שוכרת הדירה
באור הערב החורפי המוקדם, הלכה אישה גבוהה לאורך הטיילת ברמת גן. האור עדיין נמשך, והערב עטף באור עדין ובמזג אוויר משובח. היה קריר, קור קל בלבד, אך במהלך כל היום השמש זרחה באור עז. עכשיו כבר שקיעה, והקרניים האחרונות מותירות ניצוצות בשלג הרך, המבריק מקור. כל המראה נמסך כמו ציור סוריאליסטי, כאילו פסי האור ציירו גרויים באוויר.
האישה, ילידת השם אילנה כהן, אהבה מזג אוויר שכזה, והמשיכה לצעוד לאט, כמעט מרחפת. אלגנטית, בעלת הופעה מרשימה, עברה את גיל שישים וכבר נשאה על עצמה את האצילות של השנים, עטופה במעיל פרווה מפואר ונעליים גבוהות. על פניה סימנים של יופי ישן וזיק של גאווה דיסקרטית. הכל היה מוברש, מסודר, מתוך ידיעת ערכה שלה.
לא אכפת לה שמזמן עברה תקופת הנעורים והתשוקות. אילנה ויתרה לפני עשור על בעלה ונשאה את הצער. איך אפשר שלא להתאבל, אחרי חיים ארוכים וטובים ביחד, וגידול בן לתפארת. הבן עבר ללמוד בירושלים, נשאר שם, התחתן והפך אותה לסבתא פעמיים. אבל אילנה כמעט שלא פוגשת את נכדיה לבן יש עבודה תובענית, וכמעט שאינו מספיק לביקורים.
ועדיין, אילנה אופטימית. יש קסמים גם בגיל השלישי. אמנם היא בפנסיה, הבן שלה ומשפחתו רחוקים, אך יש סלולרי והווידאו מסתער בקצב. אפשר לדבר בלחיצת כפתור. וחייה לא רעים יש לה שתי דירות, הפנסיה מספיקה, והבן תמיד שולח שקל פה ושקל שם, אף על פי שהיא מתנגדת.
בביקור האחרון של בנה, קיבלה אילנה מתנת חג מפוארת: מעיל פרווה חדש, זה שעטה עכשיו בצעידה האיטית ברחוב כמו שחקנית על בימת חלום. היא פסעה לאט, נהנית מהמבטים כי ידעה שהיא בולטת בגילה.
אבל הערב הזה לא היה רק לטיול. אילנה בדרכה אל דירת השכירות שעליה היא גובה את שכר הדירה. אילנה מתגוררת בדירה בת שני חדרים, אך בעלותה דירה נוספת ארבעת הקירות הללו משכירים זוג צעיר עם ילד קטן. כשחתמה איתם לפני חמש שנים, עדיין לא היה ילד, אבל מאז צמח במרחב הזוי זה פעוט שמנמן, היום בן שנתיים. בתיק היד המלבנית של אילנה שקשק שוקולד למענו.
לא פשוט למצוא שוכרים טובים. עם הזמן נוצרה לה אינטואיציה יש מי שמשאירים לה חובות, יש שמחריבים את המקום; לכן הפכה לשועלת ותיקה ובאה בעצמה לגבות את התשלום כל חודש, להציץ שהכול תקין ושהחשבונות שולמו. עם השוכרים הנוכחיים דווקא אפשר להרפות.
השוכרת נועה, שם עברי למהדרין, דקה, כמעט ילדה על אף היא בת עשרים וארבע. בלונדינית, עיניים מתכולות כאילו השמים נפלו לתוכן, ולעיתים נדמה שקשה להאמין שהיא אמא לילדון כזה שמנמן. נועה מסודרת, מקבלת את אילנה תמיד בחיוך, משלמת בזמן. בעלה, עומר, נשאר ברקע לפעמים שוכב מול הטלוויזיה, לפעמים בכלל לא בבית. מברך בגניחה, יוצא מיד. אילנה חושדת שלפעמים שתוי אבל זה לא עניינה, כל עוד אין תלונות.
כשהגתה בדרך על פינוק מעדן לעצמה אחרי הגבייה, צפו מיני דגים, להם חיבה מיוחדת סלמון, דגים מעושנים כי למה לא לשמוח בגילה. חסכון? מי יודע מה נותר מהחיים…
הרימה את ידה למתג הדלת, לא הרשתה לעצמה להיכנס עם מפתח אין צורך להיות חוצפנית כלפי דיירים טובים. חיכתה. הפעם זה ארך יותר מהרגיל. כבר עלתה חשש שהשוכרים לא בבית, אך הדלת נפתחה. נועה הופיעה אך פניה היו מוכות, עיניה אדומות ונפולות, ידיה רועדות, כאילו ענן חלום בלהות השתלט.
נועה נסוגה למסדרון, ידיה משולבות. אילנה דאגה, נכנסה: “קרה משהו, נועה? את נראית לא טוב. איך הולך?”
אולי מחלה, אולי עוד מסיבות סוף שנה שגולשות עד עכשיו. אך נועה לחשה: “לא, אילנה. שום דבר טוב. אין לי איך לשלם. אנחנו ונלך מכאן מחר.”
ההלם לא היה מאלכוהול אלא דמעות. דמעות ששטפו את פניה כבר שעות. אילנה, נדהמת, ניסתה להבין, אבל מחשבות הדג נמסו עם המציאות ההפוכה שגלשה אליה בגבול שבין ריאליות לביעות חלום.
נועה כרעה לספה, חנקה דיבור בין אצבעותיה: “אני חולה, אילנה. חצי שנה הרגשתי לא טוב. חשבתי ללכת לרופא, אבל במירוץ עם הילד לא מצאתי רגע. עכשיו קיבלנו מקום בגן. הלכתי לבדיקה סרטן, אילנה, עם דיוק חלומי. בעלי עומר עזב. צעק עליי, כאילו אשמתי. לא רוצה לראות מחלה. לקח את הדברים, הפנה את הגב. אין לי שקל לשלם, אני עוזבת אותך עם חוב אחד קטן. כל מה שהיה לי, הלך לחשבונות… אין לי כלום בשבילך חוץ ממילים.”
אילנה הניחה יד על כתפה של נועה: “תסתכלי עליי, מספיק לבכות. החיים לא נגמרו. יש לך ילד בשביל מי להיאבק. מה התוכנית? קיבלת טיפול? איפה תישארי? מה תעשי?”
נועה בכתה בלי דמעות: “חורף שלם שאין לי עם מי. את כל מה שנשאר לי אקח לכפר, לסבתא מרים היא גידלה אותי. לא אשאר לבד בעיר, הכסף לא קיים. לבית חולים לא אוכל להיכנס, אין מי שישמור על ניקי. אלך איתו לכפר. אסתפק במרפאה שבקיבוץ…”
אילנה כעוסה, סוריאליזם מתגלגל: “איזה שטויות, נועה. את לא לבד בעולם, לא כולם כמו עומר! אני אשגיח על ניקי. לכי לבית החולים, תשקיעי בעצמך. דרי כאן, על התשלום אל תחשבי. אני אשרוד, לא ירדתי מנכסיי. ומחר? תסבירי לי לאיזה גן נוסעים.”
בת זוגה להחלפת הדמעות, נועה לא האמינה. הרי תמיד נראתה לה אילנה כה אצילית, קצת רחוקה איך ייתכן? אילנה טפחה בגסות קלה: “אל תבכי יותר מדי, עוד מעט ידביקי אותי. יש לנו עוד מסלול לחצות.”
למחרת, אילנה קמה עם אור ראשון, תיק עם עוף לקדרה, פסטה, בשר טחון מוצרים להציל עולם ולהשביע את ניקי. השגחת בייביסיטר על ניקי עברה בקסם: ילד שובב אך מנומס, מצפה לאמא. אילנה כל הזמן חשבה על נועה. הצער נגע לה בלב ממש, מעבר לחלום.
כעבור יומיים, שבה נועה עם בשורה רק סרטן בשלב ראשון, אולי צריך ניתוח בלבד. יש סיכוי לריפוי מלא!
“אמרתי לך!” נשפה אילנה. “והנה עומר הלך, מוטב ככה. עכשיו תוכלי להתרכז בעצמך ובניקי. כשאת בבית החולים, ניקי ילון אצלי. על דמי שכירות, אל תחשבי אפילו.”
“הניתוח בעוד חודש,” נועה אמרה אולי אסע לכפר, קשה להרגיש על חשבון.
“שוב את?” גערה אילנה. “תישארי כאן, תחזקי; מה עם המצרכים? אם חסר, תגידי.”
“הלוואי והיה לי איך להודות,” נועה מלמלה, נחנקת מרגש.
חלפה שנה וחצי.
חתונה סוריאליסטית רעשה באולמי פאר בתל אביב. אילנה, בחליפת קיץ בהירה, לצד הכלה במקום של כבוד. אורחים חשבו שהיא האמא, והיא הרגישה כך. נועה זוהרת, חיונית, בריאה נישאת לרופא הצעיר שטיפל בה, אותו ראתה תחילה כחסר ניסיון, ועכשיו הוא נסיך מהאגדות של הלילה.
בהתחלה חשדה בו, לא בטחה. רק לאילנה נועה נעה להביע אמון. היתה דרך ארוכה הניתוח, אינסוף בדיקות, התאוששות. חצי שנה עד שנועה חזרה לעבוד, שוב עבורה אילנה סירבה לקבל תשלום. נועה וניקי עברו אל הרופא. אילנה נותרה לחפש שוכרים, אך זכתה בעוד משפחה בן, כלה, נכד, כמו נולדו מחדש בחלומה.
באווירת החלום, גיששה אילנה אל המגשון עם דג סלמון, לוחש לה על הלב. היא חייכה על מחשבות העבר כמה פעמים ויתרה לעצמה, ריסנה הוצאות. אך איזו הקרבה זו לעומת אוצר אמיתי כמעט בת, משפחה שלמה מקבלת אותה בלב.
נועה קמה בנשף החתונה, הרימה כוס: “אני רוצה להודות לאדם החשוב ביותר פה אילנה, את האמא שמעולם לא היתה לי. ברוך ה’ שהביא אותך לדרכי.” עיניה נצצו. אילנה, רגשנית לרגע, נגעה בעיניים. כשהכול מסתחרר מסביב, המשפחה ממשיכה לחיות בחלום, בסחרור של אהבה וחמלה אמיתית.
