ראש השנה התחיל בדרך רגילה ומשעממת, עד שישבה ליד שולחנם אשה זרה
נעמה התרוצצה בדירה בערב ראש השנה, כשאמא נזכרה ששכחה לקנות לחם ושלחה אותה לסופר השכונתי. במטבח כבר עלתה ריח עוף בתנור, השולחן כמעט מוכן, ואבא הדליק את הטלוויזיה על “שירים ושערים” של החג.
זה היה ערב חג רגיל למשפחה קטנה בת שלושה לא חגיגה גדולה, אך גם ללא ריבים. נעמה כבר הייתה בת חמש עשרה, והחגים בשנים האחרונות נראו לה ריקים.
בחוץ, ברחוב בתל אביב הקטנה, הריח היה של קור ושל קלמנטינות טריות. מעל, נשמעה מוזיקה מחלון פתוח ומישהו צחק במרפסת. בספסל ליד הבית, מתחת לפנס הרחוב, ישבה אשה מבוגרת עם מעיל כבד ומיושן. לבד.
בידה, חצי קלמנטינה קלופה.
נעמה עצרה. משהו התכווץ לה עמוק בלב צער חד, כמעט פיזי.
ערב טוב, היא אמרה, מופתעת מעצמה שהתקרבה.
האשה נרתעה והביטה בה עיניים בהירות, עייפות כמו תמונה ישנה.
ערב טוב
את כאן לבד? היום ראש השנה.
אממ, כן חייכה האשה, וחיוכה היה כל כך ריק, שלנעמה היה פתאום קר אני אשאר פה עוד רגע. בבית, ממילא אני לבד; לפחות כאן ארגיש אוויר.
לבד, בראש השנה.
רוצה לבוא אלינו? פתאום נפלט לה, בלי שתספיק לחשוב רק לשבת קצת, תה לשתות.
האשה קפאה.
למה שאלך? לא רוצה להפריע יש לכם חג
אין לנו ממש חג. סתם שלושתנו, אוכלים סלטים ורואים טלוויזיה. באמת, בואי. אני נעמה.
שירה, לחשה האשה, ובפניה נדלק פתאום ניצוץ קטן של תקווה.
***
כשהכניסה נעמה את שירה לבית, אמא עצרה עם התבנית ביד.
מי זו?
זוהי השכנה שלנו, שירה. גרה בבניין מולנו.
אני רק לרגע, מיהרה שירה לומר, מחזיקה חזק בתיקה השחוק רק לשבת אם אפשר
אבא יצא מהחדר, הביט במבקרת. אמא עמדה מבולבלת. ופתאום הרגישה נעמה זה הרגע. בשביל זה שווה הכול.
תשבי, שירה. אני כבר מרתיחה מים לתה.
היה מביך בהתחלה. שירה התיישבה על קצה הכסא והחזיקה את הספל כאילו חוששת שייקחו לה אותו. אמא הביטה בה בחשד, אבא אפילו לא פתח את הפה.
יפה פה אצלכם, היא אמרה בשקט, עץ רימונים כל כך יפה אני כבר חמש שנים בלי עץ. בשביל מה לאשה לבד?
יש לך ילדים? שאלה אמא, בטון שצרם לנעמה באוזן.
יש לי בן, בירושלים. תמיד עסוק מאוד. מתקשר לעיתים, אבל לא יכול להגיע. עבודה, טרדות הורידה שירה את עיניה.
והשקט היה כבד.
נכדים? לא ויתרה אמא.
שניים. הוא התגרש כשהם היו קטנים. גרושתו קולה רעד לא נתנה לי לראות אותם. עכשיו כבר גדולים, חיים משלהם. מי צריך אותי, סבתא זרה?
נעמה קמה בפתאומיות, והכסא חרק.
אמא, בואי רגע למטבח.
במטבח פנתה לאמא:
למה את חוקרת אותה?
רק שאלה אחת
את רואה איך קשה לה? ישבה לבד בגשם עם קלמנטינה! בראש השנה!
אמא זעפה:
נעמה, גם לי קצת קשה. אנחנו לא ממש מכירים אותה. אולי
אולי מה? זו אישה בודדה, ששכחה מה זה חום ומשפחה. אפשר לשנות לה את החג.
פניה של אמא התרככו, והיא נאנחה:
בסדר. שימי עוד צלחת.
***
עד עשר בלילה, כבר השתנה משהו. שירה כבר לא נאחזה בכסא. התחילה לספר על העבודה כחשבונית בלשכת עורכי דין, על התקופה שבעלה עזב לפני חמש עשרה שנה, איך נסגרה בתוך עצמה. על השכנים שאומרים “ערב טוב”, אבל לא שואלים לשלומה.
אני קמה בבוקר, סיפרה, וצירתה נחלשה מפעילה טלוויזיה, מכינה תה. יוצאת לסופר, חוזרת. לא פוגשת אף אחד. הטלפון כמעט אף פעם לא מצלצל. לפעמים שבוע שלם בשקט.
נעמה הרגישה מחנק.
היום, המשיכה שירה חשבתי, נמאס. כל העיר מחייכת, מאחלת שנה טובה, ואני יצאתי החוצה עם קלמנטינה. רק לראות קצת אנשים. לא להישאר בין ארבע קירות.
אבא השתעל בסלון. אמא קמה לפתע, ניגשה לשירה וחיבקה אותה קלות.
תבואי אלינו עוד, טוב? לא תשבי לבד. אנחנו ממש כאן.
שירה בכתה. בשקט. דמעות זלגו על לחייה הקמוטות. נעמה הרגישה כיצד משהו קפוא בתוכה נמס.
***
השנה החדשה נכנסה כאשר ישבו ארבעתם יחד. ברגע ששעון החצר בתל אביב הראה חצות, שירה החזיקה את ידה של נעמה ולחשה:
תודה, ילדה יקרה. תודה
ונעמה תהתה כמה אנשים ממש עכשיו בודדים? כמה טלפונים שלא מצלצלים, שולחנות ריקים, קלמנטינות לא נאכלות?
כשחגגו בשירים וריקודים, הוציאה אמא עוגת דבש, אבא הדליק מוזיקה שמחה, ושירה צחקה באמת, מהלב, כאילו קרה נס.
לקראת אחת בלילה שירה ביקשה לחזור.
אני כבר חייבת. לא להפריע לכם יותר
שירה, נעמה אחזה בידה עכשיו את חברה שלנו. נכון? מחר תבואי שוב. לארוחת צהריים.
מה פתאום
ברצינות! אמא תכין משהו טעים, נשב, נדבר. נכון, אמא?
אמא הנהנה:
בואי, ב שתיים. אני אכין מרק.
שירה רגע עמדה בכניסה, שמה על עצמה את המעיל הישן, והדמעות שוב ירדו. אבל אלו היו דמעות אחרים.
אני אני לא יודעת איך להודות לכם
לא צריך, חיבקה אותה נעמה פשוט תבואי.
כשהדלת נסגרה, נשענה נעמה אל הקיר ועצמה עיניים.
נעמי, אמר אבא, בקול שקט כל הכבוד לך.
פחדתי, לחשה. פחדתי לראות אותה יושבת לבדה. שפשוט תקום מחר למציאות של שקט מוחלט, שאף אחד לא זוכר אותה.
אמא ניגשה, ליטפה אותה:
נתת לה את הדבר הכי חשוב. הזכרת לה שהיא לא לבד.
***
למחרת, הגיע שירה בדיוק בשתיים, והביאה עמה אלבום תמונות ישן. סיפרה שעות על בעלה, על בנה כתינוק, איך חיו פעם בשמחה.
ומאז באה שוב ושוב.
עם הזמן הפכה לשותפה מלאה: יחד הכינו לביבות, צפו בסרטים, שוחחו על הכל.
נעמה ראתה את השינוי בשירה כאילו קמה לתחייה. עיניה שוב היו מלאות חיים, צחוק חזר לקולה. הפסיקה להסתובב בין החנויות בשקט, התחילה לברך שכנים ולספר על “הנעמה שלי”.
ואז, שלושה חודשים אחר כך, צלצל הטלפון.
אמא? קול הבן הדהד מופתע למה לא ענית לי יומיים?
אה, רני, סליחה! הייתי אצל השכנים, שכחתי את הנייד. מה שלומך?
נעמה שמעה את השיחה מהמסדרון. שמעה את בנה שואל “איזה שכנים?”, ואיך שירה מספרת על ראש השנה, על הילדה שהזמינה אותה מהרחוב, על משפחה שקיבלה אותה באהבה.
אמא, אני רוצה לבוא. להכיר את האנשים האלה.
כשראתה נעמה את שירה אחרי השיחה, דמעות של התרגשות מילאו את פניה.
הוא יבוא, לחשה, אוחזת בידי נעמה רני יבוא.
את רואה? חייכה נעמה הכל הסתדר.
זו את, ילדונת. את הצלת אותי. אלמלא את
חיבקה אותה נעמה וחשבה כמה מעט צריך כדי להיות מאושר. ספל תה, בית חמים, מישהו שיאמר: את לא לבד.
קלמנטינה אחת על ספסל, דקה אחת של תשומת לב וכל החיים משתנים.
בערב, אחרי ששירה הלכה, אמר אבא:
ידעת, נעמה? חשבתי שחיים בשביל עצמנו: עבודה, כסף, קניות. מסתבר שזה לא העיקר.
אז מה כן?
אבא הביט בה:
לראות את האחר. את זו שיושבת מחוץ לבית שלך ומרגישה בלתי נראית. להושיט יד, סתם ככה. לא בשביל לקבל. כי היא בן אדם, וכואב לה.
נעמה הנהנה, גרונה חנוק אבל היא חייכה.
עברו שישה חודשים. עכשיו שירה כבר לא הייתה אורחת היא הייתה חלק. חייה התמלאו משמעות.
ונעמה הבינה: האושר נמצא בפרטים הקטנים, במעשים שאף אחד לא רואה או משלם עליהם. כשעוצרים ליד מישהו ושואלים: אולי כדאי להישאר?
לעצור, לראות את האדם ששכח מה זה חום אנושי.
ולהזכיר לו: את כאן מסיבה חשובה. את חלק. את אהובה. לפעמים קלמנטינה אחת על ספסל יכולה להתחיל סיפור שלם. סיפור שמזכיר לנו שאנחנו בני אדם ומכאן, אנחנו אחד לשני.
