יומן אישי של ורדית שמואלי
אף פעם לא היה קל לאנשים שנמצאים בקצה וגם לא לאלה שמלווים אותם. אני יודעת את זה טוב טוב, אחרי שמונה שנים כעובדת סוציאלית בלשכת הרווחה בירושלים. השנים האלו שינו אותי: ירדתי במשקל, רצתי מרתונים בלי שאבין, הפכתי לקצת חדה מדי, ויש שיגידו עוקצנית, במיוחד כשמישהו הטיל ספק בעבודה שלי. ״מי אתה בכלל שתשפוט את הבחירות שלי?!״ הייתי זורקת, ומביטה דרך הפוני הג׳ינג׳י שלי במבט הירוק החודר, וזה תמיד סימן ברור שגם השואל ביותר יוותר על ניסיונות החקירה. על זה קראו לי “ורדית השפעת” כי כל אחד שפגש אותי היה או בורח או חוטף חום.
כל השנים האלו עשיתי הכול עבור המטופלים: קונה להם מצרכים, מנקה, מחברת שיחות מקורבות. רק פעם אחת נוצר קונפליקט אמיתי, כשקשיש בודד נתן לי שוקולד. אסור לקבל מתנות זה ידוע, ואני אף פעם לא לקחתי כלום, אבל אז התפתיתי מה, ביקש ממני “בשביל הקדוש ברוך הוא”, איך אפשר לסרב? הבאתי את השוקולד הביתה, אבל לא יכולתי לשבור אפילו קוביה לא עובר בגרון. בסוף נתתי אותו לשכן הצעיר, וכשבפעם הבאה שוב קיבלתי שוקולד נאלצתי לסרב. הקשיש, כנראה נעלב, התקשר למשרד הרווחה ואמר: “שוקולדים לא מספיקים להן מחכות כבר למעטפות עם כסף.” כמעט פיטרו אותי ואני, מה לי ולעניינים האלה? אמרתי שאלהים גדול, גם אותי לא ישפילו, ואפילו כמעט הסכמתי להתפטר. אבל המטופלות האחרות התערבו לטובתי, במיוחד נועה יבגני, שעליה תמיד ריחמתי באופן מיוחד מאז, היא הפכה בעיניי לאחות, אף על פי שלא היו לי אחים בעולם.
בעצם, לשתינו גורל דומה נשארנו לבד מוקדם בחיים בלי הורים. נועה הייתה עם שיתוק ילדים מאז ילדותה, ואילו אני נראית בריאה, אבל בלב שלי רק אלוקים יודע מה הולך. שנינו בלי ילדים, ואני השלמתי מזמן, אבל נועה עדיין מחפשת את ה״יותר״. היא אפילו מנחמת אותי לפעמים כשאני נשברת, במיוחד מאז שהצטרפה לחוג תנועה במרכז שיקום עירוני, כהכנה למופע בתחילת האביב.
את ההצטרפות לחוג היא דחתה בהתחלה. גם הרב רפאל, שמדי חג היה מביא לה חבילה קטנה, ניסה לשכנע שתישאר עם הרקמה. אמנם לא הייתה לה טכניקה גבוהה בידיים, אבל התמדתה השתלמה. היא התחילה ממפות, אחר כך עברה לממחטות, ואפילו שמלה ממש, רקמה עליה בחוטי כסף ואדום עם ציפורים משונות. עד כדי כך, שלקחו את השמלה להציג בתערוכת אמנות רחבת ידיים במוזיאון. ביום האחרון של התערוכה אף קנו אותה, והיא קיבלה על זה סכום עגול מאוד אולי חמשת אלפים שקל. התקשרה אליי ובכתה, כי זהו הרווח הראשון שלה אי פעם והיא לא ידעה מה לעשות עם הכסף.
“אל תזלזלי,” עניתי, “נמצא למה לבזבז, תקני עוד שמלות לרקום יהיה לשנה-שנתיים עבודה לפחות. אבל מספיק לדאוג על מה שאין.”
נועה לא ענתה על המשפט האחרון, אבל נעלבה. זה ברור בתקופה האחרונה היא חלמה באמת על חתונה. היא ידעה הכול על אהבה מהסדרות בטלוויזיה, אבל במציאות, מקומה של התשוקה שמור לאחרות. אחרי הזכייה בתערוכה, התקשרו אליה מהמרכז והציעו לה להצטרף לחוג הריקוד, ואף לעבוד על ריקוד זוגי.
“מה, זה בכלל אפשרי? זה הרי חלום!” נועה סגרה את הטלפון, בטוחה שמישהו מתלוצץ על חשבונה, אבל לאחר שהתעקשו שוב ושוב, הסכימה.
“מי יהיה איתי בריקוד?”
“מישהו כמוך יש אצלנו כמה זוגות כאלה,” נבח המדריכה, “במדינה שלנו אף אחד לא צריך להיות נטול עיסוק, כל אחד מוצא את מקומו!”
“טוב, אפשר לנסות” נועה רק לחשה.
מחר באוטובוס המיוחד הגיע נהג כבד-גבות ושקט, לא הזכיר מילה. באוטובוס מצאתי יחד איתה את יונתן, הגבר שילווה אותה. כשהושיטה לו יד, נועה רעדה מהתרגשות איזו עוצמה יש ביד גבר!
במרכז השיקום עזרתי לה לעלות, גם לרמפה היה צריך ליווי. rehearsal ראשון לא היה פשוט גם היא וגם יונתן הזיעו והתבלבלו, אבל לאט לאט, פעמיים בשבוע, במשך כל החורף, התקדמו גם במוזיקה וגם בלב. אני, כמובן, נשארתי לידה.
היא כמעט עזבה את הרקמה לטובת הריקוד, וכך יצא שהריקודים נעשו לה הכל. היום הייתה לנו חזרה נוספת, חיכיתי לה בחדר מדרגות. הייתי שפופה, עייפות הציפה אותי.
“נו, מה קרה?,” היא ניסתה לגשש, לראות מה עובר עליי.
“לא קרה כלום, באמת שלא.” ניסיתי להיראות רגועה.
“שנינו בסך הכול ארבעים, ורדית. יכולים להקים משפחה.”
“עדיין?” גיחכתי בזלזול, “ניסיתי. הייתי נשואה שבע שנים, בן זוגי עזב. חבל רק שהורים שלי לא זכו לראות נכדים.”
“הייתי במקומך מתחתנת שוב ושוב!” צחקה.
“או, די, די. עזבי. שלא נבכה, אולי תעלי סוף סוף את שמלת ההופעות שלך. בשבילה תפרת אותה!”
“אתרגל אליה, אל דאגה,” ענתה.
בחזרה הגנרלית הייתי עייפה במיוחד, ורגע אחרי שחזרנו הביתה פשטתי לה את הבגדים ועזרתי לה להתקלח. במטבח הכנתי תה, הושבתי אותה ליד שולחן, הנחתי לידה עוגיות ומתוקים, אבל היא התעלמה פתאום, שואלת: “ורדית, ספרי לי על הפעם הראשונה שלך עם גבר.”
“על מה את מדברת” הסמקתי.
“אל תשקרי, הרי היית נשואה הרי יונתן מוצא חן בעיניי. הוא מסתכל עליי כל כך יפה!”
“תפסיקי לבנות על זה,” שיחקתי ברצינות. “לא כדאי לך להיאחז במשהו שלא באמת שלך.”
אחרי שתיקה ארוכה של כל אחד נפרדנו.
למחרת השמלה היפה הייתה מגוהצת על הספה. עזרתי לה להתארגן, עלתה לאוטובוס. כולם הביטו בזוג המיוחד. כשישבנו מאחורי הקלעים, יונתן ניגש, נתן לה נשיקה בלחי ולחש: ״אל תדאגי, יהיה מצוין.״
היא לא הספיקה להבין מה קורה, לידה עמדה פתאום אישה אחרת, נשענת על מקל. “אל תדאגי, את תצליחי,” אמרה בחיוך.
“מי את?” נועה חששה.
“יונתן הוא בעלי,” היא ענתה.
רק אז נועה ראתה את טבעת הנישואין על האצבע. וכל החלומות פתאום קרסו. היא החווירה, רעדה, התיישבה בחדר הלבשה עד שנפל לה האסימון.
לקח לנו זמן להרגיע אותה, בסוף נאלצנו לעזוב את האולם. כל הדרך הביתה שתקה, עד ששאלה חרישית: “ורדית, למה לא סיפרת לי?” נעלבה מאוד.
נכנסנו לדירה. היא זרקה אותי “את רעה. עזבי אותי לתמיד!”
נפגעתי, ברור. חשבתי: אין לי כוח יותר. כבר שבועות נשארתי איתה, דואגת, מכינה אוכל, שוטפת, צוחקת, לפעמים אפילו נשארת אם פחדה. איך בתקופת משבר כזה, היא מתייחסת אליי ככה? אבל מיד הבנתי זו לא באמת אני, זה הכאב שעלה לה על הלב.
יצאתי מהדירה חנוקה מדמעות. בשעה הקרובה לא הצלחתי להירדם, ואז הגיע הטלפון הרב רפאל: “ורדית, תגיעי דחוף, צריך לשלוח את נועה לבית החולים” הוא אמר בלחץ.
הגעתי, הרחוב היה חשוך, ניידת משטרה עמד בחוץ, וגם “האמבולנס” כבר נסע. הרב סיפר שניסתה לקחת כדורים. רצים לבית החולים, אני כל כולי תקווה שהגעתי בזמן. השוטרים, שיודעים שמצבי לקוי, שואלים אם יש לי קרובים שלה, מבקשים להוציא את כל המצרכים מהמקרר למרפסת, לנעול דירה. אני חותמת על כל מה שצריך, ממהרת לטקסי, ישר למחלקה.
האחות הראשית עוצרת אותי אי אפשר להיכנס, מחלקת בידוד. אבל: “תעמדי מול החלון, היא תזהה אותך.” כך, כשעה בצהריים, אני עומדת בחוץ, קפואה, מחכה. לבסוף, באה לחלון, מניפה דף “סלחי לי.” סימנתי לה שהכול בסדר, והיא בוכה וגם אצלי דמעות יורדות. פתאום הלב נפתח מחדש, הרגשתי שזו פריחה חדשה אחרי חורף אפור, שעכשיו האביב סוף סוף הגיע גם אל הלב. קדימה, אין ממה לחשוש, החברות שלנו תחזור גם אם יש לפעמים עננים וגשם.
המחשבה הזו מלווה אותי בדרך הביתה, עוברת דרך בתי השוקולד ברחוב יפו, הדרך מוארת, הכול זהוב מהשמש. אפשר שוב לנשום ולחלום, אולי יום אחד תהיה גם לנו שמחה גדולה משלנו.
