אני אאסוף את כולם אצלי
נגה אביבי הניחה את הטאבלט בצד ולקחה את הפלאפון:
סבתא, מה שלומך? איך מרגישה היום? בסדר? ומה עם סבא? אם הוא מטגן ציפס, אז הכול טוב. אני סיימתי את העבודה, עוד מעט אאסוף את דניאל מהחוג, נעבור במכולת והנה תכף אנחנו בבית.
אחר כך נגה חייגה למספר אחר:
ירון, שלום, אני כבר בדרך הביתה. מה איתך ועם עינת? כבר חוזרים? נהדר, סבא מכין חביתת תפוחי אדמה נאכל כולנו יחד.
נגה קמה וארזה את הדברים הדרושים בתיק. קראה לקולגות:
להתראות, לילה טוב, מחר ניפגש!
לילה טוב, נגה, ערב נעים.
מתחת לשולחן החליפה נעליים לנעליים שטוחות, שלפה גשם והרימה מבט אוטומטי לחלון שהלך והתכהה. ערב סתו ישראלי חמים, אורות מנצנצים מרחוק, אנשים ממהרים ברחובות כולם חוזרים הביתה. נגה ראתה את דמותה משתקפת בזכוכית וחייכה. מי היה מאמין שגם היא תלך יום אחד ככה, ישרה, פשוטה, חוזרת למשפחה שמחכה לה. פעם הייתה משוכנעת שזה לא יקרה לעולם.
נכון, המשפחה שלה מוזרה, אבל מלאה אהבה ושמחה.
את נגה אמא שלה עזבה מיד בלידתה. ילדה, ונעלמה מבית החולים. בתוך מסמך קצר מהפנימיה נכתב: “אם לא ידועה, ללא תעודות; אבא אין”. שם המשפחה “אביבי” קיבלה כי נולדה באביב. למה נגה? אף אחד לא זוכר או יודע. היו לה בעיקר חברים בנים, והטוב מכולם ירון אביבי, גדול ממנה בשנה, שגם אותו כינו על פי תאריך הלידה.
נגה למדה מצטיינת, הקפידה להיות ממושמעת, חרוצה, מתנדבת רק בשביל שמישהו יאמץ אותה. משפחה הכירה רק בסרטים בטלוויזיה, אבל כנראה הייתה גבוהה, מגושמת מדי, או אולי פשוט פחות בת מזל. כשהביאו את ירון למשפחה, בכתה כל הלילה לא מאף קנאה, רק מעצבות לפרידה מהחבר היחיד. הוא הסתכל עליה במשקפיים ואמר
נגה, את רוצה שאוותר על זה?
השתגעת, ירון? זה לא שקשה לוותר. סע, לכל אחד הגורל שלו!
אני אמצא אותך, נשבע!
אבל נגה צחקה לא ממש צריך אותך.
נגה סיימה תיכון, הלכה ללמוד הנדסאות בנייה, גרה במעונות. כשסיימה, קיבלה דירה קטנה מהעירייה כמו שמגיע ליתומים. בשולי העיר, אבל לא אכפת לה! התחילה לעבוד בחברת תכנון. החיים הבוגרים התחילו. המון חברות, משפחה עוד לא רצתה. אבל חלמה על בית גדול, על בעל שאוהב, ועל ילדים רצים וצוחקים “אמא! אבא!”. כל כך רצתה לשמוע את המילים ההן חמימות וזרות לה. פותחת דלת וילדים קופצים: “אמא! אבא הגיעו!”. כמו באגדה קסומה.
פעם נכנסה לבית ופתאום הדלת נפתחה, בחור צעיר כמעט דרס אותה בריצה, תוך כדי סוחב תיק.
בכניסה, ראתה את סבתא שירה מנפלת על המדרגות:
קצבת זקנה… התיק… דחף אותי… המשקפיים לא רואה כלום!
נגה רצה החוצה אבל הגנב כבר נעלם. הרימה את שירה, לשמחתה לא נפגעה קשה.
איך אפשר, ילדה, איך אפשר ככה? סבתא דמעות בעיניה.
נגה ליוותה אותה הביתה. בבית היה סבא חולה, לא יוצא מהמיטה. מאז התחילה נגה לקפוץ אליהם יותר, עם מצרכים לשניהם אחרי שהקצבה נגנבה. דווחו למשטרה, אבל לא תפסו את הבחור, אף שנגה זוכרת צלליתו. אחרי כמה ימים מצאו את התיק בלי שטרות, אבל תודה לאל, עם כל התעודות.
נגה החלה לפקוד את דירת שירה ומנחם יותר ויותר, כזאת נהייתה כמו נכדה עבורם, אין להם אף אחד.
פעם באוטובוס הכירה בחור.
הבינה שמישהו בוהה בה, מחייך.
הבחורה, הפנים שלך מוכרים לי…
נגה צחקה,
לא נראה לי.
הוא, שם דודו, גר עם אמו, עובד בשיחת ליווי סיפר הרבה. כאילו חוזר מהעבר. דודו התחיל לחכות לה בסוף המשמרת, ללות אותה. יום אחד הזמינה אותו אליה, כיבדה בתה ועוגיות, ולפתע סיפרה לו על חייה בפנימייה. ראשה של דודו מלא מחשבות, בניתוח מבטו כאילו רצה לומר אולי ריחם עליה.
אבל כשבא בפעם אחרת, קרה מה שלא צפוי:
דודו חיבק בחוזקה.
היא החלה לצעוק, והוא בזדון:
שלחת אותי? קלטתי מההתחלה שאת מהפנימייה, הזהירו אותי! פוטורובוט שלחו, בקושי ניצלתי. עכשיו תסתמי. את לא תגידי כלום, שקט, אף אחד לא יעזור לך. אם רק תשמיעי קול יהיה יותר גרוע.
נגה לא דיווחה פחדה מסערה ציבורית.
כעבור חודש פינו אותה מהעבודה באמבולנס הריון חוץ-רחמי, סיכונים, אולי לא יהיו ילדים.
סבתא שירה הייתה איתה, ליטפה בראשה בחולשות, השלתה לה תה ועשבי מרפא, מילאה בלב בהקלה. נגה חזרה מהאשפוז אבודה, מה לעשות ומדוע. היא השתתקה, עד שרגליה הביאו אותה איך שהוא למנזר קטן ביישוב חובבי חקלאות. סתיו מאוחר, השמיים בטורקיז קוסמי, כיפות זהובות לוכדות שמש, פעמונים בעדנה.
אביבי? נגה? שמעה לפתע קול מוכר.
מולה עמד ירון, מאושר עד השמיים
נגה, חיפשתי אותך!
היא אימצה אותו בבכי, והוא מחה דמעותיה:
בואי להתארח, מרק היום טעים, יש פיתות ותה. נדבר אחר כך.
בפעם הראשונה מזה זמן נגה סיפרה הכל לירון, והוא לה על האימוץ, על ההתעללויות, על הבריחה ועל ההחלמה במנזר.
בדרך הביתה ידעה לא לחזור לדירה הריקה. נשארה ימים במנזר, עם ירון החליטו: ילכו יחד.
סבתא שירה וסבא מנחם רצו מזמן להעביר את הדירה לנגה עכשיו היא וירון הציעו לגור כולן יחד.
הקשישים שמחו לא יכלו לדמיין שמישהו ירצה בחברתם לעת זקנה.
נגה וירון אביבי כבר חמש שנים יחד, גרים בפרברי רמת גנים. בביתם הגדול חם, לכולם יש מקום. שירה ומנחם הבכירים, היום בני בית, יש להם סוף סוף משפחה.
לפני שנתיים התגשם החלום של נגה: אימצו שני ילדים דניאל ועינת מאותו פנימייה ישנה.
ירון, תזכור איך חיכינו מישהו שייקח אותנו? ועכשיו
נגה צהלה באושר,
תבטיח שנהיה ההורים שתמיד חלמנו שיהיו לנו.
ועכשיו:
אמא, איפה אבא? סבתא, בואי! תראי מה בנינו עם סבא!
נגה כבר לא רוצה לזכור רע. לפעמים לוחשת לה שירה:
תפסו אותו, עשה שוב דברים רעים, הפעם יישב שנים.
הכל ישולם, כך אומרים בעולם הזה וגם בעולמות עליונים.
