נתן, אני עדיין כאן: סיפור אהבה ותקווה על שפת הים
נתן, אני עדיין חיה. היא שחתה באיטיות אליו, עיניה מבריקות באור בין ערביים. תבטיח ליאל תקבור אותי לפני הזמן.
נתן, הסתכל מסביב! קראה עינת בהתפעלות, עורה השזוף מבריק, עיניה מלאות חיים. היא פרשה ידיים כאילו חיבקה את כל הים הכחול של הרצליה.
שיערה החום, מעט מובהר מהשמש, התנועע ברוח הקלה. אמרתי לך שהחודש הזה יהיה הכי טוב שהיה לנו!
נתן, שעמד לצדה על החול הלבן, סידר את כובע הקש וחייך. למרות שהשתדל להיראות קליל, ליבו דקר בחשש; המחשבה שזו אולי ההזדמנות האחרונה להשיב את האושר שזלג מביניהם, לא הניחה לו.
כן, עינת, זה יהיה החודש המושלם, אמר בניסיון להישמע שמח. את תמיד יודעת.
אבל הוא לא הצליח לשכוח את המילים של הרופא מלפני חודשיים: “זה סרטני, שלב מתקדם. יש לך אולי חודשייםשלושה”. לכן הם הגיעו לכאןאל היםכי עינת בחרה לחיות, לא להיכנע.
בוא ניכנס למים? צחקה עינת ותפסה את ידו. תפסיק לדאוג, נתן! זוכר איך בילדות היינו קופצים לירקון אצל סבתא? פחדת שתאבד את בגד הים שלך בזרם!
נתן פרץ בצחוק, והעצבות נדחקה הצידה. עינת ידעה בדיוק איך להוציא אותו מהמקום האפל.
לא פחדתי, הייתי פשוט… זהיר! התגרה בה. נו, קדימה, אבל אם כריש יאכל אותיזו תהיה אשמתך.
השניים התרוצצו וצחקו, כמו נערים מתבגרים. עינת שיחקה בגלים, ונתן הביט בה, לבו מתמלא באהבה אך גם בצער עמוק. לאבד אותה היה בלתי מתקבל על הדעת, אבל זה הפחיד אותו במיוחד.
“אהבה מעניקה תקווה גם כשנדמה שהזמן עומד להיגמר.”
הכול התחיל בכיתה י’ ביישוב קטן בגליל שבו כולם הכירו את כולם. עינת פרצה לכיתה כמו ברק, חדשה, עם חיוך מסנוור וצמה כהה ארוכה שכבשה כל לב.
היא עברה משפחתה מתל אביב, ומיד הפכה למרכז העניינים. נתן, גבוה ומעט מסורבל, לא האמין שמישהי כמותה תשים לב אליו. אבל באירוע בבית הספר הוא אזר אומץ והזמין אותה לריקוד איטי.
אתה לא כמו כולם שיקפה אליו. לא אכפת לך להרשים.
ומה אם אדרוך לך על הרגליים? חייך. הצחוק שלה הדהד, ומאותו ערב היו חברים קרובים.
עם סיום הלימודים נסע נתן לטכניון ללמוד הנדסה, עינת בחרה בספרות באוניברסיטת תל אביב. הם שלחו מכתבים ארוכים, ומיהרו להצפין כל חופשה לבלות יחד. המרחק רק חיזק את הקשר.
בשנתם ה-22, מיד אחרי התארים, התחתנו. החתונה נערכה באולם במרכז התרבות של המושב, עם פרחים מפלסטיק ושירי עפרה חזה ברקע. הם היו מאושרים, קטנות לא עניינו אותם.
אבל אחר כך הגיעה השגרה, והיו גם ימים קשים. הם שכרו דירה קטנטנה ברמלה, עבדו בלי הפסקה, חלמו על בית וקפה קטן. המתח והעייפות התבטאו בריבים.
הריבים היו על שטויות: מי לא שטף כלים, מי שכח לשלם לחשמל. ערב אחד, עצבני, טרק נתן את הדלת וקרא:
אולי עדיף שניפרד?
עינת ישבה על הספה, שקטה, ולבסוף אמרה ברוך:
נתן, אני אוהבת אותך יותר מדי בשביל לאבד את זה. בוא ננסה מחדש.
הם קבעו יום בשבוע שמוקדש רק להםללא עבודה, טלפונים או הסחות דעת. טיולים, תה במרפסת, סיפורים מהעבר. לאט-לאט חזר הרגש, כמו שקד שפורח אחרי חורף.
חמש שנים חלפו, הם בנו בית עם גינה במודיעין ופתחו בית קפה. לא עבר זמן ונולדו התאומותהילה ויערה, שמילאו את הבית בשמחה וטירוף. עינת הייתה אמא נינוחה, רכה, שקוראת אגדות בלילות. לעיתים חשב נתן: “איזה מזל יש לי”.
הבנות גדלו ונסעו ללימודים, הבית התרוקן, ונתן ועינת חזרו להשקיע בעסק. פתחו סניף נוסף, עבדו בלילות. ואז, באמצע יום סידורים, עינת החווירה והתמוטטה.
עינת! תתעוררי! זעק נתן עד שהאמבולנס הגיע. האבחנה: פשוט תשישות. עינת ניערה: “סתם עייפה, נתן. הכול בסדר”.
למחרת התמוטטה שוב. הרופא לא הביט בעיניים: “סרטני, לא ניתן לנתח, חודשיים גג”.
בבית ביקשה בפשטות:
אל תקרא לבנות. אני לא רוצה שהן יראו אותי כך. אני רוצה חוף ים. רצינו תמידלישון על החוף, לשתות קוקטייל, לרקוד עד הבוקר. בוא נעשה את זה עכשיו.
רצה להתנגד, לא הצליח. אם זה הרצון האחרון שלההוא יעשה הכול.
לאן ברחת? פרצה עינת בשובבות, כשגל פגע בו. אתה לא כאן!
אני איתך, חייך, עוצר דמעה, וטבל במים. רק חשבתי על איך נצחת אותי אתמול בשש-בשאיזה מהלך!
אל תתעצל! התגלגלה צחוקה. בלילה קחי אותי לרקוד? בא לי להשתולל!
את בטוחה? אולי אני אתעייף… ניסה להתבדח, מודאג. עינת לא אהבה להזכיר את המחלה.
נתן, אני חיהאני רוצה לחיות! הצהירה בקול. תבטיח לי שלא תוותר עליי מוקדם מדי. תבטיח.
מבטיח, לחש, ושניהם התחבקו במים החמים, בגורל משותף.
רגע מפתח: אהבה ואמונה משנות אפילו את מסלול המחלה הנוראה ביותר.
החודש בים הפך לחלום קסום: טיולים על הטיילת, גלידת פיסטוק, ריקודים מתחת לכוכבים עם התזמורת המופלאה שבטיילת יפו. עינת פרחה: עיניה נצצו, לחייה סמוקות. נתן תההאולי הרופאים טעו? אולי זה נס?
לילה אחד, במרפסת המלון, אמרה:
נתן, אני לא פוחדת. גם אם זה הסוףאני מאושרת. יש לי אותך, את הילדות והשקיעה הזו. זו הייתה לי חיים טובים.
אל תגידי ככה, רעד קולו. את עוד תרקדי בחתונות של הנכדים.
חייכה, חיבקה את ידו.
כשהם שבו הביתה, עינת דרשה בדיקות נוספות. נתן רעד מרוב פחד, חושש מהחדשות.
אבל הרופא עיין בבדיקות, ואז בתדהמה אמר:
זה כמעט בלתי אפשרי. בבדיקות הנוספותהגידול כמעט נעלם. זה קורה לעתים נדירות. עינת, הגוף שלך לוחם אמיתי.
נתן הביט בעינת, לא מאמין. עינת יבבה בשקט מרוב אושר, התחבקו בקליניקה, והרופא יצא במבוכה.
זה הים, לחשה. ואהבה שלנו.
זה את שהצלת אותי, לחש. תמיד.
הם שבו לשגרה: בית הקפה, החברים, תקוות חדשות. עינת לקחה עוד תרופות, המחלה נסוגה. הבנות שבו הביתה, הבית שוב התמלא צחוק.
נתן הסתכל על אשתו: “כמה הייתי עיוור בנעורי”. עינת קלטה, קרצה:
נתן, די עם הדאגה. תכין את הלביבות שלך. שכחתי כמה הן טעימות!
הוא טיגן, ואכלו יחד במרפסת, מול השקיעה. הם ידעוכל עוד הם יחד, שום סערה לא תוכל להם.
הסיפור הזהעל אהבה, תקווה וגבורהמזכיר שגם בתקופות הכי קשות יש מקום לאור ולנסים. עינת ונתן הוכיחו: אמונה ותמיכה יוצרים פלאים אמיתיים.
