגיעה אפילו ליום ההולדת החמישים שלי.
בלוויה של אמא, לפני ארבע שנים, עמדנו משני צדי הקבר ובכלל לא הסתכלנו אחת על השנייה. מישהו מהמשפחה לחש, “חבל שצבי לא רואה את זה”. הוא צדק. אבא לא היה עומד בזה.
שמונה שנות שתיקה. שמונה ערבי חג עם צלחת ריקה בשביל האורח, כי אמא תמיד רצתה וכך המשכתי גם כשהיא נפטרה. שמונה שנים של הרגל למחשבה שאין לי אחות.
ואז הגיעה השבת.
שטפתי כלים אחרי הצהריים. בעלי דני ישב מול הטלוויזיה, הבן התקשר שיבוא עם הנכדה מחר. שבת רגילה. פתאום הטלפון מצלצל ועל הצג השם “יעל” שלא מחקתי, לא יודעת אפילו למה.
“נועה? זו יעל.”
הקול שלה היה שונה, דק ועייף, כאילו שכחה איך נשמעים שחוזרים הביתה.
“הלו”, אמרתי רק. מה כבר יכולתי לומר?
יעל התחילה לדבר מהר, בלי לעצור, כאילו חוששת שאנתק. שיש לה בעיה בברך, שבקופת חולים זה שנתיים המתנה לניתוח, שפרטי זה עולה 15,000 ש”ח, שבעלה עזב אותה שלוש שנים והיא נותרה לבד, שהבית בולע לה את כל הכסף. שאין לה למי לפנות, שאני אחותה.
“אני אחותך”, חזרה שוב, כאילו פתאום נזכרה בזה אחרי שמונה שנים.
עמדתי ליד הכיור עם ידיים רטובות והרגשתי שמשהו בתוכי מתחזק ונסגר, כמו בטון שבניתי סביבי כדי לא להתפרק כל השנים האלו.
“יעל”, אמרתי ברוגע, “שמונה שנים לא בירכת אותי אפילו לדעת אם אני בחיים. לא יודעת מה לומר עכשיו.”
“אבל זה לניתוח, נועה. אני בקושי הולכת.”
“מצטערת, אבל אני לא יכולה לעזור.”
שקט. ארוך וצפוף כזה, שאפשר לשמוע את הנשימות של השני ואת הדופק שלך בעצמך.
ואז יעל אמרה משפט, לאט ובבהירות, כאילו התאמנה על זה מראש.
“תדעי לך, אבא צדק. תמיד אמר שאת קרה ואין לך לב. והוא צדק.”
אבא מעולם לא אמר דבר כזה. הייתי איתו יום יום בשנתיים ההן, הכרתי כל חיוך, כל כאב, כל פעם שהבאתי לו תה עם לימון כמו שאהב. הוא לא היה אומר דבר כזה.
אבל יעל ידעה לפגוע. ידעה שהמשפט שבאבא יכאיב לי הכי הרבה, כי הוא כבר לא פה ואין מי שיכחיש, כי תמיד תישאר בי טיפת ספק אולי פעם, בלחישה, רק ליעל, הוא אמר משהו דומה.
ניתקתי. ישבתי על הרצפה. מטלית ביד אחת, טלפון ביד שנייה. דני נכנס מהסלון, התיישב לידי בלי לשאול. אחרי שלושים שנה כבר יודע מתי צריך להיות בשקט.
ישבתי אולי עשרים דקות. חשבתי על אבא, על אמא, על יעל של פעם, של החדר ברמת גן, הילדה הזו שהבטיחה לי מגורים משותפים. חשבתי על זה ששמונה שנות שתיקה כאבו, אבל היה בזה יושר. השתיקה אומרת: “אני לא רוצה להכיר אותך”. אבל המשפט הזה, המשפט הוא היה מלוכלך. היא לקחה איש ששנינו כל כך אהבנו, והפכה אותו לכלי נשק נגדי.
לא החזרתי טלפון. לא יודעת אם אי פעם אחזור.
אני רק יודעת שביום ראשון, כשתמר הנכדה נכנסה למטבח ושאלה, “סבתא, תכיני לי חביתות?” הרגשתי משהו שיעל כנראה לא תוכל לדמיין. הרגשתי שיש לי בית שאף אחד לא צריך לרשום על שמי. וידעתי שאבא היה מחייך.
לא כי הוא צדק. אלא כי הוא היה יודע שלא אכזבתי אותו.
החיים מלמדים אותנו שהשתיקה לפעמים עדיפה ממילים כואבות, אך שמחת הלב והמשפחה נמצאות במה שכל אחד בונה ביומיום, לא במה שמקבלים במסמך או דרך שיחת טלפון מהעבר.
