קיצי
קראתי לה קיצי כבר מהרגע שנפגשנו, כשנזרק לכיסא הסמוך, אותו כיסא אדום, מקטיפה, שכבר עבר עליו לא מעט, בדומה לזה שישבתי עליו בעצמי.
הוא הסתכל מסביב לאולם רגע, ואז הפנה אליי את עיניו.
מה איתך, קיצי, משעמם לך? הוא נאנח, ניסה לשלב רגל על רגל אבל המעבר בין השורות באולם הקונצרטים היה צר מדי. הנעל המחודדת שלו נתקלת בכיסא מלפנים, והקרסול מתעקם. מיכה מעווה פנים בכאב.
אני עצמי עשיתי כאילו לא שמתי לב אליו. בהיתי במה שמתרחש על הבמה ושם לא היה באמת משהו מרגש: שולחנות בשורה, דוכן, אנשים מתרוצצים, מסדרים ציוד בדיוק כמו בכל כנס אחר. וחום מחניק.
תמיד אי נוחות תוקפת אותי בחדרים מלאי אנשים, הצפיפות, זה שאין איך לברוח כל זה חונק אותי.
נו באמת מיכה מלמל, מגרד בזקנו. שעמום מוחלט, קיצי. לא תשמעי כאן שום דבר מעניין, תאמיני לי. קראתי את כל ההרצאות, זה התפקיד. הכול אותו דבר, כלום.
פניתי להביט בו בחומרה. הוא היה לבוש מסודר, חליפה, עניבה, נעליים מבריקות. אבל היה בו משהו אחר כאילו דמות שלא מתאימה לתלבושת. שובב, פלרטטן, אחד שמספר בדיחות כל רגע. אפילו השיער שלו, קוצני כזה, ושני הכתרים בראש עם קווצות שמסתלסלות ברכות.
מיכה, הוא הציג את עצמו, מושיט לי יד רחבה עוד לפני שהספקתי להשיב. רוצה שנלך לאכול? את כזאת קטנה, רזה, אני חייב להאכיל אותך. יאללה, גמרנו כאן, הולכים!
כבר עמעמו את האורות, ועל הבמה עולים ראשי הארגון והעובדים המצטיינים. מחיאות כפיים, ומיכה, לא מתבייש בכלל, מושך אותי אחריו, דורך לכולם על הרגליים, מתנצל ומכניס את העניבה חזרה לחליפה. לא היה לו סבלנות.
תעזוב אותי! אתה שומע? התפרצתי, אבל לא הצלחתי להשתחרר והוא גרר אותי החוצה.
יצאנו ללובי בדיוק כשעל הבמה התחילו לדפוק על המיקרופון, מבקשים שקט.
תעזוב! אני חייבת לחזור, לסכם, יש לי משימה! התקוממתי, חיבקתי אליי את הפנקס, אפילו הפילה ממנו את העט, התכופפתי להרים, אבל מיכה הקדימני.
עזבי הכול, קיצי, אמר וקרא לי כך בטבעיות. אני אשלח לך את כל הסיכומים, תקראי בשקט בבית. עכשיו נלך לאכול. אבל קודם מים. את חיוורת. והדופק שלך מהיר. הרי אמרתי! הוא בדק לי את היד, נאנח. אוויר, אוכל, בלי כנסים עכשיו!
הרגשתי באמת לא טוב, הלב דפק חזק, הוריד לי דם לראש.
לא זכור לי שמישהו דאג לי ככה, אי פעם. לרוב אני דאגתי לכולם לאמא, לבעלי, לבת. וזה נראה לי רגיל. לעיתים היה לי רצון שמישהו פשוט ירים אותי, יקרא לי חמודה, יצחיק אותי, ייתן לי רגע לברוח. אבל לא היה לי זמן.
אבל מיכה נתן לי את האפשרות הזו.
לא הבנתי בכלל איך מצאתי את עצמי יושבת מולו במסעדה קטנה מול הכנס, והמלצר מביא לנו מיץ תפוזים סחוט, צהוב-כתום, כמו השמש עצמה בכוס, שמש ישראלית, חמימה, מפתה.
זהו. תשתה. עכשיו מה נאכל? שואל מיכה.
ברור שאני מוצאת חן בעיניו. אני לא מישהי בולטת, רזה, עדינה, הפנים תמיד עייפות. גיל ארבעים, משפחה, השגרה הרגה אותי. מי יכול כבר להיות שמח מזה?…
אבל דווקא אותי, עייפה, ככה, הוא אהב קיצי שלו.
אני לא צריכה כלום. עוד רגע אשתפר ואחזור לאולם! מלמלתי.
שיהיה, הוא חייך, אבל קודם דג לברק עם ירקות, סלט ו מה תשתי, קיצי?
הרמתי אליו עיניים. יפה, חיוני, קצת פרוע, ריח של אפטרשייב וסיגריות, גוף חזק. הוא הסתכל עליי, ואני התחלתי להסמיק.
השתגעתי. גבר זר לקח אותי לארוחה, מאכיל אותי, קורא לי קיצי, וליטף לי את השיער. ואני, אני שותקת, מוותרת בקלות, כמו לא שייכת לגופי.
בכל מקום שהוא נגע נהיה לי חם, וצמרמורת עברה בי.
שתינו יין לבן, והוא סיפר איך עבד בבנייה בצעירותו, אחר כך נסע לעבוד בדרום, קפץ לפרויקטים. בסוף, עם חבר פתחו עסק קטן לבניית צימרים. כולם צריכים בית חם, אמר, ואנחנו ידענו לספק.
בשבילך, קיצי! הוא מרים כוס, ראיתי אותך וחשבתי את הילדה הזו אני חייב להאכיל. רוצה שנזמין עוד?
נענעתי בראשי בשלילה. התמוגגתי. לא מהיין, לא מהאוכל, מהתחושה שלראשונה מישהו רוצה פשוט להאכיל אותי כי אני קיצי, קטנה ועייפה.
הבית שלי תמיד אחרת היה. כל הילדות חייתי עם אמא. היא עבדה קשה, הלכה לעבודה לפני עלות השחר, ישנה מעט. אני בישלתי, חיכיתי לה, הכנתי לה ארוחת ערב, שטפתי כלים. בראש השנה, אמא, טובה, חזרה מאוחר הביתה, סחוטה, ואז שתינו הצטרפנו לאורחים עצמאות, שכנות, דודים, תמיד שמחה. אמא שתתה וודקה, לא שמפניה. היה בזה משהו עצוב, כי הייתה נרדמת מיד. הייתי צריכה להרים אותה, להעיר אותה. למי יש זמן להיות ילדה עייפה?
התחתנתי צעירה. דניאל, הוא היה גדול ממני בעשור, איש חכם, אך לא רגיש מדי, שתקן. שיבץ אותי בחייו כמערכת, גלגל טוב, לא מעבר.
לא יודעת אם הייתי צריכה משהו אחר. רומנטיקה, תשוקה זה אולי בהתחלה. אחר כך נרגע. הייתי בתוך בית של עצמי, חדרים, מרפסת, ספריה. קנאה בי לא מעטות.
מהיותי ילדה ועד מיכה, תמיד קרן, או קרן בת טובה. דניאל, אמא, חברות כולן קראו לי קרן.
ופתאום קיצי. ויש יין, ויש מתאבנים, ומישהו מתעניין במה שאני מרגישה.
דניאל מעולם לא שאל. בטח לא כשקיבל החלטות. גם כשנולדה הבת שלנו, מיה, זו לא הייתה הפתעה זה היה הזמן. עבדנו בזה.
וכשהיריון סוף סוף הגיע, דניאל התרחק ממני. חיכה שתיוולד ואז יחנך אותה. לא נגע בבטן, לא דיבר אליה. נולדה אז אגדל אותה, אמר.
הוא עזר, נכון הרים, בישל, קנה אוכל טוב, דאג לבריאות. אבל רגש לא היה.
לפעמים היה לי נעים להיות המקריבה. ידעתי שמרחמים עליי, שאומרים שדניאל לא שומר על אשתו. אבל מיכה באמת ריחם עליי ודאג, האכיל אותי, והיה לו אכפת.
הוא ליווה אותי עד הרכבת, ואני הצלחתי אחרי כל הלחץ להשתחרר.
בערב, כל ההרצאות הופיעו אצלי במייל: לקיצי ממיכה!
סגרתי מהר את הלפטופ, אבל מיה, כך נראה, הספיקה לראות. גיחכה.
איזה כינוי דבילי, התלוננתי. מסמכים רשמיים, והוא מוצא לכתוב שטויות.
מיה כבר לא הקשיבה, שמה אוזניות, תבלעה למוזיקה
קרן, מיה, הגעתי! בואו לאכול! נשמע מהכניסה.
דניאל, עייף מהתחבורה הציבורית, פשט חולצה, נשאר במכנסיים, אחר כך לבש מכנסי קצר עם הדפס של עצי תמר, פתח את המרפסת, נשם.
היה לו ריח חמצמץ, מעורבב בזיעה. קרן, אני לא אתקלח כל יום, נמאס לי, זה עושה לי גירודים. דחה את בקשותיי. די, עזבי. תני לאכול.
ישבנו בשקט, כל אחד במחשבותיו. אני במיכה, בניקיון, בגנטלמניות.
התקשר אלי למחרת.
היי, קיצי! אכלת? התגעגעתי. שמעתי והשפלתי את הקול, שלא ישמעו בעבודה. הייתי מסוחררת.
לא, עוד לא. מלא עבודה לחשתי. קיצי. אני קיצי. רעדתי.
עזבי הכול, תרדי. אני בקפה למטה. לא מדהים, אבל לאכול צריך. מחכה!
מלמלתי משהו, ביקשתי לצאת, עליתי למעלית. הלחיים בערו.
קראתי לו ביני לבין עצמי המאהב. זה עשה לי פרפרים בבטן.
היום הגיע עם טי שרט וגינס, שוב קצת פרוע, ריחני.
שתינו קפה, סיפרתי לו על הילדות, על הבית. מיכה הקשיב.
קיצי, את יפה. יודעת את זה? לפתע קטע אותי. בואי, נקנה לך שמלה. אני רוצה לראות אותך בשמלה.
וכך היה. בערב, לקח אותי לדיזנגוף סנטר, חיפש עבורי משהו מושלם.
המבט שלו היה רעב, שונה מכל מה שהכרתי. דניאל לא היה קרוב לזה.
לא ידעתי שאפשר להסתכל כך, לחשתי לחברתי גלי אחר כך. הרגשתי פתאום אישה. זה נורא, אבל זה היה טוב.
ומה עם דניאל? שאלה גלי.
הוא לא יודע, ואין סיבה שיידע. גם אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה. את לא תגידי לו, נכון? קחי את השמלה, החביאי אצלי לחשתי בבהלה.
גלי משכה בכתפיה. את מתבלבלת. דניאל עושה בשבילך הכול, ואת מתרגלת. יש לו לב טוב, הוא לא פרזיט. אז הוא לא מפנק אבל נותן יציבות. ולמיכה מאיפה הכסף? מי הוא בכלל?
לא יודעת. לא אכפת לי. דניאל מוציא אותי מהדעת, את פשוט לא חיית איתו אף פעם! התרגזתי. את כנראה סתם מקנאה!
גלי שתקה. אולי באמת קינאה בי? לא בגללו בגלי הבעל.
התחלתי להיות פחות בבית, בישלתי זריז, אכלתי מעט, חשבתי הרבה.
אמא, חותכי לי לחם! צעקה מיה פעמים, ברוגז חתכה בעצמה, נגמר לנו הלחם!
הנהנתי, התרחקתי לחדר, להפליג במחשבות.
מיכה היה עדין, מנוסה, ליטף, חיבק. המשיך להאכיל אותי, שלח לי כסף. לפעמים הודעות בשתיים בלילה. הייתי יוצאת מהחדר, בודקת שם, מוחקת, חוזרת, מכבה הכול. דניאל מפנה אלי כתף, מחבק, מנמנם. לא יכולתי לחשוב על קיצי כמה שנים הייתי רק קרן, לא ידעתי מה זה קיצי: חמודה, יפה, נאהבת. שנים על גבי שנים.
אבל עכשיו יש את מיכה והוא האושר שלי.
נפגשנו אצלו, דירה מרווחת, דקלים בחלון, נוף לתל אביב הנוצצת, יין מבעבע, ריח בושם. המציאות התנפצה לאור יהלומים על מצעים מצוחצחים. קסום.
אך הבית הפך קר, מנוכר. כולם הבינו, מיה הביטה בי במבט אחר, דניאל מסתכל, שותק. לא העזתי להתעכב בבית.
פתאום טלפון. קרן! איפה את? קניתי כרוב, צריך להכין. סיכמנו. דניאל בקול הדינמי שבמכשיר. נבהלתי בין בריכת הגג, שם שחה מיכה, גוף שרירי, השמש שוקעת.
לא הייתי אף פעם בבריכה הזאת, גורדון, בלב תל אביב, והיום מיכה סחב אותי אליו, הכריח להיכנס למים. קיטור מיתמר מהמים הקרים, רק מודדים עליו עיניים. אני? רק בוהה בו, סוף סוף מצאתי אהבה. אלוהים
כרוב? מלמלתי, מתעטפת במגבת. עזוב, אחזור מאוחר, אני וגלי בבריכה, רופאה המליצה להתאמן בגב. הכנו כרטיסיה. כרוב נעשה מחר. תסלח לי, קוראת לי גלי…
ניתקתי ורצתי לטלפן לגלי, ליתר ביטחון במקרה שדניאל יתקשר.
עמדתי שם, מחפשת את מיכה. הוא כבר דילג למקפצה, נערות מעלות על פניהם, וצוחקות.
נו, בנות? אחת, שתיים, שלוש! נשמע קולו, ומיכה קפץ למים בזריזות. יצא, מניף לי יד.
הנערות כבר משתעשעו במים, אני מהוססת, מרגישה מגוחכת, רגילה, עם בטן קטנה, ירכיים רופפות. שוחה בצורה מוזרה, לא טבעי בכלל. על הפנים עולה אותו מבט עייף ומיוסר.
מיכה הוא כבר משחק עם הנערות, צוחק. לא אכפת לו שגם אם קרן נעלמה פתאום. יש לו על מי לצחוק, לאהוב. לא נורא, המשפחה, הכרוב שתלך.
בבית שקט, במטבח דולק אור.
דניאל הניח לפניי מחבת עם ביצה.
בטח רעבה, אחרי הבריכה. לאכול. להביא נקניק? מוזג כוס תה גדולה.
אני מהנהנת לשלילה, מפחדת להביט בו, מסובבת מבט, מתחילה לפורר את הביצה.
האם יודע? ואם כן, למה שותק?…
קרן, לאחר שתיקה ארוכה, אומר דניאל, גלי הביאה משהו מהדירה. רצתה לסדר, אבל גירשתי אותה. יש שם שקיות, היא טענה שהן שלך. אבל הן שלך? התבלבלה?
הרמתי את השולחן, הצצתי שקיות של בוטיק. משכתי בכתפיי.
גם אני חשבתי, שטויות! דניאל כמחייך, תמזגי לי תה. האמת, עדיף קוניאק. יבשה לי הגרון.
קפצתי, הבאתי קוניאק. ואז קפאתי.
קיצי, שמעתי פתאום. הסתובבתי, הביט בי ישירות לעיניים. אמרתי, יש פה פירורים, קיצי, על השולחן. מיה משאירה תמיד פירורים. תעשי טובה, תנקי. פנה עוד הצידה.
שתינו קוניאק, שותקים, חוששים ממבט הדדי.
לבסוף הלך דניאל לישון.
גלי, את מבינה, הוא הלך! התלבש, השאיר מפתחות, הלך! איך יכול גבר לעשות דבר כזה?! פשוט נטש אותנו, אותי ואת מיה! התפרצתי בפנים רטובות בטלפון. התבוננתי בעצמי במראה, שמתי לב לפרצוף העקום, מראה מכוער מי שהיא רק לפני שלוש שעות עוד השתובבה במים עם מיכה. שיער שומר ריח של כלור, הגב כואב מאוד.
גלי! איך עשה לי את זה?! ככה נוהגים גברים אמיתיים?! צעקתי.
גלי נשפה, בדיוק ככה, קרן. אחר היה מכה אותך. דניאל פשוט הלך מהבית שלו. בכלל, גם לך מגיעה מילת ביקורת. שנים יש לך בעל טוב, דואג, עובד, ילד מעולה. את צמאת לריגושים, אז מצאת מישהו שיקרא לך קיצי? אבל דניאל שלך הוא יסוד. ומיכה מה הוא? עוד רמאי חולף. לילה טוב, קרן.
הנחתי את הטלפון, התקפלתי, דומעת, לא מסוגלת.
מיה סיימה מבחנים, ברחה לצימר של חברה. לא דיברה איתי, רק פתק אל תטרידי.
מיכה הופיע אחרי שבוע, חיכה לי מתחת לבית, יצא מהצללים.
שלום, קיצי! הוא לחש, שפם מתחת לקפוצ׳ון מעור, פנים אדומות מהקור. התגעגעת?
ניסיתי להתקשר אליו פעמים לא ענה. עכשיו בא לבד.
מיכה עניתי בקול כבוי. מה אתה עושה פה?
באתי אליך, קיצי. הגיע הזמן להחזיר חוב. חייך בעווית ולפת זרועי.
איזה חוב? אתה רציני?
הפחד תקף אותי. ניסיתי להשתחרר, לא הצלחתי.
הייתי אדיב, האכלתי, פינקתי אותך. עכשיו עזרי לי. בעיות, דוחק, ואין לך דירה של אמא? מיליון וחצי שקל פה, ועוד הדירה שלך. בואי נמכור. בואי, ניכנס ונדבר.
צעקתי, רעדתי, התפללתי שמישהו יעבור. הרחוב ריק.
פתחי, קיצי, אני קופא, דחף אותי.
נפלטה לי זעקה, כמעט התעלפתי. פתאום שחרר. הרים ראש, נפל על צד אחד, נאנק.
מאחורינו עמד דניאל, בלי כובע, מנופף באגרופיו.
תתרחק. שמעת? אל תתקרב לקרן שוב! צרח וקפץ נתתי יד, משכתי אותו.
מיכה זיהה, גיחך, הבעל עם הקרניים בא, אבל חטף אגרוף והשתתק.
תסתלק. שלא תתקרב לקרן יותר! צווח דניאל, ניגב אףו, אסף אותי בואי הביתה. קר.
מה אמרנו זה לזו כל הלילה, על מה בכינו רק הירח שמע. על השולחן שתי כוסות תה, השעון מתקתק. אחר כך נפל העולם לדממה, בבית קטן ועייף, שני בני זוג מחליטים איך להמשיך.
מאז, אף אחד לא קרא לי יותר קיצי. ואם היו קוראים הייתי רק מתכווצת ומסתובבת.
מיכה לא חזר. לא הצליח איתי, דניאל היה חזק מדי.
שמע אותי פעם באוטובוס מסבירה על הדירה מהירושה. קיווה אולי לפתור בעיה. אולי אם היה מתנהל אחרת, היה מקבל הכול בסוף הוא, מיכה, הרי גידל אותי, חימם, פינק.
אבל הזדרז מדי. החיים הכו בו.
יש עוד קיציות בעולם, עצובות, עייפות, לא נאהבות. מיכה עוד ימצא אותן וייעשה את העסק מחדש.
ולפעמים אני שואלת מה למדתי? הבנתי שלהיות קיצי זה לא מספיק. צריך להיות גם קרן. לדעת לעמוד, לבחור, לא לחפש חום רק מבחוץ, אלא קודם כל מבפנים.
