“הריון בחמישה-שישה שבועות,” אמרה הרופאה, הניחה את המכשיר במגש והסירה את כפפות הגומי שלה…⚘

“הריון של חמישה-שישה שבועות,” אמרה הרופאה, זרקה את המכשיר לקופסה ושלפה את כפפות הגומי…
“את מתכוונת ללדת?”
נעמה שתקה.
ארבעים ושתיים, ילדה רביעית, וממש לא התכוונה לזה. הכסף בקושי מחזיק עד סוף החודש.
הגדולים עוד לומדים, הקטנה בכלל עוד לא התחילה כיתה א’, צריך לה לקנות שמלה, חולצה, ילקוט חדש וזה לפני שדיברנו על מחברות וספרים… ועכשיו, הפתעה שכזאת!
“תתייעצי עם אלעד,” חשבה לעצמה, “מה הוא יגיד.”
“ביקרתי אצל הרופאה היום,” סיפרה נעמה בארוחת ערב.
“אה, אז יש הריון. שישה שבועות.”
אלעד הפסיק ללעוס, הניח את המזלג.
“מה שנעשה נלך על זה. יהיה נחמד: שני בנים, שתי בנות, כמו בקיבוץ, קבוצה שלמה.”
“קבוצה שלמה! ועל מה נחיה, על אוויר הרים צלול כיין?”
נעמה פרסה בפניו את תוכנית ההוצאות: הילדים הגדולים, הקטנה שצריך לה הכל, וכל זה רק מחזק לה את ההרגשה ללדת עכשיו?! השתגעה.
“אני הולכת להתחיל בדיקות לקראת הפלה.”
הבדיקות לקחו לה את כל האנרגיה.
נהיה לה עצוב על הקטנה שגדלה לה בבטן. בטח זו תהיה ילדה… בלונדינית, מתוקה, שובבה שכזאת.
ביום של הבדיקה במרפאת הנשים, דחקה עליה הדחיפות של הקו 1 נסיעה מעיקה, צפוף כרחוב יפו בבוקר. רצה לרדת, נפל לה רצועה מהכתף בכלל לא הבינה מאיפה. מבט אחד זה היה מהתיק. הגנבים ה”יצירתיים” חתכו לה את הרצועה, לקחו את כל התיק, כולל המזומנים וכל התוצאות של הבדיקות.
נעמה הייתה צריכה לחזור הביתה. חלק מהבדיקות עשו מחדש, חלק הצילו איכשהו.
בפעם השנייה, כשהיא יוצאת מהאוטובוס, נפלה ונקע קל בקרסול…
“אם אנסה עוד פעם בטח אמצא את עצמי במיון,” חשבה בחשש. שם קיבלה את ההחלטה: הילדה תישאר. והלב נרגע.
ההריון עבר מצוין, והיא כבר ידעה שזו בת. ואז בבדיקת אולטרסאונד שנייה פתאום טבעה הסירה:
“החשד למשהו לא תקין, אולי תסמונת דאון,” אמרה הרופאה.
“חייבים לעשות בדיקת מי שפיר,” הוסיפה, כשמילאה את הפנייה. “חשוב שתדעי שזה מסוכן לעובר יש סיכון להפלה או לזיהום.”
נעמה חשבה, והסכימה לביקורת.
ביום שנקבע, באו היא ואלעד למרפאה. אלעד המתין בחוץ, ונעמה נכנסה עם רגליים רועדות. הרופאה ניסתה לשמוע דופק עובר והלב דפק כאילו הוא במרתון ירושלים.
“נחכה קצת,” החליטה הרופאה. “אני אתן מגנזיום להירגע.”
זרקו לה מגנזיום והיא המתינה שיירגע.
אחרי חצי שעה קראו לה שוב. הלב נרגע קצת, אבל עכשיו הילדה התהפכה עם הגב ככה אי אפשר לעשות.
“נחכה,” חזרה הרופאה, “אולי היא תסתובב.”
בסיבוב השלישי הילדה סוף סוף עם הפנים, והכל תקין.
הרופאה חיטאה את הבטן, והחום של אוגוסט נכנס דרך החלון הפתוח. פתאום יונה נכנסה לסערה דרך החלון, מתעופפת ומפילה מגש של כלים סטריליים. האחות קפאה במקום, המכשירים עפו לכל עבר.
נעמה הושבה שוב להמתין במסדרון, עד שיתפסו את היונה וינקו את הבלאגן.
“מה קורה פה?” שאל אלעד בדאגה.
“פרצה כאן יונה והשאירה אחריה בלגן.”
“נעמה, זה לא סתם. בואי נלך הביתה.”
ויצאו להם הביתה.
כמו שצריך ונעמה ילדה בת.
היום היא בת עשר.
בלונדינית, מתוקה, שובבה.