אושר לא פשוט
– זאת אומרת, מה זה מתגרשים? דן, אתה צוחק עליי?
ציפורה הביטה בבעלה ולא הבינה כלום. מה זאת אומרת גירושים? כבר כמעט עשרים וחמש שנה אנחנו יחד! עוד שבועיים היינו אמורים לחגוג… או שלא נחגוג? המחשבות שלה הסתבכו. ומה עם המסיבה? האורחים? ההזמנות כבר נשלחו… כולם יבואו. כל המשפחה תגיע. חברים לא מפסיקים לשאול מה להביא… אפילו דלית, החברה הכי טובה שלי, כבר שלחה מתנה, חבל רק שלא תוכל לבוא רחוק לה, וגם בהריון מתקדם, איזה חודש שישי. שתישאר בבית. נפגש אחר כך ונחגוג שוב. בכל זאת, דלית הרי הייתה האחראית לזה שאני ודן הכרנו. דלית ואחיה ניסים, שלמדו יחד באוניברסיטת תל אביב עם דן. ואיך דלית צרחה בחתונה “מרור!” וצחקה כשהחזקתי את זר הכלה ונתתי אותו ישירות לדלית ולא זרקתי כמנהג הבנות.
– אני לא מבינה, מה ניסים שלך מחכה? יוותר על בחורה כמוך?
– לאן הוא ילך? – דלית סידרה את השיער שלי. – הכל בזמן, ציפי. הוא עוד לא מוכן. ולמה לי בעל לא בשל? בשביל להרוס תוך שנתיים ולהתגרש? ואז כל הבלגן עם רכוש, ילדים, משפחה? אני מעדיפה לחכות. – את מתכננת שנתיים קדימה, בואי נרגע! – שברתי מצחוק, כשהיא בעיניים חמורות מתקנת איפור.
– אני לא חיה חצי-חיים. הכל, עכשיו – או לא בכלל.
– וילדים, דלית? מיד? לא תתחילי בקטן?
– ברור! תאומים! לגמור אחת ולתמיד! יש לי סיכוי, היה גם אצלנו וגם אצל ניסים במשפחה.
– צריך לגדל אותם גם, לא רק ללדת.
– שניים זה קל מאחד.
צחקתי. דלית תמיד הייתה הגיונית ויודעת לסדר לעצמה. כשהיינו עושות שטויות בילדות, רק לה אף פעם לא קרה כלום, היא תמיד חשבה שלושה צעדים קדימה. כשמישהו עשה שטויות בלעדיה, היא רק עמדה בצד וחיכתה לראות אותנו מקבלים עונש מאימא.
– זה פשוט, ציפי. תחרות בריאה, בן זוג קבוע למשחקים, ותואר “אמא השנה” שתי ציפורים במכה. רוצה שאני אמשיך לפרט?
– מספיק! – כמעט לא סתם האמנתי שדלית תקבל הכל, כמו שרצתה.
ואכן, קיבלה רק שבמקום תאומים, באו שלישייה! כנראה מישהו למעלה החליט לאתגר את דלית. והיא לגמרי עמדה בזה. משפחתו העריכה אותה מאוד. לא הייתה מניפולציות, תמיד ישירה, אבל אם היה צורך – עזרה מיד. ברוב הפעמים זה היה להפעיל נכון את ניסים, שבד”כ לא רצה לעזור לאף אחת. אבל היא חישבה קדימה: “יום אחד נצטרך עזרה, מה תקבל? אף אחד לא ירצה לעזור, אז לך תעזור עכשיו!”
בזמן הצורך, שתי סבתות וסבא עמדו לרשותה, ולמרות שהילדים היו קצת זמן בסיכון בגלל המשקל, דלית הרימה את כולם ופתאום לימודים אקדמיים!
– דלית! את השתגעת! איך תספיקי?
– מי ייתן ציון גרוע לאמא לשלושה? המוח שלי לא יתנוון, ואחר כך אהיה אשת מקצוע רב תחומית.
קיבלה תואר, מצאה עבודה טובה, שכנעה את המעסיק שהמשכורת תספיק למטפלת, למרות שבינתיים הסבתות עזרו, אבל עדיף שהמעסיק יחשוב אחרת. כל מה שדלית עשתה, הצליח לה.
אני תמיד שאלתי את עצמי איך היא מספיקה הכל? איך היא לא מתעייפת? אצלי, כל החלטה דילמה שלמה. אפילו לבחור גרביים לגן. דלית אמרה לי פעם: את אם מחליטה, זו תהיה החלטה נכונה. את שמרנית, וזה טוב זה היציבות.
ועם כל זה דן מעריך את היציבות שלי? מה קרה לו? למה בכלל? הרי היה לנו טוב… נכון, העדר ילדים הקשה, אבל כבר מזמן השלמנו עם זה. אפילו עבדתי זמן מה בהתנדבות במוסדות ילדים והבנתי שאין לי את היכולת לאמץ לא בזה הסיפור של כוח, אלא בלב. לא ידעתי להגדיר איך מגדלים ילד, איך אוהבים באמת.
הייתה מנהלת המקום, שרה, שראתה הכל. “עוד לא פגשת את הילד שלך. כשתפגשי תביני, ויהיה לך ברור. אף קושי לא יעצור אותך.”
– ואם לא אראה? אולי פשוט לא נועד לי להיות אמא?
– לא נועד, אז לא. עדיף מאשר לקחת ולחזור. ראית את מישל’ה? שניים כבר החזירו אותו. קטן כזה, בן שש. אחת המשפחות אפילו חזרה לגדול משלה ונפרדה מהממושאל, בשנייה לא עמדו בעומס. שלושה שלהם, אחד מאומץ הילד פשוט ישב בפינה וסירב לאכול.
– נורא…
ספרתי על זה לדלית. “את בטוחה שאת מסוגלת לאהוב את הילד? אם זו רק רחמים עזבי. אל תהיי אחת מאלו שמחזירות. את רוצה שאשאיר לך אחד מהשלישייה שלי לכמה ימים? תבדקי…”
לא יכולתי. הפסקתי להתנדב שם, אבל כל העולם שלי הסתובב סביב הילד הזה, מישל׳ה, שהפך בשבילי לסימן אל תכאיבי לאף אחד. למדתי.
עמדתי אז במטבח, אחת הסתווים, מנסה להתאפס, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. לעזור לדן לארוז? גם בגדים חמים? פה לא נשאר קיץ להרבה זמן… ההתלבטויות גמרו אותי. מה שבאמת רציתי זה פשוט להיות עם אמא שלי. רק שאין, כבר שנים. ועכשיו לא גם דן…
לא רוצה חופש, רוצה משפחה. רוצה את הדיבורים הארוכים בלילות, את הקפה של הבוקר, את ההפתעות הקטנות שלא תכננו אף פעם. דן היה יכול באמצע יום לשאול: “ציפי, את עסוקה? אז בואי נברח לעיר העתיקה”.
פתאום הכל נגמר. עכשיו זה רק העבר שלי, לא שלו. לו תהיה אהבה חדשה, ילד. כל הסיפור הוא שאין ילדים? או שפשוט הוא מעולם לא אהב באמת? זה הפחד האמיתי שהייתי סתם, לא באמת “אישה”. לא הצלחתי לגרום גם לאדם אחד בעולם להיות שמח.
נשענתי על הרדיאטור, הרגשתי איך אני רועדת, ולא הצלחתי לזוז. שמעתי אותו אורז, פותח מגירות, סוגר דלתות. כשהדלת נטרקה, כבר לא היה מה להחזיק. הכניסים שלי ננעצו בחלון הייתי חייבת לשבור משהו. זרקתי עציץ, תוך רגע פיזרתי אדמה ורסיסים על הרצפה. זה לא עזר. העולם אפור, שחור, הכל נגמר. כל הסימנים נעלמו.
התקדמתי, לא שמתי לב שעליתי על שבריים, הלכתי לקחת את הטלפון.
– דליתי…
יצא ממני קול שבור. לא הייתי צריכה להסביר, היא מיד קלטה הכל.
– דן הלך?
– כן…
– אני באה.
– השתגעת!? אני לא מרשה, אל תשחקי איתי, אל תסכני את עצמך, לא בהריון.
– חשדתי כשבאתם פעם קודמת. דן לא הסתכל עליי. ציפי, הכל לטובה.
– מה לטובה? הכל הלך. מה לעשות עכשיו?
– תקני שמלה!
– מה?
– מה ששמעת לכי תקני עכשיו את זו שרצית ותראי לי. לא לשבת בבית ולבכות, זה לא יעזור. תעשי, עכשיו, שלחי לי תמונה עוד שעה מהקניון. ואל תשגעי אישה בהריון, ברור?
דלית ניתקה, ואני עמדתי ובהיתי במראה. זו אני. כל השנים, כל השקעה נראית בפרצוף, לא ילדה אבל לא זקנה. לא אתן להם לשבור אותי, אף אחד.
סידרתי שיער, מחקתי דמעות, זקפתי גב. חייבים לזוז. אם אשב עכשיו לא אקום.
הטלפון עבד, ביטלתי מסעדה, את המסיבה, כמה ימים של פגישות. עשיתי סדר. שלחתי ווטסאפ לכל מי שצריך.
הבית מלא שואבים, אבל בדיוק עכשיו לקחתי מטאטא וסידרתי את המטבח. אחר כך אשיג עציץ אחר.
השמלה האדומה התאימה לי בול. דווקא עכשיו היה לא מתאים צבע בולט כשהתרגלתי רק לשקט. דלית תמיד בולטת, מושכת עין זה הסטייל שלה. אצלי זה לא בא טוב, אבל עכשיו… למה לא? אולי גם אני רוצה להיראות?
במראה ראיתי אישה עייפה, פגועה אבל לא מרוסקת. עוד כוח נשאר. אין מה לעשות, כמו שדלית אמרה צריך להתקדם.
הטיסה שהשגתי הייתה עם קונקשן, זה איפשר לשכוח.
הטיול הצליח. הלכנו המון בטבע מסביב לבית הארחה בצפון. צחקנו המון, דיברנו, ובעיקר דלית ידעה להעמיד דברים בפרופורציה מה חשוב באמת, למה לא.
– תחזרי לחיפה! מה לבדך שם? תפתחי גני ילדים, תשתקעי ליד אבא, עכשיו לא תצטרכי להזיז אותו, לא דירה ולא עיר. שכונה חדשה קמה, לא חסר כאן ילדים.
חשבתי והרגשתי שזה נכון לי. להתגרש, למכור הכל, לסגור עסק, להפרד מהמכונית כל מה שהייתי בו שנים נעלם תוך חודשים. פגשתי את דן בשביל החתימות, ואז הוצאתי אותו מהטלפון ומנפשי.
חיפה קיבלה אותי כמו אביב אמיתי התחדשות, פריחת תפוחים ושמש. קניתי דירה קרובה לאבי ולא גרתי איתו. יום אחד פגשתי את לובה, האישה שאבא התחיל לראות אישה טובה, חייכנית. שמחתי בשבילו, זכרתי כמה הוא אהב את אמא, אבל לא חשבתי שהוא צריך להקדיש את כל החיים לבדידות.
– אבא שלך עדיין גבר מרשים, לא? לובה הביטה בו בחום כזה שברור שזו אהבה אמיתית. יש אנשים שמקבלים אהבה בקלות, אבל יש גם אלה שמעולם לא זוכים לראות את פניה.
מה שאבא שלי עבר חיזק את התקווה שגם אני אפגוש עוד מישהו, יום אחד.
עבר שנה. שני מרכזי ילדים שפתחתי בשכונה החדשה התגלגלו יפה עבודה לא חסרה ודאגות תמיד יש. ועדיין, היו לי לילות קודרים. הייתי יושבת במטבח, בוהה בספלים של תה קר, חושבת מה הייתי נותנת כדי שדן יכנס עם חיוך, יביא יד על הכתף וישאל “מה קרה, ציפי? רוצה לשתות תה חם ולספר לי מה הלחיץ אותך?”
הבנתי שכשנפרדים צריך להיפרד מלא. אבל עדיין כאב לי לשחרר סופית.
שנה וחצי אחרי בעיה עם מס שבח החזירה אותי למרכז. דבר קטן שבשגרה משמח אותי, תירוץ לעשייה. פתרתי הכל ביומיים, ואז היה לי יום לשרוף והתחלתי לטייל בעיר, הגעתי לאזור בו גרנו פעם. אחד המרכזים שעוד עבד, נכנסתי להציץ ראיתי ילדים יוצרים, מורה צעיר מארגן אותם סביב שולחן וצוחק. שמחתי לראות עבודה טובה נמשכת.
עברתי ליד הבית הישן, המשכתי אל הפארק בו טיילנו פעם. משהו משך אותי פנימה, אולי הגעגועים. התיישבתי ליד המזרקה ופתאום… דן. ראשו כמעט כולו לבן, יושב בו עייף, ועגום. הדחף שלי לאשם בו פשוט להציע עזרה.
– דן…
הוא רעד, לא העז להסתכל עליי.
– שלום, ציפורה.
– איך הולך?
– לא משהו.
– למה?
– אני לבד. לבד מאוד. הלכה לי כל תקווה בטעות טיפשית כי הייתי לא אחראי.
– יש לך ילדה, לא?
– כן, ילדה. חנה.
– ואישה צעירה.
– אין יותר אישה. היא לא שרדה את הלידה.
שקטנו הרבה זמן. כשהתחלנו לדבר סוף סוף, גילינו שיש לנו הרבה מה להגיד יותר ממה שחשבנו. הילדה התעוררה, הביטה אל הפנסים והכוכבים שנדלקו.
קמתי, הסתכלתי בחנה, ושמעתי בראשי את קולה של שרה: “כשתפגשי את הילד שלך, תדעי”.
חצי שנה אחרי זה שרה, מנהלת המוסד, קראה לי למשרד, הציגה בפניי ילד כהה עיניים ושקט: מיכאל.
– מיכאל, אתה יודע למה באתי?
– לקחת אותי.
– אתה רוצה?
– לא מאמין. תחזירי אותי.
– למה?
– כולם מחזירים.
– אני לא כמו כולם. אני יודעת מה זה לאבד הכל, שאף אחד לא אוהב אותך, זה מאוד מכאיב.
– יודע…
– יודע מה זו אמא?
– לא.
– אמא לא נותנת לאף אחד להכאיב לילד שלה לעולם.
– את מרחמת עליי?
עמדתי מולו ועניתי בעיניי לא. אני רוצה לאהוב אותך. אני רוצה שיהיה לך טוב. אני רוצה שלחנה תהיה אח גדול, שיגן עליה. מה דעתך?
מיכאל בחן אותי, נגע בשרוול השמלה האדומה שקניתי בדיוק כשנפלתי.
– אוהב.
– גם אני. זאת שמלה שמזכירה לי להתחיל חיים חדשים. מוכן לנסות?
– לא לנסות לעשות.
– בדיוק. תעזור לי ללמוד להיות אמא? אני עדיין לא יודעת איך, אבל מאוד רוצה.
מיכאל הנהן, וחיוך ראשון עבר בי.
עוד שנתיים אחרי, על שביל הר בשבת: מיכאל הביישן משגיח על חנה הפעלתנית היא שוב בורחת, הוא מלחיץ: “יש זאבים ביער!”
– לא נכון!
– ויש דובים! ענקיים! רעבים!
– האמא שלהם לא בישלה דיסה?
– לא…
– אז אמא שלנו תבשל להם.
– נכון אמא?
– רק אם מחבבת מנוגע.
– חנה לא רוצה עם גושים!
– אז שיאכלו עם גושים!
– תני להם מחר את הדיסה שלי, ואת הדבש!
– הדבש שלי!
– אז תבואי אלי. העברתי לה את חנה ליד דן, ליטפתי לילד על הראש נו, מיכאל, הביתה מתישהו נלך? אם נתחיל להאכיל כאן את כל החיות…
הצחוק שלנו עף אל השמים והתפזר עם הרוח. היום הזה בו התחלתי ללכת, התברר לי דבר פשוט: גם כשנדמה שאושר כבר לא יגיע לפעמים הוא מחכה לך במסלול לא מסומן. צריך פשוט לא להפסיק להאמין שבסוף תמצא את הדרך.
