גירושים בגדול
בדיוק ארבע שנים החזיקו הברקאים בנישואין. למרות כל המאמצים לשחק אותה “אהבה נצחית”, הם פשוט לא הצליחו להכות שורש בגינת האושר המשפחתי. באופק כבר הופיע הגירושין.
וזהו, את ויואב באמת פשוט תתגרשו וזהו? שאלה אילנית את הדס ברקאי כשהזמינה אותה להתנחם בפוקצ’ות עגולות איטלקיות.
כן. מה כבר נשאר לעשות? דיברנו על זה. ככה עדיף לשנינו…
לא, אני לא מדברת על עצם הגירושין אני מדברת על האירוע! צריך לחגוג כמו שצריך, לשים נקודה בסיפור הזה.
אני פשוט לחוצה עכשיו, לא חייבים להכניס אצבע לפצע, התמרמרה הדס, וטרפה פיצה עם אננס ופיצה עם פטריות.
אני לא מתכוונת אלייך, יקירה, אלא לגירושין שלך! את החתונה שלכם הפכתם להפנינג, אני עד היום משלמת על העוגה ההיא בתשלומים. אז למה לא לעשות גם גירושין בסטייל? מסעדה, שיירה, מנחה, שריפת הגשר החגיגית? אני הייתי באה…
וזה בכלל אפשרי?
זה אפילו חובה!
אין לי אפילו כסף, עכשיו נצטרך לחלק רכוש, לקרוע סדינים וכריות.
אני מכירה מישהי שתריץ את כל זה בשביל שק תפוחי אדמה. את ההוצאות תחזירי מהמתנות. בינתיים, צריך לחשוב על ערב בנות הכי ביתי, הכי מתחשב, שתיפרדי כמו שצריך מחיי המשפחה.
כלומר, כמו תמיד נקבע לצאת ולא נלך כי לכולן בעל וילדים?
בדיוק מה שצריך!
למחרת הדס והחברה שלה הגיעו למשרד של המפיקה בשם יעל. יעל משום מה נפגשה איתן בקניון, כשעמדה מאחורי הקופה של דוכן מלאווח, ותוך כדי גם קיבלה הזמנות.
את עוזרת? שאלה אילנית אחרי שתיארה את הרעיון.
ברור! אני כבר רואה את זה מול העיניים הגרושה, בשמלת אבל שחורה, נשבעת “בחיים לא עוד”. החתן, סוף סוף בחולצת טריקו פדחנית, מכריז את ה”די”. אחר כך כולנו נוסעים למשכן הזהב ומוכרים את הטבעות. הקהל צועק: “מתוק!”, “חצי-חצי!”… טוב, עוד אחשוב, אמרה יעל ואז צעקה בקול: הזמנה שישים וארבע מוכנה!
יואב, בעלה של הדס, דווקא נתלהב מהרעיון אבל ההורים מאוד התנגדו.
זה כל השטויות של הדור שלכם. בזמננו פשוט התגרשנו בשקט ושנאנו עד יום מותנו, התלוננו שני הצדדים של השידוך. כסף לא תקבלו על הגירושין.
שבוע לאחר מכן הכל היה מוכן. לפי התסריט של יעל, האירוע התחיל בפדיון. החתן היה צריך לעזוב את הדירה ולעבור מסע של אתגרים: משימות, שירים, כשהמוזמנים מציעים לו כסף רק שילך כבר. כיוון שיש 12 קומות, הרשו ליואב לנסוע במעלית. לשם גם הכניסו את שאר הדברים שלו ואת העד.
דרך בן דוד של יעל, קצין במשטרה, הביאו לאירוע צלם מז”פ שהיה אחראי על תיעוד כל פרט וכל תמונה. אחרי הגירושין, תשעה מהאורחים נרשמו אצל פקידת הסעד.
עכשיו לרבנות! הכריזה יעל כשכולם התאספו למטה.
כחלק מהמסורת החדשה, הדס ויואב נכנסו יחד לאוטו, כדי אחרי הבקו”ם להיפרד לדרכם, ולשאר המוזמנים חולקו רב-קו, עודף לנסיעה והם השתתפו במשחקי חקירה בדרך. הכניסה לבית הדין נעשתה בשירה של להיט של ברי סחרוף “אני חופשי”.
ברגע שהחתימות הושלמו והתא הדתי נסגר, הקהל התפרץ לרחוב. יעל שלפה כלוב ציפורים גדול, והציעה לתפוס יונים. אנשים שרו, צחקו, איחלו אושר למתגרשים. הגברים בירכו את יואב בברכת חיים נפרדים, הנשים רבו עם בעליהן, ואחר כך חטפו זר עשוי מחשבונות מים.
וואו, איזה שמח! כנראה מזמן חיכו לזה, אמר מישהו מתוך חתונה אחרת.
לא, אלה פה מתגרשים! הסבירו לו.
אחרי שראו את הברקאים, עוד זוגות החליטו לקחת פסק זמן ולדחות את הטקס.
לאחר שנסרק המנעול על הגשר והטבעות נמכרו למשכן כדי לכסות חלק מההוצאות, תהלוכת המתגרשים עברה למסעדה. שם כבר חיכה להם תזמורת מז’אנר יודאיקה לפי היכרות ישנה של יעל, תפריט עסקי בליווי מלאווחים עם דבש. את ההפקה כיסתה “מלאווח הבית 8″, בו יעל עובדת קופאית. עוגת הגירושין היתה, כמובן, על בסיס מלאווח.
זה ממש כמו שבעה… נאנחה הדס ונעצה מבט באווירה המוזרה.
אנחנו מלווים היום את חיי המשפחה לקבר, פסקה יעל-המנחה והציעה ל”לא כל כך צעירים” לרקוד ריקוד פרידה.
התחילו לנגן שופן.
את יודעת, יצא בכלל לא רע, אמרה הדס ליואב כשרקדו במרכז האולם.
מסכים, חייך. אני רואה בפעם הראשונה את ההורים מסתדרים.
סובבו סיבוב, והדס ראתה שאביה ואביו של יואב מתחבקים כאחים, שרים בשקט, דומעים, כשהם תמיד היו אויבים.
המתנות נערמו על השולחן: מצעי מיטה ליחיד, כרטיסים להופעות, משקולות, כלים לאדם אחד, שוברי יוגה, חדר כושר, ועוד… לבסוף כל אחד קיבל מפתח לחדר במלון אחר, קופונים ל”מלאווח הבית 8″ ושובר לשתי נסיעות עם הניידת של המז”פ.
בסוף זיקוקים, עוגה במבצע. המוזמנים חזרו לבתיהם לנשותיהם, בעליהם וילדיהם, והברקאים פנו כל אחד לדרכו.
לאחר שלושה שבועות היה מוכן אלבום התמונות. יואב הגיע להדס לקחת את הקוצץ ציפורניים שלו.
יצא יפה, ציינה הדס, מדפדפת עם יואב בתמונות השחור-לבן, מלאות חיוכים ורגעים מגוחכים.
כן, דווקא לא רע, הודה, ואז הוסיף: תחזירי לשם משפחתך?
לא, אני די התרגלתי. וגם שם המשפחה השני שלך לא הרבה יותר טוב.
צודקת, חייך יואב. אז אני זז?
כן… בעצם רגע!
יואב הרים גבה.
בא לך שנלך לאכול מלאווח? השוברים שלנו נגמרים היום, יהיה חבל לבזבז.
חבל בהחלט. את יודעת, מלאווח זה סמל להתחדשות. אולי זו ההזדמנות שלנו. יוצא מזה דייט?
אתה חושב… היא היססה שנייה, אתה חושב שזו לא טעות אחרי כזה גירושין גדול? שמעתי שהיה אפילו עלינו אייטם בחדשות…
לא יודע, אבל מי ישפוט? אנחנו חופשים, יכולים להיפגש עם מי שבא לנו מתי שאנחנו רוצים. דרך אגב, בשבוע הבא העד והעדה שלנו גם מתגרשים. הזמינו אותנו. בא לך?
אשקול, חייכה הדס. יש לי בדיוק מהם סט מצעים יהיה לי מה להביא כמתנהיואב שלח אליה מבט שכולו שובבות והושיט יד להסיע לה את התיק, מין מחווה ישנה שזכרו מתקופות אחרות. רגע קט שתקו, ואז פרצו יחד בצחוק בלתי נשלט, כזה שרק אנשים שמכירים מבפנים יודעים ליצוק לו משמעות משל עצמם.
בחוץ כבר ירד ערב, הרחוב זרם בשלוותו, כאילו כל אותם טקסים והצגות נעלמו לתוך היום. כשהלכו יחד, שלובי כתפיים, איש לא ידע אם הם זוג, חברים או אולי סתם שכנים. הדס הביט בצעדים שלהם משתקפים בשלולית ונזכרה כמה מוזר, ואולי נפלא, למצוא את עצמך במקום אחר לגמרי ממה שתכננת.
בעודם מתרחקים, הדס לחשה: “אולי בפעם הבאה נעשה סתם ערב פיצות, בלי אירועים גדולים רק אנחנו.”
יואב הנהן, ואמר: “אבל עם מלאווח. זה כבר המסורת האישית שלנו.”
הם נעלמו אל תוך האורות החמים של המאפייה, ולרגע נדמה היה שאפשר להיפרד ואפילו להתחיל מחדש עם חיוך על הפנים ובלי חרטות.
בחוץ, מישהו חלף לידם ואמר: “חיים פעם אחת, הכי טוב בסטייל.”
הדס ויואב חייכו זה לזו, כי ידעו לפעמים סוף הוא רק התחלה בתחפושת.
