לא כזאת מעיין
מעיין! שוב את?! אלוהים, את לא ילדה, את רק תקלה מהלכת! איך אפשר ככה?!
אמא, זה לא אני. זה קרה לבד…
אמא פשטה מעליי את המעיל המלוכלך, מגפי הגומי הרטובים והכובע עם הפומפון שנפל איפשהו בדרך.
לכל ההורים ילדים נורמליים, ורק לי… מעיין! עד מתי את ככה?
התבוננתי בשמלה הקרועה שלי ונאנחתי.
למען האמת היה כיף! הרכבת שבנינו הייתה מוצלחת! רק חבל שאורי משך לי חזק מדי בשמלה וקרעה אותה. והמורה, גברת קטיה, אמרה שהיא לא תופרת אותה, שזו כבר בעיה של אמא שלי. היא צודקת, בטח. רק יצא שביליתי מהארבע עד הערב בפינת החדר. לא אראה תחתונים שלי לכל הבנים! זה לא מנומס! כך סבתא שלי תמיד אומרת, והיא מבינה עניין.
למשל את זה שמעיין, “היא כזו”. אמא שלי לא חושבת כך, אבל סבתא ממש בטוחה.
תפסיקי לנזוף בילדה! מה זה הקטע הזה שלך בכלל?
אמא, את הרי חינכת אותי בדיוק כך! אז למה עכשיו את אומרת שזה לא בסדר? אם אני לא אחנך את מעיין, מה ייצא ממנה?!
עוד חכמה ויפה כמוך! ומה רע בזה?
אוי, תפסיקי! אין לי זמן לשטויות שלך! מעיין! תעשי טובה, תתחלפי בבגדים! עכשיו!
נשמתי בהקלה וברחתי לחדר, בזמן שהוויכוח ביניהן, שתי הנשים שאני הכי אוהב בעולם, המשיך בלעדיי. לא באמת הייתי נחוצה שם, הייתי רק תירוץ.
יום אחד שאלתי את סבתא מה זה “תירוץ”, והיא צחקה:
לריב סתם משעמם, קפה. אבל כשיש על מה זה כבר משהו!
אני העניין שלך ושל אמא?
העניין הכי חשוב! את היחידה שלנו! לכן דואגות לאיך שתגדלי. כל אחת בדרכה אמא קשוחה, היא חושבת שזה קריטי. ואני? כל החומרה נגמרה באמא שלך, את קיבלת רק סבלנות ודבש לפעמים מתנה.
אני לא אוהבת דבש…
אז סוכריה! מה תגידי על זה?
הרבה יותר טוב! סבתא, אמא שלי אוהבת אותי?
הכי בעולם, עוד יותר מהמון! אל תתלבטי אפילו לרגע!
אז למה היא כל הזמן צועקת עליי?
בגלל זה…
אהבה מוזרה… את אוהבת אותי ולא צועקת…
אני סבתא שלך, היא אמא שלך ממנה דורשים יותר. זו אהבה מסוג אחר, תביני בהמשך.
אני לא מבינה.
אז כנראה שעדיין לא הגיעה השעה. פעם תביני.
אבל ההבנה, איך שהוא, אף פעם לא הגיעה.
עברו השנים, ואמא רק הלכה והחמירה.
מה אני אעשה איתך?! לחכות שתחזרי הביתה עם צרות?
את המשפט הזה שמעתי עוד מהגן, ואף פעם לא הבנתי למה מתכוונים. צחקקתי, כי נזכרתי איך הקרע בשמלה ההיא מהגן לא נגמר. כמעט שאלתי אותה על המשמעות, אבל עדיף לא. אמא לא הייתה מעריכה את ההומור, והייתי חוטפת עוד סתם.
בסוף, כל הדאגות של אמא היו לחינם.
לא מסודרת, ולמרות זאת נחמדה, אני מעיין תמיד הרגשתי הכי רגילה שיש. סוף סוף לא הבנתי על מה סבתא כל הזמן אומרת! מספיק להביט במראה עיניים קטנות, צמה דקיקה של שיער כהה, פצעונים על האף. יופי גדול…
כבר מזמן הבנתי את “האמת שלי” והפסקתי לחשוב על זה. כך פשוט יותר, גם לי וגם לאמא. נעליים חדשות? לא צריך. בגדים יפים? גם לא. הסניקרס שלי לכל החיים, אולי חוץ מימים נדירים בתיאטרון עם סבתא.
אהבתי את התיאטרון. רק שביום יום לא היה תקציב לזה. סבתא הייתה חוסכת כל שקל מהפנסיה הדלה, אבל זה נמשך חודשים. אז החל מכיתה ז’ מצאתי עבודה קטנה אצל השכנה שמרתי על התאומים שלה, בשביל כמה שקלים ראשונים משלי. הם היו פראים, אבל מעולם לא העיקו עליי. להפך נהניתי, כי בבית לא היו לי אחים, וזה היה תענוג קטן.
כיף באה, משחקת, מאכילה, וחוזרת הביתה. אף אחד לא רודף אחרי, לא מצייר לי במחברות, וחולקת איתי חדר. גן עדן!
לא שלא הייתי אגואיסטית, פשוט הבנתי את המציאות ילדים עולים לכסף, ולנו היה רק את המשכורת של אמא מהסיעוד בבית החולים, ופנסיה של סבתא. ובמיוחד אבא אף פעם לא היה. לא ראיתי אותו, ולא התחשק לי לראות.
עם אמא לא דיברתי על חסרונו. למה להעמיס עליה עוד דאגות? אני גם ככה לא פשוטה, וסבתא במצב לא מזהיר שוכחת אפילו את שמה ועוד מעט נשכח הכול.
טוב שסבתא זכרה את אבא עד תקופה מסוימת. את כל הסיפור ביניהם שמרתי בלב, היא סיפרה לי יום אחד, כשאמא לא הייתה בבית.
אמא שלך הייתה מאוהבת, והוא… הוא היה טיפוס כזה, לא היה לו באמת אכפת. אמר שיש לו עוד הרבה, ושכולן “שגיאות נעורים”.
והתחתנו?
בטח! אמא שלך, כשרוצה משהו משיגה. רק שברגע שנכנסת להיריון, נעלם. אנחנו לא יודעים לאן. מה שידענו זה שקיבלנו מכתב קטן.
ומה כתוב בו?
זה כבר עניין שלהם, לא שלנו. אבל אני אומרת לך שמעיין, היית ילד כל כך רצוי, שאמא שלך עפה לכל התקופה על האצבעות. פחדה לאבד אותך, ועד היום כל רגע חוששת. למה את חושבת שהיא מחנכת אותך דרך הצעקות האלו?
זה כל הסיפור?
בוודאי! היא דואגת, לפעמים לא ישנה בלילה, באה אליך למיטה ומלטפת אותך. שאלתי אותה פעם התעצבנה. זו בינה ובינה. אוהבת אותך, מעיין. בדרכה המיוחדת.
הבנתי, סבתא. ואת גם היית ככה עם אמא?
בטח! כל האמהות אותו הדבר. עושות שטויות מדאגה, אחר כך מתחרטות…
למה לפחד?
מי שמביא ילד לא יודע להסביר. תביני כשאת תהיי אמא.
לא אמרתי כלום, רק הבטחתי לעצמי שלא אחזור על הטעויות האלה עם הילדים שלי. ילדותית מחשבה, אבל מי בילדים לא חושב ככה?
הילדים עוד רחוקים. ומה ימצא בי מישהו? קטנה, לא יפה, עקשנית… מי ירצה אחת כזו? אם כבר התחברת תחזיקי חזק.
סיימתי את הסמינר והתחלתי לעבוד בבית החולים שבו אמא כבר עבדה. ושם התחילו הצרות…
הכול לא בסדר. אני יותר מדי אכפתית, מדברת עם מטופלים, מתקרבת מדי. לא רצוי, כי אף אחד לא צריך את זה. הם באים והולכים, את לא יכולה להיקרע בשביל כולם! אבל לא הייתי מוכנה להקשיב לאף מילה. כל מטופל כאב לי. למה שלא אעזור? בשבילי זה רק חיבוק, הזרקה, מילה טובה. אפילו אמא הזהירה אותי.
מתוקה, אל תיכנסי ראש בראש. זה לא ייגמר טוב. תעבדי, תלמדי, ואל תשכחי אנחנו צריכים אותך פה, עם סבתא בבית.
אבל אמא, אני לא מסוגלת! יש כאלה שצועקים על החולים, מתנהגים לא יפה…
עבודה קשה, אנשים שונים. לא כולם יכולים לחמול. אצלך במחלקה יש שלוש כמוך, זה המון. דיברתי עם האחות ראשית, גם היא מבקשת שתרגעי. אם תיתני דוגמה טובה אולי עוד יצטרפו.
זה איטי…
או, מעיין, מאיפה באה העיקשות הזאת?
אולי ממך, אמא…
מעיין!
מה?
כלום, תעשי מה שאמא אומרת.
לא רציתי לריב, אבל גם לא להקשיב לה תמיד. אולי היא צודקת, אבל בחדר השלישי יושבת זקנה קוצנית, שבכל זאת בבקרים מחייכת אליי. לא מתלוננת, רק מחפשת מי שישב איתה רגע.
יש עוד הרבה כמוה עייפות, נזעמות, מאוכזבות מהילדים… רואים. ושומעים. בוכים על ירושה, על שטויות. ומי נשאר לפתחם? רק אנחנו, הצוות. אמא לא רוצה לשמוע. הכי חשוב לה שאני אשמור על עצמי. אבל מה שווה העולם שטוב לי ולכולם רע?
אי אפשר לחבק את כולם, אבל לפחות מישהו, נכון?
גם כשהבנות מתבדחות על חשבוני, אומרות שאני “קדושה” וצריכה מנזר, לא אכפת לי. סבתא תמיד אמרה תמשיכי בדרך שלך עד הסוף.
נו, אז הקרוואן שלי התקדם. גורפת את החול ונחנקת מדי פעם.
קשה כשאף אחד לא מבין אותך, וקשה במיוחד שאין למי לדבר על דברים עמוקים. מאז שסבתא ממש איבדה הכל, נהייתי לבד. אמא רק מדברת על עצמי. החברות מתחתנות אחת-אחת, זורקות עליי את הזר ועל הדרך גם את המבט של “למה את עדין פה…?”
אני מחייכת, לא רוצה לפגוע. אבל ה”מושלם”, זה שצריך להופיע אחרי הזר, פשוט לא מגיע. מי יודע אולי בכלל לא קיים לי שכזה?
בסוף, השלמתי עם זה. כמעט הפסקתי לחכות. מכתבי אהבה לא אמסור ראשונה, גם אם יום אחד תהיה לי למי.
החיים שלי נעים בין בית חולים, מקלט לחיות בו עזרתי לחברה שפתחה אותו, לסבתא שלא מזהה אותי. אמא לוחצת, אבל מבינה כבר עברתי את נקודת הלא חזור. אני נהייתי זכרה יהודיה למופת רווקה שלא מתרגשת מאף אחד.
אמא, אם את רוצה נכדים, רק תגידי! אלד לך בזול, יש טיפולים, הכול קל היום.
מעיין! איזה ציניות!
מה לעשות, אמא? נסיכים חסרים. אז מה את רוצה ממני?
רק שתחייכי…
אז אל תלחצי עלי עם חיים פרטיים. החיים שלי לא שגרתיים, זהו זה! וטוב לי ככה. תעזבי אותי ותני לחיות.
אמא שותקת, מנסה לשדך לי כל מה שזז, אבל נגמרו הבחורים בשוק.
דווקא כשוויתרתי, המציאות הפתיעה.
הגיבורה שגרמה לשינוי אצלי, היתה אותה סבתא קוצנית מרים אלקבץ. היתה מופיעה פעמיים בשנה ומטריפה את כל המחלקה.
שוב פעם מתלוננת! מעיין, זאת שלך תתמודדי!
מרים פורחת כשרואה אותי.
ילדה שלי, טוב לראות אותך! סוף סוף מישהי אנושית.
למה ללכלך? כולנו טובים!
את עדיין צעירה, תביני בהמשך… אני חיה מספיק.
לא אתווכח, אוביל אותך לחדר.
שיפחדו ממני! מגיע להם.
את כזו שובבה, מרים…
רק חכי שתפגשי את החתולה שלי היא פי עשר ממני!
שכחתי מזה, ואז יום אחד מרים הופיעה שקטה. לא צעקה, לא העירה. נכנסה לחדר, הסתובבה אל הקיר, ולא הגיבה לשום שאלה.
לכי כבר, מעיין… אחרי זה…
תוך שעות הבנתי מה קרה, ושמרים ביקשה להתאשפז. הסתכסכה עם המשפחה, לבד, דואגת.
עבר המשמרת, נכנסתי אליה.
צריך משהו?
הביטה בי המון זמן. עמדתי ללכת, ואז ביקשה:
מעיין, צריכה טובה… קשה לי לבקש, אמא שלי גידלה בי רק עקשנות, לא היכולת להיות תלויה. אבל עכשיו… מי יעשה בשבילי?
תגידי, אל תפחדי!
תראי, יש לי משפחה, אבל אף אחד קרוב באמת. כל השנים עבדתי, טרחתי, לא נהניתי מספיק, קיוויתי שאפצה דרך הילדים, ובסוף הם כבר מחלקים ירושה כשאני עוד חיה… נתתי להם גם את הבית, גם הכול. עכשיו נשארה לי חתולה אחת מרסי. בבקשה, קחי אותה אליך!
חתולה?!
כן. היא קצת שובבה, מאוד חכמה. שמבינה הכול. ניסתה לעצור אותי כשיצאתי. מבינה הכול…
נבהלתי. בבית שלנו לא היו חיות, סבתא הייתה רגישה ורצינו לחסוך חשבונות. אבל המרצה בעיניה לא השאירה מקום לסירוב זה הדבר היחיד שעוד מרגש אותה.
סוף המשמרת, שאלתי את אמא מה דעתה, ובערב נסעתי.
אני רק משאילה אותה, מרים. כשתבריאי, היא תחזור אליך.
ברור, מעיין. ברור…
קיבלתי את המפתח. עמדתי בכניסה, חששתי, דפקתי לדירה ממול.
את מי את מחפשת? אשה נאה חיבקה תינוק.
סליחה, מרים ביקשה שאקח את החתולה שלה. תעמדי כאן עד שאמצא אותה?
מפחדת להיכנס לבד? צדקת! היא זקנה קשה…
מה פתאום! סתם טיפוסית.
נכון אמרה וצחקה. נו, לכי כבר.
נכנסתי, ופוף חתולה שחורה חומקת לי בין הרגליים, מתעופפת במדרגות ונעלמת לגינה.
חתולה רצה לעץ! קרא אחד המובילים, כששאלתי.
צחקו עליי, אני התרוצצתי מתחת לעץ, ושמעתי נהמות.
מרסי, בואי!
זמזום זועם…
אין ברירה, לעלות על העץ… גשם כבד, העץ גבוה, ואני רק רוצה כבר את הפוך במיטה. הבטחתי לא חוזרים אחורה.
רץ המחשבות. מטפסת, כמעט נופלת, אבל בסוף אוחזת במרסי ומכניסה מתחת למעיל.
אז מתחילה הבעיה איך יורדים?! בכלל פחדתי מגובה. מרסל מסתתרת אצלי, אני בוכה וגשם מתגבר.
הטלפון מצלצל, אבל אני לא זזה.
פתאום קול גברי:
הכל בסדר שם?
נבהלתי, כמעט מחליקה.
לא ליפול, אני כבר בא!
הוא הביא סולם, ועזר לי לרדת, חתולה במעיל, רטובה כולי.
תודה רבה! הייתי שם עד הבוקר…
למה עלית? חייך.
בשביל החתולה…
תני לי ללוות אותך, אני ארז.
לא התנגדתי. משהו חם מילא אותי. הלכנו ביחד עד הבית, אני מחזיקה את מרסי והיא פתאום שקטה.
אחרי שבוע באה הבת של מרים, וביקשה להחזיר את מרסי.
אמא מתגעגעת אליה, בואי תני לי…
את תחזירי גם את מרים אלייך?
בטח, היא אמא שלי. לפעמים קשה איתה… תודה שעזרת.
נפנפתי להן לשלום וחשבתי באמת, משפחות אחרות זו תמיד תעלומה. לא שווה להיכנס. אפשר להדליק אור קטן, ואולי ייטיב בעולם שמסביב.
ואז הבנתי הכי חשוב שאמצא מישהו שמוכן לטפס אחרי לעץ בגשם, מישהו שמבין שבשבילי דווקא מותר לחשוב אחרת. כשמישהו כזה בא כבר לא שואלים אם אני “לא כזאת”, כי براיניו מישהי טובה יותר לא קיימת.
וזו מתנה. עכשיו יודעת: הדרך בונה את הלב, ולפעמים כדי לאהוב, צריך קודם לנסוע להביא חתולה.
החיים הפתעה ישראלית, עצמאית, עיקשת בכל הלב. תמיד.
