– שלום, יש מישהו בבית? עינת הורידה את הסנדלים ונהנתה מההקלה.
יפים, אין מה לומר, אבל כל-כך לא נוחים! נשביתי ליופי, אבל צריך היה לחשוב על ההליכה בחום התל-אביבי עם הרצועות הדקות שנחתכות לעור אוי ואבוי!
עינת הרימה את הסנדלים מהרצפה כדי להניח אותם על המדף בכניסה ונעצרה. משביל בפינה, ליד הדלת, הביטו עליה שתי עיניים ירוקות ופקחות.
– מי אתה? שאלה בלחש, כאילו מפחדת להפר את המיסתורין.
בעל אותן עיניים ירוקות ומכשפות העדיף לשתוק, הצטמצמם הרחק לפינה והשמיע נהמה מאיימת.
– מסר ברור…
עינת, בתנועות עדינות, הניחה את הסנדלים על הרצפה ונסוגה אחורה.
– אני לא מתקרבת אליך. תנוח. אלך לבדוק איך הופעת פה. אלא אם יש לך התנגדות. הפתעה…
האורח השיב בפרץ נהימות, עד שעינת חייכה בלתי רצונית.
– בנחת, גיבור שלי! בכל זאת זה הבית שלי, פה לא פוגעים באיש. אין אצלנו מקום לאלימות.
נדמה שהוא קלט את כוונתה והשתתק. הניח את רגליו הקדמיות על הרצפה, עדיין דרוך אבל הפסיק לנהום.
עינת צעדה למסדרון, הציצה בסלון ובמטבח ונדהמה מהסדר והשקט. אף פעם הבית לא היה כל-כך שקט כשהיא חוזרת לרוב היתה צריכה להיזהר לא לדרוך על חלקי פליימוביל חדים או על צבעי הפסטל שהילדים שלה אהבו לפזר לכל עבר.
דלת חדר הילדים פתוחה אך דממה עבה. עינת כמעט השתכנעה שאף אחד לא בבית.
אבל טעתה: שלושת “האוצרות” שלה ישבו על הרצפה סביב גיליון קרטון ענק וממש שקדו על ציור משותף.
– תגידו, למה אף אחד לא בא לקבל את פניי? עינת חייכה לשתי גינגים וראש כהה אחד.
התגובה היתה מקהלת “אוי!” סוערת והטושים עפו לכל עבר, בר ונעמי השתטחו וניסו להסתיר את הציור הלא גמור.
– אמא! אל תסתכלי!
עינת צחקה וכיסתה עיניה בכפות ידיה.
– לא מסתכלת! ומי יסביר לי מה החתול הירוק שמה במסדרון עושה שמרעים עליי קולו?
אור, הילד הכהה, הביט באחיותיו, קם מהשטיח ופסע לכיוונה.
– אמא, סליחה. רק רציתי להכין אותך, לא הספקנו. אני הבאתי אותו.
– הבנתי. ולמה הוא כל-כך פראי?
– הוא פצוע ברגל. הצלחתי להציל אותו מהכלבים של השכנה למטה, תמר.
עינת החווירה.
– הכל בסדר איתך? הוא ניסה לנשוך?
– אמא, הכל בסדר. הם רק רבו ביניהם. הכלבות של השכנה למטה, לא כלבים משוטטים.
את הלהקה של תמר עינת הכירה: ארבעה פקינזים קטנים, שזו היתה מוכרת כאסתר הממורמרת של השכונה, היו מנפנפים בזנב במהומה בכל הזדמנות. הקטנים לעולם לא נשכו, אבל היו משמיעים קולות שנשמיים בכל התקן. אסתר ידעה איך לריב, משלמת דוחות לעירייה וחוזרת לחייך בנחרצות אל כל האמהות בכפר גנים.
עינת זכרה היטב את עברה של השכנה אישה שחוותה סבל רב, אך שרדה הכול.
בעלה של אסתר היה אדם מכובד למראה, תמיד מסודר, מתוקתק, עוזר לסחוב עגלות או שקיות כבדות לשכנות. אך מאחורי הדלתות הסגורות ביתו היה גיהינום; היה מכה את אשתו בנוקשות ומאיים על חייה ושל בנה יחד. אסתר שתקה למען בנה מנישואים קודמים, אותו כל עולמה. כשמתגלה האלימות, לגורל האכזר היתה יד בסיפור: בנה תועד בטעות בשובו הביתה מספסל הלימודים, והכל נחשף. אסתר נכנסה לכלא, הגן עליה על הילד בכל מחיר. אח”כ לקחה אותו ופתחה חיים חדשים, בלי אף גבר ועם הכלבה השמנה, צ’יקה. צ’יקה הפכה לאמא בסביבה, בנותיה אחריה, ואסתר דאגה להן באהבה.
עם הזמן הבן בגר, סיים אוניברסיטה ועבר לחיפה, אישר משרה יפה, משפחה, דירת חמישה חדרים. אסתר סרבה לעבור, “אני לא רוצה להכביד על אף אחד”. המשיכה את חייה, כל הזמן עם אחת מהחיות האהובות עליה.
הכלבים מעולם לא נגעו בילדים של עינת.
פעם בשבוע עינת היתה מביאה לאסתר שאריות בשר, שותה איתה תה – שם ידעה הכל.
רק אסתר ידעה את האמת על אור: שהוא לא בנם הביולוגי של עינת ושלומי. והסיפור? אחות של עינת, אילנה, נכנסה להריון מגבר שלא נשאר. קטנה אמנם לא היתה, אבל הייתה ההפך מההיגיון הבריא. שקעה בדיכאון קשה התינוק הזה כלל לא היה רצוי, רק אמצעי לשמר של מערכת יחסים שהתמוטטה. היא נפרדה ממנו בבית החולים. עינת לא חשבה פעמיים. “היא גידלה אותי, אהבה אותי, ולא ייתכן שהילד יינתן לזרים”. שלומי גם לא היסס.
עינת, שלא נודעה כרזה, נסעה כמה שבועות לקחת את אור, הביאה אותו הביתה ומאז ענו יחד בחיוך לכל השאלות. אך לאסתר סיפרה את כל האמת. “את אמא שלו. וכל עוד תחליטי כך אף אחד לא ייקח אותו ממך”.
ואז, כשהתחילו לצוץ קשיים אור התחיל לריב בבי”ס עם אחרים עינת הזדקקה לאוזן קשבת. בבית היה שקט, אך לבה סער. היא הבינה שצריכה עזרה בחינוך בנה.
אסתר קיבלה אותה במטבח, העלתה תה ואמרה: “ילד צריך להבין שיש מישהו שאוהב אותו בלי תנאי. תני לו להסביר, אל תשפוטי לפני”.
באותו לילה, עינת ישבה לצידו של אור במיטה, בעיניים שקטות ליטפה שיערותיו הכהות. הילד לחש: “אמא, אל תבכי, אני כבר לא אריב…”
הסיבה היתה ברורה, אך קשה: ילדי השכונה טענו שהוא מאומץ “את ג’ינג’ית, הוא כהה.” עינת חיבקה אותו. “אל תקשיב להם. אתה שלי, מהראש ועד הרגליים. שלך ושל אבא. ומי שמדבר שטויות, שלא תכניס ללבך”.
החזיקה באלבום התמונות, הראתה את אילנה האהובה עליה, אב המשפחה, הסב הכהה והחתיך “אתה דומה דווקא לו”. אור נשם עמוק והביט באמא, ועינת ידעה: עוד לא הזמן לאמת כואבת, די לו באהבה.
למחרת, אסתר חייכה: “חינכו אותך יפה, אור.”
מהשמיים הזה שהחזיק את הבית, נשאר עם השנים כח. כל מפגשי התה אצל אסתר חזרו יחד עם עצות וחמלה.
עד הגיע היום בו אף אחד לא פתח את דלת ביתה. הכלבות ייללו בפנים, אסתר פונתה באמבולנס. עינת דאגה, מצאה את מפתחות הדירה, טיפלה בבעלי החיים, שלחה הודעה לבן הבכור. פני אסתר הואמו, אך הלב הרגיש “היא לא לבד”.
כל אותה תקופה, אור דאג לכלבים, טייל איתם, הפך לבן-בית אצל אסתר. הכלבים הבינו והשתלטו על בטחונם, גם כאשר אור הציל מהרחוב חתול אפור, עצוב ורזה.
הקטנים התאהבו מיד בחבר החדש, ציירו עליו ציורים. החתול, ענק, מבוהל, אבל תחת טיפולה של עינת למד להירגע.
– אמא, לא צריך לדאוג, נלך לאסתר היא מבינה גם בחתולים, נכון?
צלצול בדלת. אסתר בפתח, מוכנה לטפל בפצע של החתול. עינת מסכימה: “אם לא תמצאו לו בעלים, נשמור עליו. גם לו מגיע שמישהו יאהב”.
עם הזמן, החתול התרכך, שכב ליד עינת בערב, קפץ אל אור בחדר, והבית נרגע.
“מרגיש מי כאן בעל-הבית,” עינת צוחקת, כשהחתול מחפש את קרבתה.
וכשמגיעה השעה אחרי חיבוקי לילה אחרונים, החתול פוסע חרש בדירה, מתרפק רגע ליד עינת ואז נכנס לחדר הילדים. אור מחבק אותו, והחתול עוצם עיניים באמון מלא.
– לילה טוב לוחשת עינת, מלטפת אותם בעדינות.
והשקט יורד על הבית. כי האושר, ככה היא למדה, אוהב שקט. אם יש אהבה, כל דבר מתחיל ומסתדר.
ולפעמים, הילדים מלווים את אסתר לתחנת הרכבת, מחבקים אותה. “נגיד שלום לכלבלבים. מחכים לכם!”
ואסתר, עם דמעה, מנופפת לשלום כבר לא ידברו עליה בשכונה כמרשעת. יראו בעיניה את הטוב, את האור, ירגישו שהיא אישה שטובה שורה עליה, שהחיים עוד לפניה.
יגיע עוד נכד, ואפילו בית גדול בשרון, עם חצר שבה לרביעיית הכלבים מקום קבוע. פעמיים בשבוע, אסתר יושבת לצד הנכדה מול מסך המחשב, מכוונת וידאו לוואטסאפ המשפחתי. ומשם נשמע:
שלום, סבתא אסתר!
והחתול האפור עוצם שוב את עיניו, מתמסר לליטוף, ליד ידו של אור, שכבר גדל מאוד.
