בחלום מטושטש, אחרי שהפסקתי לעבוד במשרד הרווחה, בני הדוד והחברה שלו, דוד כהן ורות לוין, הגיעו אלי עם מפתחות חדשים בידם ולקחו אותי לבעל הנוטריון בכיכר רמתגפן בתלאביב. הלב שלי רעד עד לאפשרות לשחרר אף מילה, ולכן לחצתי לחלק רק לחשוש:
למה אתם נותנים לי מתנה כה יקרה? אין לי צורך בזה!
זו בונוס לפרישה, תכניסי לתוכו דיירים! אמר לי דוד בחיוך משוריין.
באותו הרגע, עדיין לא הגעתי אל הקופה הפנסייתית. הרגשתי רק לאחרונה שהוצאתי לחופשת פנסיה, והם כבר סידרו את כל העניינים בלעדי. התחלתי להכחיש, הם אמרו לי שלא אפגע במחלוקת.
הקשר עם רות לא תמיד היה חלק: לעיתים הוא שקט כמו ים של פירות, ולפתע סערה מתפרחת בלי רמז. שניים מאיתנו היו גורמי הסופה, והיינו צריכים ללמוד לארוב אחד את השני. במשך שנים ניסינו לא להיאבק, ולבסוף, בעזרת השם, חיינו בשלום.
כאשר חמותי, לאה ברק, שמעה על המתנה, התקשרה מיד והחלה לשבח: “הצלחתי לגדל בתאישה טובה, שלא הסתירה על מתנה כזו!” ולאחר מכן הוסיפה: “אם היה זה לי, לא הייתי מקבלת אותה, והייתי וולידה אותה לנכדי.”
חצות הלילה, חשבתי האם אוכל לנהל פרישה של 2,000 בחצי שנה, כי האמת שלא הייתי זקוקה למון רב. בבוקר קראתי לנכדי אלון, שהולך להיות בן שמונה עשר, עומד להתחיל באוניברסיטה, ויש לו חברתה שאינה יכולה לגור עם ההורים. שאלתי אותו בעדינות אם הוא ירצה שאארגן לו דירה. הוא חייך והשיב:
סבתי, אל תדאגי! אני רוצה לפרנס את עצמי!
כולם סירבו לקבל את הדירה דוד, רות, וגם אלון. הצעתי אותה לרות, אלון, ואפילו לדוד, אך ללא הצלחה.
זכרתי סיפור של אחותי הגדולה, מרים שׁח, שלפני שנים רבות נכנסה לבעלת בית נגרש ונדלקה על חדר קהילה, תופסת אותו כאילו הייתה שוטפת קוצי באוויר. דוד שלנו, שעבר לפנסיה לפני חמש עשר שנה, עדיין חסר, והיורשים שלו לא מצליחים לחלק את רכושו ללא מריבות.
פעם ראיתי בתוכנית חדשות שהוריה של סבתא, יעקב ועינת, נרשמו את הבית לבניו, אך הוא גרש אותם מהבית ומכרו, והאיברו את ההורים על פני הרחוב.
בכיתי לא יודעת אם מצחיקה, אם גאה בילדים. אחרי ביקור במשרד הקצבאות גיליתי שהקצבה שלי עומדת על 2,000, ובינתיים דוד מושכר לי את הדירה ב3,000 לחודש. הרגע ההוא הבנתי את ערכה של המתנה ממני: היא באמת הייתה מלכותית, כאילו חלום שהפך למציאות.
