היומן שלי // ירושלים
בעלי התחיל ללכת כל יום לבית הכנסת. חשבתי לעצמי שהוא חזר בתשובה. התברר לי שמה שמשך אותו לשם לא היו התפילות.
כל ערב בשעה 17:30 הוא היה יוצא מהבית. אמר שהוא הולך לתפילת מנחה וערבית. “נו באמת”, חשבתי אז, “אנשים משתנים אחרי גיל חמישים”. לא חשדתי, הרי אף פעם לא היה דתי במיוחד, אז אם יש לו צורך לנשום רגע בין הסידורים שיילך. הייתי מבשלת ארוחת ערב, הוא חוזר אחרי שעה וחצי, יותר רגוע, כאילו נפל לו איזה משא מהלב.
אבל אז שמתי לב לשינויים הקטנים. חולצה מגוהצת, שער מסורק, בושם חדש. אמר שזה “לכבוד בית הכנסת”, ש”לפני בורא עולם צריך להיות מסודר”. זה נשמע משעשע, לא הגבתי. הוא הרי לא שתה, לא רב, לא בילה מול הטלוויזיה כל היום רק בית הכנסת.
הכל השתנה ביום ראשון, כשחזרנו מאוחר מארוחת צהריים אצל אחותו, בנתניה. בטעות לקחתי את המעיל שלו במקום את שלי. חיפשתי מפתחות, ומצאתי קבלה מבית קפה ליד בית הכנסת. שתי כוסות קפה, שני עוגות, תאריך ושעה: יום חמישי, 18:05. הרי בחמישי היה ב”ערבית וסליחות”…
לא אמרתי כלום. עדיין לא. למחרת, יצאתי אחריו. התיישבתי בספסל האחורי בבית הכנסת. התפילה התחילה, והוא היה שם, לבד. ראיתי אותו בפרופיל באמת התפלל. אחרי קדיש, היה הראשון לצאת. הלכתי אחריו וראיתי אותה. עמדה בפינה, לבושה כאילו באה לדייט, מחייכת אליו. התנשקו. לא כמו ידידים.
חזרתי הביתה רועדת, הלב דפק לי כמו פטיש. הרגשתי בושה. לא כעס, לא ייאוש רק בושה. איך לא שמתי לב? איך הייתי עיוורת?
למחרת שאלתי אותו ישירות:
– איך קוראים לה?
הוא קפא במקום. לא הכחיש. לא התחמק. נשם עמוק ואמר:
– יעל. הכרתי אותה בבית הכנסת, היא עוזרת בארגון התפילות.
– וגם אתה “עזרת”?
הוא שתק. השתיקה אמרה הכל, יותר מאלף מילים.
לא עשיתי סצנה. לא גירשתי אותו באותו ערב. אבל אמרתי ברור:
– אם בית הכנסת הוא כל כך חשוב לך, תתפלל על דירה. כי מפה אתה יוצא.
הוא עבר אליה, “חברה מהקהילה”, כמו שהוא קרא לה, שבוע אחר כך. הילדים שלנו היו בהלם, אבל הם כבר בוגרים והבינו. בת שלי אמרה לי אחרי כמה ימים:
– אמא, עדיף עכשיו ולא בגיל שבעים, כשיהיו לך רק דמעות וכאב.
בהתחלה היה לי קשה. הרגשתי מרומה, מובסת. פחדתי להישאר לבד, שיתברר שאף אחד כבר לא יאהב אותי באמת. אבל לאט לאט למדתי שהבדידות עדיפה בהרבה על חיים באשליה.
היום חצי שנה אחרי. לפעמים אני רואה אותם יחד, היא מחזיקה אותו בזרוע, הוא נראה מבולבל, כאילו הלך לאיבוד. לפעמים עולה בי מחשבה שאולי יחזור. אבל אז אני נזכרת בריח של הבושם הזר ובמבט שלו עליה, כשיצא איתה מהתפילה.
וברגעים האלה אני יודעת: לא רוצה לחיות עם מי שצריך קירות של בית כנסת כדי להסתתר. אני בוחרת בחיים של אמת. גם אם זה לפעמים כואב.
