– טוב, נעמה, אני הולך! אל תטרחי ללוות. אחזור מאוחר! תכיני למחר בבוקר את החולצה הכחולה והמכנסיים שלי, בבקשה, ואל תשכחי לקחת אותם מהמכבסה! קראתי אליה מהכניסה, תוך שאני חוטף במהירות את המעיל, נעצר לשנייה בראי לבדוק שלא שכחתי כלום, אוחז בכובע שלי ויוצא, דופק את הדלת בעוצמה.
הדלת נסגרה כל כך חזק, שהזגוגית בחלון פתוח רעדה קלות.
“רוח פרצים…” חשבה נעמה מרים, סגרה את הברז, ניגבה את הידיים בסינר והציצה מהמטבח. בדיוק אותו מסדרון שטוף שמש, מסתיים בכניסה, תמונות משפחתיות ישנות על הקיר, טפטים בפסים זוג רחבים, זוג דקים בגוונים תכלת רכים; מעיל הגשם של נעמה תלוי על המתלה.
נעמה קימטה את מצחה.
המעטפה! בעלי שכח את המעטפה, ובפנים חלות ממולאות! אני בעצמי קמתי הבוקר מוקדם ולשתי, גלגלתי, בדיוק כמו שיוסי אוהב עם בצל וביצה. במיוחד בשבילו, כי היום הוא יוצא לפיקוח בשטח, ושם אין איפה לאכול, ותמיד אוכל מהבית זה משהו אחר.
הורידה את הסינר בחיפזון, סידרה את שערה, ותוך שהיא עוד עם שמלת הבית הפשוטה שלה, עם כתם קפה על התפר, חטפה את המעטפה החמימה ורצה החוצה, מהדקת אותה אל החזה כאילו הייתה תינוקת. לפחות את המפתח לקחה, שלא תיתקע אחרי זה מחוץ לבית… ירדה במהירות במדרגות, נתפסת במעקה. המעקה, עץ מבריק ומעוגל, מוליך כמו סרט עד הקומה הראשונה רצתה בבת אחת, שכחה את הגיל שלה ארבעים ותשע כבר, לא בת עשרים, לרוץ קשה לה יותר.
יכלה, כמו אחרות, פשוט לקרוא לו מהחלון כשהוא יוצא מהבניין אבל לצעוק ברחוב זה לא בשבילה. היא תלך בעצמה, תיתן, תיפרד ממנו, תושיט לו לחי לנשיקה של לפני יום ארוך, ויוסי ינדנד לה בראשו, יסמן “הגיע זמן…”
מהר מאוד יצאה אל החצר, זורקת שלום לשכנות המבוגרות ששבתו על הספסלים שלהן בשמש. השכנות, עם הצעיפים הסרוגים, עקבו בעיניים טובות אחרי ריצתה של נעמה, כאילו מתמוגגות מהאהבה שלה, מהאושר בבית.
“אוי, נעמהלה, מה קרה?” שאלה אותה סבתא יפה, זקנה מחצרנו.
“ארוחה! יוסי שכח, הבאתי לו! חלות עם בצל וביצה…” צעקה נעמה מעל הכתף.
סבתא יפה הנהנה בחיוך: חלות זה תמיד טוב, ואהבה עוד יותר.
נעמה רצה אל השער, רצתה לקרוא לקרוא לו ואז נעצרה בחדות, ראשה נפול כאילו כבו את השמש. כל עולמה החשיך. הראש הסתחרר, נאחזה בצינור הניקוז.
יוסי עמד בתחנת האוטובוס, אוחז במרפקה של בחורה צעירה וחתיכה, שצחקה והתרפקה עליו, והוא חייך לעומתה, מביט מהצד, כאילו כל העולם שלו. בבת אחת התרחקה ממנו ביד קלה, זרקה עליו מבט מזלזל, והוא… התכופף אליה בתחנון, אחז בידה, כמעט נישק אותה. הבחורה, או יותר נכון במוח של נעמה “ההיא”, שלפה את ידה המרופדת, כמעט סטרה לו, יוסי הזדקף, כעוס, אבל מיד עטף אותה שוב בחיוך מתחנף, הוציא ממתק מהכיס והגיש לה. “ההיא” צחקקה, פיה פתוח לקבלת הכיבוד.
נעמה נהייתה חולה. אלוהים, איך יוסי, גבר בוגר, כמעט מבוגר, מתבזה ככה לתשומת לב של בחורה צעירה? איפה הבושה?!
לה היה שמלה קיצית תכולה, עם נקודות לבנות מעייפות בעיניים, סרט כחול בשיער, תסרוקת אלגנטית, סנדלים יפות.
נעמה בהתה בה, לא יודעת מה לעשות עם המעטפה, עם החלות, ועם עצמה…
האוטובוס הגיע, האנשים נדחקו פנימה, יוסי דאג להעלה את “הנקודות”, הדלתות נסגרו.
וכשהאוטובוס התרחק, ליבה של נעמה צנח היה נדמה לה שיוסי מסתכל עליה. פתאום התביישה בשמלת הבית, בנעלי הבית הבלויות, ובמעטפה הזו.
נעמה הסתובבה, הלכה חזרה דרך החצר, ליד השכנות עם השמלות הקטנות הצבעוניות, כמעט נתקלת בסבתא יפה.
“לא הספקת, נעמה?” שאלה זו, מוציאה סיגריה, מהנהנת אל המעטפה.
“לא הספקתי…” ענתה נעמה באדישות.
“חבל, חבל על הבזבוז. אשלח את אברם שלי לאכול את תישארי בבית היום, כן?”
נעמה מסובבת כתף.
“טוב מאוד, הוא אוהב חלה, אני לא אופה. תחכי לו!”
סבתא יפה רצה פתאום אל עבר טרקטור שנכנס לחצר, מנופפת כועסת: “עזוב את הפרחים שלי! לא תדרוס לי את הסיגלית! תסתובב, תסתלק!”
נעמה לא שמה לב. היא הלכה לאיטה חזרה לכניסה, צוללת אל הקור בבית. עקבות נעלי הבית על המדרגות, רגש החנוק בפנים. נכנסה, חצתה את הסף, ברכה בנפילה אל השרפרף, וחתיכות חלה נשפכו מהמעטפה.
החתול מיקי התקרב, משפשף את רגליה, מבקש אוכל, אבל נעמה לא שמה לב, לא ראתה כלום. בתוך ראשה עוד הייתה בתחנה, מביטה בשמלה הכחולה וביוסי. הדמעות זרמו לה על הלחיים, ובאופן מוזר נעמה אהבה לשבת כך, לרחם על עצמה, להתענג על הצער.
לא ידעה כמה זמן עברה כך, עד שמישהו דחף את הדלת. מיקי נעלם משם מהר.
הדלת חרקה, ראשו של אברם בעלה של יפה הציץ פנימה. אף גדול, לחיים אדומות, שפתיים עבות, שיער דליל מקורזל כולו כאילו לא שייך לבניין הזה. אבל אברם איש של תרבות, קצת משונה, כפי שיוסי אמר פעם: “אמן. וזה כל ההסבר”.
נעמה ניגבה דמעות, הרימה מבט לעיניים הכחולות הגדולות שלו. יכל היה להיות רב, חשבה פתאום, כזה מתאים לתפילה.
“אברם, אתה?!” גימגמתי.
“מי עוד, נעמה, מי עוד? יפה אמרה שיש כאן חלות מיותרות? אצלנו שיפוץ במטבח, יפה מחליפה ארונות, לא מאכילה אותי, אומרת תאכל בחוץ. כבר נמאס לי…” והוא כאילו התייפח.
השתחל אל תוך כתם שמש במרכז הרצפה, כחול-צהוב.
“רגע, רק אחלוץ נעליים נכנסתי לתוך שלולית,” מלמל, מתחיל לחלוץ גם גרביים, מצביע עליהם. חור בגרב באגודל.
נעמה, באוטומט, כבר כמעט לוקחת את הנעליים לייבש במרפסת. אברם צועק: “הניחי, זה הגוף שלי!”
“אבל תתקרר, תתפוס דלקת!” לחשתי.
“אני אחראי לעצמי! תחזירי!” אבל הוא מחייך, בטוב לב.
הנעליים בכל זאת התייבשו בשמש, מיקי הורחק מהמרפסת. אברם כבר במטבח, רותח: “נעמה! קומקום, מהר! תה עם לימון! אי אפשר בלעדייך, שכנה יקרה!”
“מיד… מיד…” מלמלתי, שמה את הקומקום, בהלם ובלב הצרוב שדקר.
יוסי… איך אתה יכול ככה? מאות מטרים מהבית וכבר בוגד?
רגשתי דקירה של כעס, מחשבת מה באמת התרחש שם. אולי סתם טעות? במקרה נפגשו? “את צריכה להיות חזקה, להמשיך לאהוב, והוא עוד יחזור!” ניסיתי לשכנע עצמי.
אבל אברם קימט מצח: “את רוצה להנחית עליי תה ישן? אני רוצה תה רענן של אורחת חשובה. את הזה תזרקי.”
“אבל זה טרי רק… בטח, תיכף, מה הבעיה…”
בינתיים, הקומקום שורק, צללית התה מתפשטת בחדר. “ואל תשכחי, רק מהסט סרוויס היוקרתי שלכם! אני מת עליהם!”
“יוסי הביא לי חדש, כוסות מעולות!” אמרתי, אבל הוא דפק ביד על השולחן: “אני רוצה רק מכחול-זהב! תמיד מהם שתיתי, גם כשאמא שלך הגישה, תביאי לי! והחלות רק בצלחת החגיגית!”
“ובעודי אוכל, תפסי ותשפי את הגרביים שלי. יפה לא מוכנה, אשתי עסוקה בארונות והאגודל שלי בעננים!” זעק, מנדנד באירוניה את הראש.
נעמה, מורה מוערכת לשעבר, ויתרה על הקריירה בשביל המשפחה התבוננה בבוז קל בגרביים המחוררות. וכל זאת, היד כבר מושיטה אותם.
ואברם פתאום, קם, מכה באצבע על השולחן, מתנפח כהר, מתחמם: “מה איתך, נעמה? את נותנת לי לנהל אותך כילדה קטנה? איבדת לגמרי את העצמית שלך? יפה אמרה לי ואני לא האמנתי! את פעם היית מלכה בשכונה והיום? קחי את עצמך בידיים!”
ידיו רועדות, הכוסות מצלצלות, נעמה מסתכלת עליו.
“למה באת בכלל? למה כל הנאומים האלה? לי אין כוח! יוסי התחבק עם מישהי ואני ראיתי! הלכתי אחריו להביא חלה, ו… הם פרצה בבכי מר. והשתרר שקט. אפילו השעון עצר מלכת.
אברם נאנח, אומר: “בגלל זה! כי בזמנך היית סמל בשביל כולנו, כולם התפעלו, היום יותר מדי דאגה הפכה אותך לאמא של יוסי לא אשתו. מתנהגת כמו אמא שלו חלה, כובע, תביא תני לו להיות גבר! כל האמהות עבר אל יוסי, את לא משאירה לו מרחב! יש גבול!”
בהתחלה נעלבתי, אחר כך חייכתי הוא צדק…
“אני תרנגולת דאגנית, כן… אני אוהבת לדאוג, לרצות, זו אני. אבל”
“אבל כל הגבריות אצל יוסי נחנקה בגלל זה. אנחנו גברים צריכים מרחב, קצת פראות, את משעממת אותו בדאגה. הי, הבן עזב, חיפשת מי לטפל תיקלת אותו.”
לא הבנתי. כל כך השתדלתי, ופתאום זה לא נחשב? רק את עצמי איבדתי.
עזבתי מזמן את ההוראה, הכל למען הבית, למען יוסי לא נשאר כלום משלי. אפילו תלמידים פרטיים הפסקתי. פעם יוסי חלה, הפריעו לו בבית, שלחתי אותם. הפסקתי לשיר, להאזין לרדיו, לא ציירתי כי יוסי לא סבל את ריח הנפט. הבדים לארון, המברשות נזרקו.
“והנה, נהיית לגמרי עקרת בית.” סיננתי לעצמי.
מניקור? אין זמן. שמלות? מיותר, “יוסי עייף, אנחנו לא יוצאים.” נעלי עקב? “מה את עולה על עקבים, תראי איך הורידים שלך נראים! וגם הן לארון.
החברות בקושי מתקשרות. הבן, גיא, מגיע פעם בחודש, אוכל, לוקח קופסאות, אפילו לא מתקשר לומר תודה.
וזהו. זה הכל. זה הסוף.
“לא להישבר, נעמה! את עוד צעירה, תזכרי את זה! את פרח, את לִילִית! קומי ותהיי גאה שוב!”
“אילו הייתי בן שמונה עשרה הייתי הולך אחרייך, נעמה!” קרץ אברם ויצא.
נותרתי לבד.
יוסי חזר מאוחר, שיכור קמעה, מעוך, ריח בושם ויין נודף ממנו.
“הישיבה התארכה… תגישי לי תה, ותפוח אדמה. עם וודקה, עם דמעות! נעמה, למה את עומדת שם?”
לא לקחתי את התיק שלו, דרשתי שיזוז כי אני צריכה לשים מזוודה.
“את נוסעת? מה קורה פה?” הוא נבהל בן רגע כשראה אותי שיער מסודר, עגילים, שמלה חמודה בגוון שמנת, סנדלים אלגנטיות.
“לנסיעת עבודה. אני אשב עליך כאן? דאג לעצמך.” משכתי כתפיים.
“ותפוח אדמה? והחולצה למחר?” כעס.
באתי לגהץ, אבל פתאום עצרתי: “תעשה לבד. תביא אותה שתבוא גם. לא אכפת לי, יוסי. אם זה עושה לך טוב בבקשה. להתראות, יוסי. אני הולכת.”
ויצאתי קלילה, רק הסתבכתי עם הידית של המזוודה. טסתי החוצה, נעלי עקב נוקשות על המדרגות, השמלה מתנפנפת, מונית חיכתה בחוץ הכל נדם.
יוסי רץ אל חדר המדרגות, רצה לצעוק, אבל כאב חד תקף והתעלם, דמעות ניגרו.
“נעמההה…” לחש.
איפה את, נעמה? היית עושה לי מסאז’, מחממת לי גב, עוטפת בצעיף צמר, מנחמת…
“…לילי? זו את? אני צריך עזרה בגב, לילי! וגם לאכול קצת… קשה לבד בבית. אבל אנחנו הרי לא זרים! מה?…”
הקו הושתק, ואחר כך צליל ניתוק קר. לילי כזו לא נעמה. אין לה סבלנות, לא בישול ולא רחמים.
גררתי עצמי למטבח, ראיתי את החלות שעל הצלחת, נאנח. זו לא סתם בעיה זו קטסטרופה. ואני עשיתי את זה לעצמי! אוי
נעמה חזרה למחרת עם רופא וזר פרחים קנתה לעצמה ורדים, שמה באגרטל בדירה. הריח של בושם, וקצת של סיגריות (כן, היא עישנה מדי פעם).
“רגע, דוקטור, לא עכשיו!” עצרה את הרופא עם המזרק.
“מה עכשיו?” שאל.
“חכה רגע. יוסי, מה הבטחת לה? אחת כמוה לא סתם מתחברת, אתה זקן מדי”
“אני בכלל לא זקן! אני…”
“בפנסיה.” השלים הרופא. “אז מה הבטחת?”
“דרגה בעבודה. ומעמד. אבל היא לא תקבל כלום! כלום! עשיתי טעות, נעמה, סליחה! רק את!”
“היא כן תקבל. גבר צריך לעמוד במילה. היא המעמד, ואתה עוזב את המקום שלך. תמצא משהו אחר. אה ואני חוזרת לעבודה שבוע הבא. המגהץ במדף, הכביסה בסל. לא טוב לך? תתגרש. הבנת?”
יוסי מצמץ, מחה זיעה, הנהן. נעמה ואברם הסתכלו עליו, הרופא המתין בזריקה.
“הבנתי. תעשו כבר משהו… אחרת אמות” נהם.
נעמה חייכה. והרופא התחיל במלאכתו.
לילי הייתה בעננים קיבלה תואר, עבודה חמה, המון כבוד. עכשיו התעלמה מיוסי, גם לא עונה בשלום. למה שתעזור לו, אם אשתו איימה עליו? תמשיך הלאה.
יוסי התפטר. כולם שאלו, למה? והוא שתק. פעם אחת רק אמר: “הבטחתי משהו”. למי ולמה לא הסביר.
הפרידה הייתה חגיגית יוסי בא עם אשתו העטורה בתכשיטים, רקד איתה טנגו, הביט בה במבט כזה שמעולם לא הביט כך בלילי. למה? מה יש בנעמה הזו?
פשוט היא הכול. היא האוויר שלו, מה שכל הזמן שאף ולא הבין בכלל. וכשנותר בלעדיה, הבין מה איבד. הטעם, החום, המסתורין שלא נחשף עד הסוף, כמו ספר שלא סיימת לקרוא, שתמיד מושך אותך חזרה, משאיר תקווה ליותר.
לילי לא בשלה לזה. אולי לעולם לא תהיה. ימים יגידו…
