אני כבר לא זיהיתי את אשתי, לא הבנתי מה עובר עליה. דקלה תמיד דאגה לסדר את הבית, לבשל, לגהץ, ופתאום הפסיקה לחלוטין לעשות את כל הדברים האלה. ניגשתי אליה בעדינות, ניסיתי לברר מה קרה, והיא ענתה לי “כל כך הרבה שנים אני דואגת לכם, גם לי מותר קצת לנוח!”
כששמעתי את זה, עלה בי חשד שאולי יש לה מישהו. החלטתי לבדוק לה בתיק, וכך פתאום, מצאתי שם מכתב ישן ומשונה.
היו לנו כבר שבע־עשרה שנות נישואים. מעולם לא ראיתי בה שום דבר חשוד תמיד הייתה חמה, סבלנית, לא צועקת, לא מסתירה ממני כלום, בגלל זה בחרתי בה. כל בוקר הכינה דייסה או חביתה, מיד אחרי שחזרה מהעבודה ישר ניגשה להעמיד סיר לארוחת ערב. בימי שישי הייתה גוהצת לי חולצה לכל יום בשבוע, לשני הבנים שלנו וגם לי. נכון, הבנים לא תמיד הבינו למה צריך כל כך להקפיד, אני דרשתי סדר ואסתטיקה, וזה לא בא להם בקלות.
אבל לאחרונה, כבר שבועיים, בבוקר יש רק דגני בוקר או כריכים, ודקלה אפילו מציעה להכין לבד. לארוחת ערב או שנשאר מהצהריים, או פתק קטן: “אהיה אחרי תשע, תבשלו לעצמכם פסטה”. בהתחלה חשבתי שזה בגלל כנס שהיה לה בעבודה, אבל הכנס נגמר והשגרה לא חזרה.
ניסיתי לגלות רגישות, שאלתי מה קורה. דקלה ישר ענתה: “אין לי זכות לחיים משלי? כל השנים אני כאן בשבילכם, גם לי מגיע קצת חופש!” עניתי “ברור שמגיע, מה השאלה”. רציתי לשאול כמה זמן זה יימשך, אבל לא העזתי.
הזמן עבר, ודקלה המשיכה להיעלם פעם לסרט, פעם למוזיאון, פעם לתיאטרון. פתאום מופיעות בארון שלה שמלות אמיצות במיוחד, ובבקרים היא מתחילה עם איפור במקום קפה. החשד התעצם אולי יש לה מישהו?
הרגשתי לא בסדר עם עצמי בכלל, אבל המתח גבר. התחלתי לבדוק לה בתיק, עברתי על הטלפון, בדקתי חשבונות בבנק אפילו חיטטתי לה בתיק היד. שם מצאתי את המכתב בתוך התא הפנימי, ישן וקצת קרוע, מסומן שנקרא שוב ושוב. היה ברור שזה מכתב אהבה, עם מילים כאלה שיכול לכתוב רק גבר קרוב במיוחד: “דקלה, כמה אני מתגעגע אלייך, לא מוצא מילים להסביר כמה קשה לי בלעדייך. בכל מקום אני מחפש את החיוך שלך, שומע את קולך”
קשה היה לי לקרוא את זה. ככל שהמכתב היה ישן יותר, כך התרשמתי שהסיפור הזה לא טרי ואם זה רומן ארוך, מה זה אומר על כל החיים שבנינו? הכל שקר?
שמרתי לעצמי שלושה ימים, שקוע במחשבות, נזכר בכל הפעמים שיכולתי להישבר או לבגוד אבל נשארתי נאמן. ביום השלישי נשברתי.
“אני יודע הכל,” אמרתי לה בקול חלוש.
“מה הכל?” שאלה דקלה בהפתעה קטנה, אך כמו כלום לא קרה.
“היה או לא היה? יש לך מישהו?” אמרתי כמעט כקביעה.
דקלה צחקה. “מה השתגעת, נועם? אתה מדבר ברצינות?”
היה לי קשה עם זה שהיא לא כועסת ולא נעלבת, כאילו זה כלום.
“אני קראתי את המכתב!” אמרתי בכעס. “את חושבת שככה מדברים סתם? ‘לא יכול לחכות ליום שנהיה שוב יחד, לנצח’? באמת”
ופתאום דקלה התגלגלה מצחוק, וזה עיצבן אותי במיוחד.
“את באמת צוחקת עכשיו?”
“תקשיב רגע,” היא אומרת. “חיטטת לי בתיק?”
“כן.”
“וקראת את המכתב?”
“כן.”
“ולא קלטת שזו הכתיבה שלך?”
“מה?” הייתה שתיקה. לא קלטתי.
“אתה בעצמך כתבת לי את המכתב הזה. כשהיית במילואים, ואני נשארתי בארץ עם איתמר הקטן. שכחת שכשהייתה לך גבס ביד, כתבת ביד שמאל?”
היא עלתה על כסא, הורידה קופסה מהמזנון, פותחת, מוציאה מעטפה ומושיטה לי. השם שלי, הכתובת שלי הכל אני, באמת לא בזהיתי את הכתב אז היה לי גבס, נכון, נפצעתי בבסיס ההוא. ייתכן באמת שזה היה אז?
“למה את סוחבת את זה איתך?” שאלתי בכעס.
“הפסיכולוגית המליצה,” ענתה לי בשקט.
“פסיכולוגית?”
“כן, נועם. אני עייפה. כל החיים שלי אני כאן בשבילכם, שלושה גברים בבית. מאז שנולד איתמר כבר אין לי חיים משלי. תודה לא שומעת ממך כמעט, פרחים פעם בשנה בט”ו באב, מילה טובה גם לא תמיד זוכרת איך זה. אני מגיעה למסקנה, לפעמים, שאולי צריך להיפרד. אבל יש לנו משפחה טובה, אז הלכתי לייעוץ. מטפלת נתנה לי כלים, ואני לומדת להשתמש בהם.”
הייתי בהלם. באמת היא שוקלת להתגרש?
“והעצות האלה עוזרות?” שאלתי.
“לפעמים,” חייכה דקלה.
“ולמה המכתבים?”
“כדי לזכור שיש אהבה.”
הנהנתי ויצאתי למרפסת. על זה לא דיברנו יותר.
***
בבוקר, כשדקלה קמה, הבית היה מלא ריח של וניל ורעש מוזר מהמטבח. הבן הבכור הכין חביתה, הקטן סידר לחמניות עם גבינה על הצלחות, ועל השולחן עמדה ואזה עם פרחים שהיא אוהבת.
“מה קורה פה?” היא שאלה בהפתעה.
“בוקר טוב, אמא,” אמר הקטן, “להכין לך תה או קפה?”
דקלה פשוט לא האמינה למה שראתה.
“קפה,” ענתה, “ואם אפשר לחמניה”
אני לא הייתי שם, אבל היא ידעה שאני מאחורי זה. כשטעמה ביס מהלחמניה, נכנסתי גם אני והושטתי לה דף מקופל.
“בוקר טוב אהובתי!”
“מה זה?”
“מכתב חדש,” חייכתי, “שלא יהיה ספק, שזה יעזור.”
היא חייכה בחזרה, ומאותו יום הכל השתנה. לא שלא היו שוב ימים עם ארוחת בוקר קלה, אין ניסים בכל יום, אבל לפעמים כן. וגם לסרט היא הלכה איתי, לא לבד. למדתי שיעור חשוב: ברגע שאתה לוקח מישהו כמובן מאליו אתה מתחיל להפסיד אותו. עכשיו אני עושה להשתדל להעריך את דקלה מול כל הבית, כל יום מחדש. השגרה שלנו ניצלה.
