מרד מאוחר
את מבינה מה את עושה? הקול של נטלי היה שקט, כמעט נטול רגש, ודוקא השקט הזה הפחיד את מיכל יותר מכל צעקה. את מבינה מה זה אומר בשביל כולנו?
מיכל עמדה ליד החלון והביטה לרחוב. גשם חורפי עדין טיפטף, ואנשים מיהרו תחת מטריות, בלי להרים ראש זה אל זו.
אני מבינה מה זה אומר לי, אמרה לבסוף.
לך. נטלי חזרה על המילה, כאילו שוקלת אותה כאבן קטנה בכף ידה. תמיד לך. ומה איתנו?
אתם אנשים בוגרים.
אמא, את בת שישים ואחת.
אני יודעת.
נטלי נפלה אל הספה. הספה הייתה עתיקה, עוד מדירתם הישנה, מהחיים האחרים. מיכל הביטה בה וחשה איך רצתה לזרוק אותה אינספור פעמים אך לא עשתה זאת. כי זה מוכר. כי חבל. כי אם זורקים אותה מרגיש כאילו זורקים משהו חי.
חשבת בכלל מה יגידו השכנים? שאלה נטלי.
לא, ענתה מיכל. לא חשבתי.
וזה היה אמת.
***
הכול התחיל באביב, כשמיכל רחל כהן, לשעבר מורה לספרות ולשון, כיום גמלאית עם קצת שעות חוג לספרים בספריה, יצאה לסוף שבוע אצל חברתה בעיר צפת.
חברתה, תמר אביטל, התגוררה שם כבר שמונה שנים. עברה אחרי שהתאלמנה, קנתה בית קטן בקצה העיר, הקימה גינה, וסיפרה שלראשונה היא נושמת לרווחה. מיכל הייתה באה אליה פעם בשנה, לרוב בקיץ, אך הפעם משהו לחש לה לנסוע עכשיו. דווקא עכשיו.
מרץ בצפת קריר ושקט. שלג עוד נח בנקיקים, והרחובות אפורים בין צהרי חרציות. בתי האבן הישנים הבריקו באור החורף הדק. מיכל צעדה ברחוב הצר וחשבה שלא חוותה שקט כזה הרבה זמן. לא ריקנות שקט. ההבדל הובן לה רק כאן.
תמר פגשה אותה במגפיים ובמעיל פוך.
סוף סוף, אמרה. כבר חיממתי שניצלים.
שתיהן ישבו במטבח, שתו תה, ותמר סיפרה לה על השכנות, הגינה, ועל זה שהיא מתכננת לקנות עז.
עז? הרימה מיכל גבה.
למה לא? חלב, גבינה. קראתי שזה לא כזה מסובך.
תמר, עז לא ראית מקרוב בחיים.
זמן להכיר, צחקה תמר ומזגה תה. ומה איתך? התדרדרת, מיכל. סליחה, אבל זה מורגש.
מיכל הביטה בכפות ידיה. ידיים רגילות, לא צעירות, עם ורידים בולטים.
בסדר, אמרה.
בסדר זה לא תשובה. קרה משהו?
לא קרה כלום. הכול כמו תמיד.
זה הכי גרוע, אמרה תמר. כשכלום לא קורה, שם הבעיה.
מיכל שתקה. בחוץ ירד הערב המוקדם ואור פנס ראשון נדלק ברחוב.
למחרת גררה אותה תמר לשוק. לא סופר, שוק של ממש, דוכנים של עגבניות ומלפפונים, זקנות מוכרות חמוצים וגרביים סרוגים. ליד דוכן פטריות היא ראתה את אורי.
לא זיהתה אותו מיד. עברו לפחות שלושים וחמש שנים, והוא השתנה. אבל משהו באופן שעמד ובידיים בכיסים נשאר דומה. היא עצרה.
גם הוא נעצר.
מיכל? שאל לא בטוח.
אורי.
זה כל מה שהצליחו לומר בדקה הראשונה. אחר כך תמר התרחקה לדוכן אחר, וריח פטריות ואבן רטובה עטף אותם.
את גרה כאן? שאל אורי.
באה לביקור, ענתה.
מבינה.
השתיקה הזו לא הייתה מביכה. מין שתיקה של מי שיודעים שאין לאן למהר.
את בכלל לא השתנית, אמר.
שטויות.
קצת. מעט.
מיכל חייכה. לא חשבה שתצחק.
***
אורי אלון היה איתה באוניברסיטה. לא חבר, לא אהוב, קולגה ללימודים. חמש שנים לאותה כיתה. אחר כך החיים פנו לכל אחד נתיב הוא עבר דרומה, היא נשארה, נישאה, ילדה. שמעה עליו משהו פה ושם, שגם לו יש בת. לא הרבה מעבר.
עכשיו עמד מולה, בדוכן פטריות, והביט בה.
קבעו להיפגש בערב בבית קפה קטן ליד כיכר העיר. תמר קיבלה זאת בשלווה.
לכי, ברור. אני עם הטלוויזיה. ואל תדאגי, אני לא מתערבת.
אני יודעת, ענתה מיכל.
לא צחקה תמר את תמיד בטוחה שאת יודעת.
הקפה כמעט ריק. שולחנות עץ, מנורות צהובות, תמונות עתיקות של צפת. הזמינו תה ועוגת תפוחים ושוחחו שיחה ארוכה של זיכרונות מהלימודים, על מכרים משותפים, על שטויות שהיו פעם חשובות כל כך.
אחרי שעה הוא אמר:
אשתי נפטרה לפני שלוש שנים.
משתתפת בצערך, אמרה מיכל.
תודה. זה כבר… מתרגלים, לא בדיוק, סתם חיים אחרת.
אני מבינה.
ומה איתך?
היא חשבה מה לומר. יהודה, בעלה, עזב אותה לתמרה אחרת לפני תשע שנים, בלי הרבה הסברים. פשוט הודיע שזהו. היא ניסתה להבין איפה שגתה, מיחזרה בראש שנים של מחשבות, עד שהתעייפה והניחה לזה. הילדים, הנכדים, חוג הספרים וכל חורף תמר בצפת.
כל פעם אחרת, אמרה לבסוף.
הוא הנהן, לא חקר עוד. זה היה נעים.
***
היא חזרה לביתה בפתח תקוה, בטוחה שזה היה מפגש מקרי בלבד. פגשת חבר ישן, שוחחת, נפרדת. קורה.
אבל אחרי שבוע קיבלה הודעה. הוא מצא אותה דרך תמר. “היי, איך הגעת בשלום?”
היא ענתה. התחילו להתכתב תחילה רק מדי פעם, אחר כך כל יום. זה היה מוזר, כי היא לא אהבה הודעות. נטלי תמיד כעסה שהיא לא מגיבה מיד. ופתאום מצאה עצמה מתרגשת מכל תשובה שלו.
הוא כתב בפשטות, סיפר על חייו בצפת, עבודתו הוא שיחזר בבתי כנסת ובתים עתיקים. שאל על החוג שלה, על הנכדים, ושלח תמונות: בית כנסת בלבן, חתול על אדן החלון, כוס תה על שולחן עץ.
נטלי שמה לב כעבור זמן קצר.
אמא, את יושבת בטלפון.
אני קוראת.
איך פתאום את לא דואגת לעיניים?
טעות בידי.
נטלי הביטה בה משונה, לא שאלה.
באפריל הציע אורי להגיע לפתח תקוה.
יש לי עבודה עם שיקום ציורי קיר אצלכם כתב. אם תרצי, ניפגש.
“חכם, זהיר”, חשבה מיכל וחייכה.
תבוא, כתבה.
נפגשו ליד הגן העירוני. נשבה רוח חמה, אבל אור האביב כבר היה ברור. היא לבשה מעיל אפור חדש, כמעט לא לבשה עדיין.
הוא עמד וצפה בגינה, היא באה מאחוריו והוא הסתובב. היה בו משהו שקט, ידיים בכיסים, כמו אז בשוק.
שלום, אמר.
שלום.
הם הלכו, שוחחו שיחת חולין. היא סיפרה איך ילד בן שמונה בחוג כתב: “ספרים הם חלונות, אבל הפוכים מסתכלים דרכם פנימה”. אורי עצר.
מדויק, אמר. בן שמונה?
כן. מוכשר.
יש לך נגיעה לילדים. זה מורגש.
למה? לא ראית.
כי כשאת מספרת, זה בוער בך. זה מורגש.
היא הביטה בו. הוא הביט בגינה.
אחר כך שתו קפה בבית קפה, והיא הרגישה שלא ישבה כך עם מישהו שנים רגועה, בלי למהר, בלי צורך להסביר דבר. זה הרגיש חמים, כמעט נשכח.
כשנפרדו אמר:
הייתי שמח להגיע שוב. אם אפשר.
אפשר, ענתה.
***
נטלי קלטה בחודש מאי. לא כי סיפרה לה, אלא כשחזרה הביתה באיחור, לא ענתה לטלפון, ושכל תשובותיה היו פזורות.
איפה היית?
טיילתי.
לבד?
פאוזה. נטלי שמעה טוב פאוזות.
לא.
ואז באה השיחה. תחילה זהירה, אחר כך חדה.
מי הוא? ביקשה נטלי לדעת.
חבר. סיפרתי לך על הפגישה בצפת.
סיפרת שפגשת מישהו.
זהו זה.
אמא, את…
יודעת טוב מאוד את גילי.
שתיקה.
מה זה בכלל? סתם הליכות?
בינתיים כן.
בינתיים.
מיכל לא טרחה להסביר. יש דברים שמילים לא מסבירות או שעושים אותם כבדים מדי או קלים מדי.
הבן, אורי, הגיב אחרת. גר בתל אביב, עם אשתו ושני ילדים. כשסיפרה לו, בין הטלפון, רק שאל:
הוא בסדר?
כן.
טוב, אמר אורי.
וזה הכול. מיכל חשבה הרבה איזו תגובה עדיפה, של נטלי או של אורי? לא ידעה.
***
הקיץ עבר עם קצב אחר. אורי בא לפתח תקוה, היא נסעה לצפת. בילו בשוק, במוזיאונים, בבתי קפה. יום אחד הראה לה את סדנת השיחזור חלל מלא אור עם ריח צבע ועץ ישן. לאורך הקירות ציורים עתיקים, חלקם כהים, חלקם שוקקי צבע.
את לא חוששת לגעת בדברים כל כך ישנים? שאלה.
אני אוהב. זה לדעת שהיו לפני ויהיו אחרי.
אתה מאמין?
הוא חשב.
קשה לי להגדיר. אני מרגיש שזה חשוב. לא כי מישהו אמר.
היא הביטה על ציור שהיה בתהליך שחזור דמות בהירה, רגועה.
בעלי תמיד אמר שאני מבזבזת זמן בלהנחות חוג ילדים, בשביל שכר מינימום. אמר שלא משתלם.
ואת?
לא יודעת. התרגלתי לחשוב שהוא צודק. הרבה שנים.
אורי הסתכל בה. זה הספיק.
בערב ישבו אצלו במטבח, שתו תה, ומיכל הרגישה שלווה שאיבדה. לא שפתרה הכול, אבל כאילו הכאבים הקטנים התפוגגו.
חשבת לעבור? שאל פתאום.
לאן?
לצפת. או לעבור, בכלל.
הביא את זה בזהירות, הביט בכוסו.
אתה מציע?
לא מציע שואל. חשבת.
לא. פעם כן. מאז לא.
למה לא?
הילדים, הנכדים, הדירה, העבודה, הכול כאן.
הילדים כבר גדלו.
זה לא משנה.
הוא הנהן.
את צודקת. רק שאלה.
השאלה, ידעה, כבר לא תעזוב.
***
באוגוסט, נטלי הגיעה. לא לאירוע, סתם עם תיק קטן ומבט קפוץ.
שתו תה, נטלי נשאה מבט לחלון, ואז שאלה:
את רצינית?
במה?
בו. בכל זה.
לא יודעת, ענתה בכנות.
אמא, זה לא נראה לך… קצת מוזר? בגיל שלנו?
בגיל שלך או בגיל שלי?
של המשפחה. אבא עוד חי…
גר עם אשה אחרת כבר תשע שנים, נטלי.
זה לא משנה שהיו שלושים שנה נישואים.
זה כן משנה, קבעה מיכל.
נטלי הזיזה את הכוס.
את חושבת מה תגיד רוני? מה היא תבין?
רוני בת שמונה.
היא מבינה.
היא תבין מה שנסביר.
ומה נסביר?
עמדו זו מול זו. לנטלי העיניים של אביה, הפה הישר. בילדות זה ריגש, היום מיכל ראתה בזה משהו אחר מין קשיחות לא שלה.
נסביר שסבתא הכירה אדם טוב, אמרה לבסוף. זה מספיק.
ומה הלאה?
נראה.
תמיד נראה, כשאת לא רוצה לענות.
לא, אני אומרת נראה כי באמת לא יודעת. אמת.
נטלי שתקה ארוכות. ואז בשקט:
אני פוחדת שתתחרטי.
אפשר להתחרט גם על מה שלא עושים.
פילוסופיה. לא עוזר לי.
גם לי לפעמים לא קל, אמרה מיכל. ואני חיה עם זה.
נטלי נסעה בערב. נפרדו בחיבוק צפוף, מחזיקות זו את זו, כל אחת חוששת שתשחרר ויקרה משהו.
***
ספטמבר הגיע קר וחד. מיכל יצאה לגמלאות לפני שש שנים, אך חוג הספרים שמר על קצב חיים מסוים. הילדים באו פעמיים בשבוע קראו, ציירו, הפעילו הצגות. זה היה חדר קטן מדפים נמוכים וכריות ישנות.
מנהלת הספריה, רותי גפן, בת שישים וחמש, הבינה מה קורה, לא כי סיפרה לה אלא כי ראתה שמיכל השתנתה. יותר עם עצמה, לא רק למען האחרים.
עובר עלייך משהו, אמרה יום אחד עובדה.
עובר.
טוב?
עוד לא יודעת.
זה מספיק. לפחות משהו קורה. עדיף על כלום, אמרה רותי. אנחנו כמו נהרות בלי יעד.
מיכל צחקה.
בספטמבר הציע אורי לנסוע יחד לטבריה. הייתה שם תערוכה של כתבי יד ישנים. לקחו שני חדרים נפרדים במלון קטן, סיירו במוזיאונים, טיילו בשעות הערב.
במסעדה, הבטיח לה:
אני לא לוחץ. אם את חשה לחץ, זה לא ממני.
הביטה בו. הוא היה אמיתי. שמעה. לא מיד ענתה.
זה קשה לקבל, אמרה.
למה?
כי תמיד לימדו אותי שמילים מכסות דרישות. ציפיות.
פה אין ציפיות.
יודעת. פשוט רגילה אחרת.
הוא הנהן. שתו את היין, והלכו על הטיילת. מיכל הרימה את הצווארון, והרגישה שזה נכון ככה.
***
אוקטובר הביא את השיחה שמיכל גם ציפתה לה וגם חששה.
היא זו שחייגה לנטלי, ומיד פתחה:
אני רוצה לספר לך משהו. אורי הציע שאעבור לצפת, שנגור יחד. אני חושבת על זה.
השתיקה נמשכה.
את רצינית.
כן.
אתם מכירים שבעה חודשים.
שמונה.
אמא! שמונה חודשים! את מבינה?
מבינה. שמונה חודשים.
זה כלום! את לא באמת מכירה בנאדם!
מספיק.
מה את יודעת? שהוא מוצא חן? שנעים? אנשים משתנים, אמא. הכל משתנה!
נטלי.
מה?
גם אבא השתנה. שלושים שנה היינו יחד.
זה לא הוגן, סיננה.
אני לא רוצה לשקר. לעצמי, לך.
אותו ערב דיבר גם אורי הבן.
את באמת רוצה לעבור?
אני שוקלת.
התנאים בסדר? איזה הוא בן אדם?
בסדר גמור. מסודר, עובד. בית קטן, טוב.
תמכרי דירה?
אשכיר.
ואם תתחרטי?
אורי.
מה?
אם ארצה, אחזור. אבל תן לי לנסות, בלי לחשוב כל הזמן ‘אם’.
פאוזה.
טוב, אמר. רק תשתדלי לדבר איתי יותר.
מבטיחה.
אחרי השיחה ישבה מיכל ליד החלון, גשם טפטף. בגיל שישים ואחת בחרה לראשונה בחייה משהו שהוא לגמרי שלה. לא כי מישהו עזב או כי הזמן לחץ רק כי היא רוצה.
זה היה מוזר. שונה.
פתחה את ההתכתבות עם אורי, כתבה: “אני עוד חושבת. תן לי זמן”.
תשובתו: “כמה שצריך יש”.
***
תמר התקשרה פעם בשבוע, נייטרלית. לא עודדה ולא האטה. ספרה על העז שקנתה.
איך קראת לה? שאלה מיכל.
אסתר.
באמת?
כן, שם מכובד. מתנהגת בהתאם.
תמר, את הכי לא צפויה.
טוב או רע?
טוב, חייכה מיכל.
תגידי, תמר שאלה, לו היית בת שלושים, היית מתעכבת ככה?
מה הקשר גיל?
אולי לא, אולי כן. רק שמתי לב שככל שמתבגרים חושבים יותר. לפעמים זו חכמה, לפעמים פחד עם כיסוי של חכמה.
את יותר פילוסופית מרותי.
זה מחמאה?
עובדה.
מיכל הבינה שתמר צודקת: הפחד הוא לא מאורי. זה פחד עתיק, של מי שתמיד הייתה של מישהו אשה, אמא, מורה ועכשיו, כשתפקידים דוהים, לא ידעה מי היא בלעדיהם.
החוג בספריה היה שלה בשביל עצמה. החוויה החדשה עוד יותר.
***
בסוף אוקטובר, באופן מפתיע, התקשרה חמותה לשעבר, מרים. בת שמונים ושתיים, חיה לבד בפתח תקוה, מיכל מבקרת אותה לעיתים מתוך הרגל.
נטלי סיפרה לי, פתחה ללא הקדמות.
מה?
על החבר, על המעבר אולי.
מיכל לא ענתה.
מה את חושבת?
שמגיע לך, ענתה מרים בתקיפות. הבן שלי לא העריך. ראיתי, שתקתי. עכשיו אומרת לכי, אם את רוצה. הנכדים בסדר. נטלי פוחדת לאבד אותך. אבל את לא צריכה להיות תמיד בצד, איפה שלא רואים.
רואים.
כסבתא, כאמא. כמי שתמיד כאן. האדם עצמו?
שתיקה.
טוב, לכי. ותתקשרי, אשמח.
אחרי השיחה עמדה במטבח והביטה החוצה. ענפים ערומים ברוח, קר וחשוף. חשבה כל אחד רואה אותה אחרת. נטלי רצה אותה כאמא שתשאר קרובה. אורי שקט כלכלי. רותי עמיתה רגישה. מרים, במפתיע, אדם שלם. ומה אורי רואה? לא ידעה, אך הרגישה שהוא רואה אותה באמת לא תפקיד אלא אדם.
***
נובמבר הביא את השלג הראשון ואת השיחה הלא צפויה עם רוני הנכדה.
התקשרה לבד, מה שחריג לרוב נטלי נותנת לה בסוף שיחה.
סבתא, זו אני.
רוני? מאיפה את מתקשרת?
מהטאבלט של אמא. סבתא, את באמת תעברי?
מיכל התיישבה.
שמעת מדברים?
קצת. אמא דיברה עם דוד אורי.
אני עוד לא יודעת, מתוקה.
אם תעברי, תבואי לבקר?
ברור.
מבטיחה?
מבטיחה.
סבתא, שם יפה?
איפה?
איפה שאולי תעברי.
מאוד. אבנים עתיקות ושלג בחורף. ויש וואדי.
כמו אצלנו?
קצת שונה.
אה… סבתא?
כן.
אמא פוחדת שתחליתי, שנספיק לבקר.
משהו התכווץ בה.
תגידי לה שאני בריאה ומתכוונת להישאר.
היא יודעת, רק פוחדת.
גם אני פוחדת.
ממה?
מהרבה. כולם פוחדים.
את אמרת שאמיצים פוחדים ופועלים בכל זאת.
טוב זוכרת.
אני זוכרת הכול, אמרה בגאווה אני הולכת, שלא תשמע.
רוני.
מה?
אני אוהבת אותך.
גם אני. ביי.
***
באמצע נובמבר נסעה מיכל לצפת לשבוע. לא לסוף־שבוע, לשבוע שלם. לקחה חפצים, הודיעה לרותי בספריה, בקשה מחברה שתבדוק דואר.
אורי חיכה לה בתחנה. דיבר על שיחזור המאוזוליאום, היא הביטה בנוף וחשבה איך אותה דרך נסעה בחורף כאילו נחתם עיגול.
שבוע חיו יחד בביתו. מוקדם בבוקר שתו קפה במטבח מול החלון. שלג ירד באלכסון חרישי.
ערב אחד שאלה:
לא צפוף לך בזוגיות?
מה?
שמונה שנים לבד.
הוא חשב.
צפיתי כשחייתי לא כמו שרציתי. עכשיו אחרת.
מה עשית שלא רצית?
עבדתי בבנייה, לפרנס, בבית לא התחברתי. עד שהחלטתי ללמוד שיחזור, גיל ארבעים וחמש. אמרו שזה טיפשי.
ואשתך?
תמכה. היא תמיד חיזקה.
ספר לי עליה.
הוא שתק.
דנה הייתה שקטה, לא מופנמת, אלא מקרינה שלווה. כשנכנסה לחדר, נהיה רגוע.
אתה מתגעגע.
כן. אבל זה לא מונע ממני להמשיך.
אני מבינה.
גם את?
בדרך אחרת. אבל מבינה.
ישבו בשקט טוב.
***
ביום חמישי נטלי התקשרה.
יצאה החוצה, שמיים נקיים, ראשונות הכוכבים.
את שם?
כן.
לכמה זמן?
עד ראשון.
שתיקה.
אמא, מה את באמת מחפשת בזה? הוכחה? לעצמך? לנו?
מיכל הביטה בכוכבים.
לא. לא הוכחה.
אז מה?
פשוט… לחיות. אחרת.
לא חיית טוב קודם?
לא רע. אבל משהו חסר.
מה חסר?
היא חשבה. היו לה דירה, ילדים, עבודה, לא סבלה. אבל תמיד חשה שהיא חיה קצת בצד, לא בלב עצמה.
את עצמי, אמרה.
עצמך? מה זה?
זה אומר בדיוק כך.
פאוזה ארוכה.
תהיי מאושרת? שאלה נטלי. בלי כעס, באמת.
לא יודעת. רוצה לנסות.
טוב, אמרה נטלי. טוב.
לא הסכמה. לא מלחמה.
***
ביום ראשון ארזה מיכל מזוודה.
החלטת? שאל אורי.
כמעט.
זה טוב או רע?
צריך עוד קצת זמן.
את פוחדת לטעות.
כן.
אגיד משהו?
תגיד.
שגיאות יש בשני סוגים אלו שעשית ומרגיש לא נכון לא נעים, אבל ברור. והשני, שלא עשית ואז לעולם לא תדעי. השנייה קשה יותר.
הביטה בו.
אתה בכוונה מדבר בדיוק כמו שאני חושבת?
הוא חייך.
לא בכוונה, ככה זה.
היא חזרה לפתח תקוה בערב. הדירה קיבלה אותה בשקט הרגיל. פתחה תה והביטה על הספר שהשיבה לקרוא “הבדידות של האדם אינה גזרה, אלא נתון”. סגרה את הספר.
כתבה לאורי: “אני באה בינואר. לנסות, להרבה זמן”.
השיב: “מחכה”.
***
דצמבר עבר במצב זמני. המשיכה ללמד ספרות, לבקר את מרים, הכול רגיל כמעט, אבל בפנים השתנה. משהו הוכרע, משהו תלוי.
נטלי התקשרה:
עוד לא שינית דעתך?
לא.
תשכירי דירה?
כן. מטפלת בזה.
טוב… תגידי, אמא…
מה?
את לא פוחדת שזה סתם… שמה שחדש תמיד מרגיש טוב, ואחר כך…
נטלי.
מה?
בגילי עברתי דברים. יש לי למה להשוות.
זה לא מבטל טעויות.
נכון. אבל ממעיט.
ומה אם הוא לא מתאים?
תמיד יש מה אם. גם כשלך התחתנת לא ידעת.
הייתי בת עשרים ושבע.
ומה זה שונה?
… טוב, לחשה לבסוף טוב, אמא.
תעזרי לי לארוז?
פאוזה ארוכה.
בטח אעזור.
***
את השנה החדשה חגגה אצל נטלי, יחד עם רוני והחתן דניאל. גם אורי הגיע עם משפחתו. הארוחה הייתה רועשת, ילדים התרוצצו.
רוני התיישבה לידה:
אמא הכינה את הסלטים בעצמה, חוץ מהירוק, קנוי.
מאיפה את יודעת?
תמיד בודקת.
לקראת חצות, כשכולם עייפים, נטלי אמרה: “אמא עוברת לצפת בינואר”.
נאמר ברוגע, ענייני.
דניאל הנהן, אורי הביט במיכל.
להרבה זמן?
נראה.
רוני פקחה עיניים:
סבתא, את עוברת?
כן, רוני.
תבואי לבקר?
תמיד.
טוב, נרדמה.
מיכל הביטה סביב: ילדה ישנה, ילדים גדולים, ספה ישנה ובצפת מחכה לה מישהו שכתב “מחכה”.
***
בחמישהעשר בינואר התקשרה לרותי.
רותי, אני עוזבת את החוג בספריה.
שתיקה.
מתי?
בפברואר. שתספיקי למצוא מחליף.
את עוברת?
כן.
לצפת?
כן. אליו. וגם לעצמי.
זה ניסוח יפה, חייכה רותי. נמצא תחליף. קשה, אבל נמצא.
תודה.
בהצלחה, באמת.
ביום האחרון הגישה לה החוג כרטיס ברכה משותף. הילד עם משפט החלונות צייר חלון וכתב: “למי שמביט פנימה”.
מיכל ארזה והכניסה לתיק.
***
ב23 בינואר עברה לצפת. אורי עזר עם המזוודה. בחדר המיוחד שהכין חיכתה לעציץ גרניום פורח.
מאיפה?
קניתי. צריך פרח.
נכון.
הביטה דרך החלון. בחוץ שלג, שקט. גינה וגגות.
נו, מה?
עוד לא יודעת. תשאל עוד חודש.
אשאל.
הסתובבה.
אורי.
מה?
תודה שלא לחצת.
תודה שבאת.
***
עברו שלושה חודשים. מיכל הסתגלה לאט. צפת הייתה קטנה. מצד אחד טוב, כי שקט. מצד שני, הכול יודעים הכול. הייתה “החדשה”, הביטו בה בזהירות.
תמר הכירה אותה לנשים שהתגוררו שם זה שנים. אחת מהן, אסתר, הציעה לה להנחות מועדון ספרות בבית התרבות. עשרה אנשים, דיונים, קריאה.
אני לא בטוחה, אמרה מיכל.
בואי, נראה איך תתחברי. לא לא קרה כלום.
הגיעה. אהבה.
עם נטלי שוחחו פעם בשבוע, לפעמים יותר. נטלי התחילה לשאול לא רק “איך אצלך”, גם “איך אורי”, “מה קראת”. זה היה תהליך הסתגלות עדין.
רוני שלחה מכתב: “סבתא, פעמיים היה שלג. אני אבוא בפסח. תמר אמרה שאסתר היא עז. נכון?”
מיכל השיבה במכתב גם היא.
***
בצהרי אפריל הגיעה נטלי, לבד. סיירה בבית, הביטה בקומה ובעציץ, על שולחן האוכל.
אורי הציע תה ויצא לסדנה.
ישבו לבד.
פה יפה, אמרה נטלי, קצת מופתעת.
כן.
קטן.
אבל שקט.
את מתגעגעת לפתח תקוה?
כן. אליכם, לרותי, לפארק.
ובכל-זאת?
ובכל-זאת.
נטלי סובבה כוס תה.
הוא טוב?
כן.
את מאושרת?
לא יודעת אם זאת המילה. טוב לי. באמת טוב.
נטלי הנהנה.
טוב.
‘טוב’ זה אומר?
זה מה שזה. חייכה במבוכה. אני עדיין פוחדת. עלייך. תמיד אפחד.
יודעת.
אבל אני מנסה להבין.
זה מספיק.
שתו תה. נטלי סיפרה על רוני, העבודה, דניאל. שיחה רגילה.
כשיצאה, ליוותה אותה מיכל.
אוויר אפריל חום, עצים עם ירוק ראשוני.
אמא, אמרה נטלי בשער.
כן?
אני לא מבינה לגמרי. אולי אף פעם לא.
יודעת.
אבל שתדעי תמיד היית כאן שניתן להתקשר.
תמיד עונה.
יודעת. זה פשוט… מרחק עכשיו. אני תלמד להתרגל.
תתרגלי.
את בטוחה?
הביטה בבתה, הילדה שהחזיקה בפעם הראשונה.
בטוחה. את חזקה.
לא כמוך.
דווקא כן.
נטלי חייכה חלש, חיבקה חזק, לקחה תיקה.
אתקשר כשהגעתי.
מחכה.
הלכה במעלה הרחוב. מיכל הביט בה. גב זקוף, צעד מהיר.
אמא! קראה נטלי הפרח שלך פורח. ראיתי.
פורח.
יופי, המשיכה הלאה.
***
חזרה הביתה. אורי כבר במטבח, מחמם מרק. נעמדה בחלון, ראתה את הרחוב נטלי נעלמה מעבר לפינה. אישה מבוגרת חלפה עם תיק שוק.
הגרניום פורח ורוד.
בסדר? שאל אורי בלי להסתובב.
בסדר, לחשה.
היא טובה, הוסיפה, רק מפחדת.
זה מובן. גם לה קשה.
כן.
פינתה את החלון, קלפה צלחות. הכול כבר נהיה מוכר.
אורי?
כן.
אתה חושב שעשיתי נכון?
הביט בה.
מה את חושבת?
היא חשבה.
אני חושבת שזה באמת שלי, להיות פה.
הנה, ענית.
ישבו לאכול. בחוץ צפת אפרילית, שלווה ולבנה בשלג אחרון, מבצבצת ירק.
הביטה לא אושר מוחלט, לא פתרון סופי. פשוט ארוחה. פשוט חלון. פשוט מישהו מולה שטוב לה איתו.
האם זה יספיק? לא ידעה.
אבל המרק חם, הגרניום פורח, ובתיק כרטיס ברכה מילד שצייר חלון.
***
בערב התקשרה רוני.
סבתא, נטלי אמרה שביקרה.
נכון.
איך הלך?
דיברנו טוב.
היא לא בכתה?
לא. למה?
לפעמים היא בוכה, חושבת שאני לא שומעת. בגללך.
מיכל עצמה עיניים.
רוני.
כן.
תגידי לה שאבקר בקרוב.
בסדר. סבתא?
כן.
אצלכם כבר אביב?
כמעט. קצת שלג.
אצלנו חם. מוזר, באותה ארץ, מזג אוויר אחר.
זה בסדר.
סבתא, את מתגעגעת?
הביטה מיכל החוצה. מחשיך, מתחילות כוכבים.
מאוד. תמיד.
טוב, נרגעה הילדה. זה אומר שאת אוהבת.
מיכל לא מצאה מילים.
ביי, סבתא.
ביי, רוני.
סגרה הטלפון. אורי שטף כלים, מזמזם חרישית. הגרניום אפור באור הערב. כלב נבח מהחצר, זה כבר לחלוטין חלק מהשקט.
מיכל ישבה וחייכה: רוני צודקת. אם מתגעגעים אוהבים. ואולי גם להיפך. לחיות פירושו קצת פה, קצת שם ההחלטות נעשות, ונעשות שלך.
קמה והלכה לעזור לשטוף כלים.
