דינה, את השתגעת? את יודעת מה יקרה אם רותי תגלה על זה? את תחטפי ממנה מכל הלב!
נו, ענת, מה את רוצה שאעשה איתו? לזרוק אותו לרחוב? חבל עליו, מסכן כזה! הרי הוא חי!
הוא אולי חי, אבל אני לא בטוחה כמה זמן את תחזיקי אם תמשיכי להתעקש להשאיר אותו כאן.
ענתי, יקרה שלי, זה רק חתול קטן, לא אריה או נמר. בואי, תני לו קצת זמן.
מה את משכנעת אותי? ענת צחקקה וליטפה את הראש הקטן של הגור הגינגי שהגיע אל חיי הבנות במקרה גמור. למי לא חבל? מאיפה מצאת אותו? רזה ברמה מפחידה! והוא בטח גם חולה, אפילו את הראש בקושי מחזיק. אוצר!
בואי, יוצאות! דינה עטפה את הגור הגינגי בצעיף הארוך ששרגה ענת, כמו איזה ילד, והתכוננה לצאת. היום כשהשתחררתי מהמשמרת, עברתי בפארק. ופתאום הוא שם, באמצע השביל, קפוא כקרח, מכוסה כמעט כולו בשלג, כנראה עזבו אותו שם או שיצא מהשיחים. כמעט ולא ראיתי אותו אם לא הגוון הגינגי הזה. הרמתי והוא כולו קר, ממש חשבתי שהוא כבר לא נושם. אבל בסוף קלטתי שהוא עוד איתנו. לקחתי ורצתי כל הדרך לאולפנה. רותי ראשה כאילו התפוצץ כשחלפתי לידה. נפתחה לה הלסת.
אז תתכונני לביקור ממנה. איזו רוח את מעוררת כאן, דינוש! זוכרת איך היא צעקה על נועה כשהיא הביאה את הכלבון? כמעט זרקה אותה מהחדרים. “אסור בעלי חיים במעונות!”
אבל ענתוש, את הרי לא תספרי, נכון? דינה הסתובבה בדאגה בדלת אם היא תגיע כשאני לא פה, תסתירי אותו קצת. אני רק אחמם לו קצת חלב וחוזרת.
כבר תלכי! ענת אספה את הצעיף עם הגור, רוקנה את סל עבודת היד והכניסה לתוכו את הגור. לא ראיתי, לא שמעתי, ולא אגיד מילה! היא שרה לה וחייכה לדינה בקריצה. לכי, אל תדאגי.
דינה יצאה, וענת היישירה מבט לסל ונאנחה: מזל שהגעת, גינגי שכמוך תחזיק מעמד, מסכן קטן. דינה נשמה טובה, אם משהו יקרה לך, תבכה לך שבועות. ואני? בחיים לא אסלח לה.
הגור לא הגיב. נשם בקושי, עיניו עצומות, וחייו תלויים על חוט.
בהדרגה, החדר החשיך. אט אט פסעה הערביות אל תוכו, וענת דווקא אהבה את הזמן הזה רגע של שקט. כל הערב לפניה, בלי לחץ. יש זמן לקרוא, לגלגל שיחה עם דינה אולי לברר מה קורה עם נאור שלה. ענת נזכרה, התפנקה לה. באמת כיף לדינה חבר יש, הציע לה נישואין! והיא, ענת? כלום. מי רוצה כזאת גבוהה? דינה פצפונת, קטנה, קלילה ויפה להפליא, עיניים ירוקות, שיער ארוך. מענת, לעומתה? סבתא שלה קראה לה “בולבוס” ככה פתחה צדק לכל הבנים במשפחה כשלא הייתה ברירה. היום הם כולם כנראה בוגרים, הגדול כבר התחתן עם מישהי מדהימה, וענת אפילו הייתה בחתונה במושב שלהם. אבל היא? עוד לבד. “מי ירצה אחת כמוני?” היתה שואלת את עצמה, גם שהיתה רוצה להאמין אחרת. מה, לחזור כבר למושב, כמו שסבתא לוחצת? ומה אעשה שם? אין עבודה נורמלית, רק לשבת ברפת. ולא למדה לשם כך. פה היא מעריכה אותה, במפעל. אפילו נתנו לה חופשה אמיתית. ענת ניערה את עצמה מהמחשבות. נו טוב, להתחתן יש זמן! בטוח יגיע מישהו מתאים.
דינה חזרה לחדר ושלפה פיפטה מסט האיפור, לנסות להאכיל את הגור, שלא הצליח ללגום מקערית. הוא רק התנהג מגושם, לא היה לו כוח אפילו ללקק חלב. ענת הושיטה יד, הרימה את הגור ואמרה: תני לי!
היא מילאה חלב, פתחה לו בעדינות את הפה, ולחשה: קדימה, יאללה! את לא כאן בשביל לגמור את החיים ברעב!
הגור התקשה, השתעל, אבל ניסה קצת.
הם קראו לו שמוליק. רותי, המדריכה, לא גילתה על נוכחות החתול כמעט שנה, עד שיום אחד ראתה “גוש גינגי טס כמו טיל לתוך החלון הפתוח בקומת הקרקע”.
– מה זה היה?!
הצעקה שלה הקפיצה את כל הבניין.
“רותי, בבקשה, תראי איזה חמוד הוא! תאמיני לי, לא שמעת עליו עשרה חודשים, לא מפריע לאף אחד! תופס עכברים!”
“איזה עכברים, אתן בסדר? אין פה עכברים יש לנו מעונות מצטיינים!”
“נו, ברור!” ענת שילבה ידיים על חזה רחב, והסתכלה עליה בעיניים מצומצמות. “העכברים פה גם מצטיינים! שמוליק שם אותם לי בשורה ליד המיטה כמעט כל בוקר. רוצה לראות? בפעם הבאה אראה לך. ואפשר גם להזמין את מנהל המפעל שיראה מי מנהל פה באמת.”
“ענת! תיזהרי בלשונך!” רותי הורידה טון ובחנה את דינה. “שלך הוא? ואם תתחתני תיקחי אותו?
“לא יודעת” דינה חיבקה את שמוליק. “הוא אוהב אותי, נכון, אבל את ענת הוא אוהב עוד יותר. בטח יתגעגע אם יהיו שינויים”
“נו באמת חתול זה לא בן זוג. איפה שמאכילים הוא מסתדר.”
“אל תגידי! אני כבר ניסיתי ולהפוך אותו לידידותי אך הוא חוזר אל ענת.”
רותי נאנחה: “אבל לא רוצה לראות אותו, ברור? שאף אחד לא ידע גם לא אותי. אם יגלו עפים מכאן. גם אתן וגם אני עלולות למצוא את עצמנו בחוץ.”
חתונתה של דינה נערכה כהלכה, וענת נשארה לבד עם שמוליק. משהו בזמן נהיה איטי יותר, בודד יותר. רותי לא מיהרה לשכן מישהי אחרת. המבנה הישן של המעונות כבר לא החזיק הרבה, כולם קיוו לקבל חדרים בבניין החדש שהתחילו לבנות, העבודות זזו באטיות. ענת עם שאר הבנות הלכה לעזור שם בשבתות, להרגיש את העתיד, לדמיין איך החדר שלה ייראה, ויום אחד, שם במסדרונות, חשבה שמצאה את גורלה.
אורי היה גם הוא חדש בעיר. טיפל בהוריו, עבר לעיר אחרי שהתייתם. לא היה לו כלום פה, רק תקווה. היו המון בנות, אורי חיפש אישה לא כל אחת, אלא אחת עם דירה, עם משענת. ענת לא התאימה בקונספציה שלו. אבל הוא לא הצליח להתעלם מהמבט שלה ומהעוצמה שכאילו הקרינה עליו.
החיזור שלו הצחיק את ענת. “אוי, אלוקים, מה לי ולאורי הזה? אני ארגיש מביכה הוא נמוך ממני בראש!” הייתה מספרת לדינה שבאה לביקור.
ענת לא ידעה, וכשהסתכלה על דינה, שעומלת להתרומם עם בטן הריונית, ליטפה את שמוליק המותש מהרדיפה אחרי הזנב של עצמו היא ניסתה להבין: “אז קושי, הא?”
“וודאי”, דינה קיבלה צנצנת דבש שהביאו האחים. “זה כמו לעמוד בתחנת רכבת ולחכות לאוטו שיבוא וייקח את החיים שלך למקום הנכון. רק מחכה מתפללת. עוד רגע”
כנראה שדווקא הבטן של דינה, אולי הבדידות, גרמו לענת להסכים לאורי להגיע עוד ועוד. שמוליק שנא אותו מהרגע הראשון, התנפל, שרט, ברח לחלון. ענת שלחה אותו החוצה, יודעת שבסוף הלילה הוא יחזור וישב בצד, מתקרב בלי לגעת.
“אולי הוא מקנא?” שאלה רותי, כשהחתול בא אליה בערב.
“אולי כן. אולי הוא מריח משהו תיזהרי, ענת. אל תאמיני בקלות.”
“לא, רותי. אורי לא כזה.”
“בחיים שלך, ילדה”
בדיעבד רק שתיהן צדקו.
כאבי הבוקר לא הכינו את ענת למה שיגיע. “סתם מוצרי חלב לא טריים,” חשבה. אבל עם הזמן, ברגע שראתה את דינה עם התינוק מעבר לגדר בגן, נפל לה האסימון.
“ענת! איך הסתבכת ככה? סיפרת לו?”
ענת עמדה המומה. המילים התפוצצו לה בראש, ואז שמעה רחוק את קולה של רותי: “בחיים שלך, ילדה”
דווקא הקול הזה סידר אותה. היא כבר מיהרה לספר לאורי ונפלה עליה התשובה כמו מים קרים:
“ענת, מצטער, לא יכול להמשיך. מאיפה לי לדעת שזה שלי? לא מתאים לי.”
שמוליק קפץ עליו ושרט אותו ברגל, וענת חייכה חיוך עקום. “שמוליק, תעזוב, עוד תדבק ממנו. מי צריך אחד כזה? שילך.”
היא ישבה המומה, שמוליק מסתובב סביבה, ובסוף קפץ לה על הברכיים וגרגר עד שנרגעה.
את הבן רשמה רק על שמה. “אין פה אבא. אמא יש זה מספיק?” פנתה בתקיפות לפקידה בביטוח הלאומי.
דינה עזרה לה עם העגלה, רותי התקשרה לפקח מטעם העירייה וביקשה חדר גדול יותר, בסוף נשארו שנתיים באותו חדר צפוף. היה קר, אבל ענת נתנה לשמוליק להתקרבל ליד התינוק, שהתחמם בזכותו כמו איזה תנור קטן שמזכיר בית. שמוליק קיבל כל חתיכת עוף שהצליחה לשים יד עליה. אם לא האחים, לא הייתה מפסיקה לדאוג. אורי נעלם. את זכרונו פסלה.
המשפחה לא נעלמה כל חלון שבועיים הגיע אחד עם ארגז מצרכים, מחבקים, מלטפים את התינוק. אשת האח חיבקה את ענת במטבח, ולחשה לה: טוב שעשית כך. שום איש לא ישבור אותך, אנחנו כאן אתך. יגיע האיש שלך ואת לא לבד.”
בגן, האתגר הפך קשה: נמיר היה חולה הרבה והיה לה קשה באיזון הבית והעבודה. בלי העזרה של דינה ורותי הייתה חוזרת למושב, לגור אצל האח. אבל רצתה להימנע מזה.
בלילות הארוכים ליד מיטת בנה, ענת חשבה על אהבות, על הפספוסים, והבינה דווקא מה היא מבקשת: לא נאומים, לא מחוות גדולות אדם פשוט, שאחר העבודה יכין קפה וישלח אותה לישון, ידאג למדף שנשאר חצי שנה על הרצפה, ושבסוף השבוע ייקח אותה והילד לגן החיות, וישבח את החמין.
זה כל מה שהיא רוצה. זה הבית בשבילה.
העייפות גברה, היא נרדמה ישובה ליד מיטת בנה.
בלילה, אחרי שלושה ימי חום גבוה, הרגישה שמשהו השתנה. הרופא מהמרפאה שכן מבניין ממול בא לבדוק, ייעץ לחכות, אמר שהגוף חזק. ענת לא עזבה את נמיר. דינה הביאה סיר מרק. העיקר שאת לא נשברת, נכונה?
“העיקר שנמיר ירגיש טוב”, ענת מלמלה. “הלב כואב לראות אותו סובל.”
“שיישן. את תנוחי גם, בבוקר הכול יסתדר”
שמוליק ליווה את נמיר במיטה, הביט בו בזנב תנופה. הילד שיחק, נרדם, ענת הלכה לחמם מרק ואז שמעה קולות שבירה ובכי מהחדר. נכנסה בריצה הופתעה מחזיון האימים: חולדה ענקית נאבקת עם החתול, שמוליק פצוע, וליד נמיר חולדה נוספת. היא תפסה את הילד ביד, פתחה דלת וצרחה לכל המסדרון: עזרה!
כעבור שעה כבר הייתה אצל רותי, כשזו מביאה לה מפתח לדירתה “תשני כאן, אני אטפל בשמוליק.”
“שערורייה! חולדות! ואמרו שזה גמור אוי, איזו בושה.” רותי מיהרה לחבוש את שמוליק.
אתה גיבור, שמוליק! שמר עלינו כמו שצריך.
שמוליק כמעט לא הגיב, לא אכל. רותי דאגה. למחרת השאירה משמרת ודהרה לשרת ענת. איפה יש וטרינר?
יש ברחוב נחלת יצחק, רבע שעה מהמעון. רוצי!
ענת ממש רצה. שמוליק שכב ליד מיטתה. תחזיק מעמד, שמוליק! בבקשה
במרפאה, בקושי הספיקה להוציא מילה. רופא ענק, שהזכיר לה דובי, התכופף מולה:
מה קורה פה? קולו כמו כלי נגינה.
ענת הושיטה לו את שמוליק וקולה נשבר: החולדות, הן” ונחנקה.
הרופא הפך את שמוליק, בדק, הביט בה ואמר: לא חתול רחוב, הא? ברוך השם.
הוא יצא גיבור. חדר. לא רחוב.
תני לי להסביר אם הוא הציל את הילד, אני אשמור עליו.”
“סליחה, אני אני רק דואגת.”
שמי מתן. שלך?
ענת.
עכשיו נכנס לעבודה. ואנחנו נדאג לו, אל תדאגי.
ועברו השנים, שמוליק הגדול ייכנס לחדר הילדים בערב, ייטייל בין המיטות, יעלה למיטה ליד הספה, שבה נמיר ישן. הקטנה, יובל, תשעין את ידה בפלומת הגינגית, שמוליק יגרגר בלחן מיוחד, יעטוף אותה בליטוף, ותישן עמוק. ואז ייכנסו ענת ומתן, יתבוננו בשניהם, ענת תכסה את בנה ותשים ליובל את הגרב החמימה, תישען על כתף בעלה:
איזו נַנֵּית יש להם, הא מתן?
אין כמו שמוליק, באמת. טוב שעשית אז הכל. הוא זהב טהור.
שמוליק יתחמם לצדה של יובל, ענת תכבה את האור, תזמין את מתן למיטה ותסגור בשקט את הדלת. הילדים שלה אף פעם לא חששו מהחושך שמוליק תמיד היה שם. ומה עוד צריך?
