הגשם טיח את גג תחנת הדלק כמו מבול שמנסה לשטוף את כל כביש 6.
אורות ניאון ריצדו על אספלט רטוב.
האופנועים עמדו בשורה, דוממים כמו חיות ליליות.
בתוך התחנה, עמד ריח כבד של דלק וקפה שרוף.
על הדלפק עמד ילד קטן, לא בן יותר מחמש.
כולו היה רטוב עד העצם.
בגדיו היו קרועים.
גופו הקטן רעד מקור ומרעב, ודמעות המשיכו לזלוג על לחייו המלוכלכות למרות שניסה לנגב אותן שוב ושוב.
על הדלפק נח כריך ארוז.
הילד שלח ידיים רועדות לקחת אותו
ובעל התחנה חטף אותו מיד.
“צא מפה, ילד.”
הילד נרתע.
“אני כל כך רעב”
קבוצת רוכבי אופנוע שנעמדה ליד מכונת הקפה הביטו מהצד.
רובם הסיטו מבט מהר.
רק אחד נותר.
המנהיג שלהם.
גבוה, קשוח, עם מבט שאנשים מפנים לו דרך בלי שיבקש.
הוא היה דומם כל הזמן הזה.
הילד הסתובב ללכת, כתפיו רועדות.
אז נשמט משהו מתחת לחולצתו הקרועה.
מדליון כסף.
הוא השתלשל בשרשרת.
המנהיג קפץ ותפס אותו רגע לפני שנפל לרצפה.
הוא הסתכל למטה.
פתח אותו.
והוקפא במקום.
בתוך המדליון הייתה תמונה דהויה, קטנטנה.
הנשימה שלו השתנתה.
והחדר השתנה איתה.
“זה המדליון”
הילד הביט בו מבעד לדמעות.
“אמא שמרה עליו.”
היד של המנהיג רעדה.
עיניו לא עזבו את התמונה.
כי בתוך המדליון הייתה האישה שניסה לקבור בזיכרונו לפני עשרים שנה
האישה היחידה שאהב באמת.
אז הוא הסתכל שוב בילד.
הפעם ממש הסתכל.
ובקול חנוק כמעט לחש:
“איך אמא שלך קראה לי?”
הילד משך באפו, מנסה לעצור את הבכי מספיק כדי לענות.
הגשם הלם בחלונות תחנת הדלק.
כל שאר הרוכבים שתקו לגמרי עכשיו.
המנהיג כרע לפני הילד, ידיו הגדולות רועדות סביב המדליון כאילו הוא עומד להתפוצץ.
הילד מחה את פניו בשרוול הרטוב.
“היא אמרה” קולו נשבר. “היא אמרה שאם אי פעם אלך לאיבוד”
חזהו של המנהיג התרומם, נאבק בעצמו.
“…למצוא את עמרי בן-דוד.”
השם פילח את החלל כמו רעם.
אחד הרוכבים ליד מכונת הקפה לחש:
“אין מצב”
עמרי הפסיק לנשום.
כי אף אחד לא אמר את שמו המלא כבר שנים.
לא מאז הכלא.
לא מאז המלחמה במועדון.
לא מאז שליאורה נעלמה.
הילד הביט בו בחוסר ביטחון.
“אמא אמרה שתזהה את העיניים שלי.”
המבט של עמרי שב מיד אל פני הילד.
ותוך רגע, הוא ידע.
לא רק עיניה של ליאורה.
גם שלו.
אותו אפור סביב האישון.
אותה קמטוטה קטנה בגבה כשמפחדים.
בעל התחנה נע באי נוחות מאחורי הדלפק.
“עמרי?”
אבל עמרי התעלם.
הוא לא הסיט את תשומת לבו מהילד.
איך קוראים לך?”
הילד היסס.
כאילו שם הפך למשהו מסוכן.
“…אביאל.”
עמרי סגר את המדליון באיטיות.
בתמונה הזעירה, ליאורה צחקה למשהו מחוץ לפריים, חיה, צעירה, בלתי אפשרית.
עשרים שנה נעלמו ברגע מפניו של עמרי.
“איפה אמא שלך עכשיו?”
שפתיו של אביאל רעדו מיד.
התשובה בקושי נשמעה.
“היא נפגעה.”
הלסת של עמרי ננעלה, השרירים נחשפו מבעד לזקן.
“מי פגע בה?”
הילד הביט לעבר הגשם שבחוץ.
לעבר הכביש, החושך שמעבר לאורות.
ולראשונה מאז שנכנס לתחנה
נראה עליו פחד ממשי.
“הוא מצא אותנו.”
כל רוכבי המועדון הזדקפו קלות.
הקול של עמרי נהיה קלוש יותר.
“מי?”
אביאל בלע רוק.
“האיש עם הקעקוע של הנחש.”
שקט.
מוות.
רוכב אחד מלמל קללה.
שני הניח בזהירות את גביע הקפה.
כי כולם ידעו מי מסתובב בארץ עם קעקוע נחש על הצוואר.
ויקטור גרינברג.
האיש שהבריח נשק בין שלוש מדינות.
זה שרכב לצד עמרי לפני שבגידה ושפיכות דמים קרעו את החבורה.
זה שהבטיח לפני עשרים שנה שליאורה שייכת רק לו.
עיניו של עמרי השחירו.
“איפה אמא שלך עכשיו, אביאל?”
נשימותיו של הילד הפכו לא יציבות שוב.
“במכונית.”
עמרי קפא.
“איזו מכונית?”
“השחורה.”
כולם פנו ביחד לחלון.
אורות פנסים.
נכנסים לאט לחניון, שוברים גשם.
סדן שחור.
מנוע רוטן נמוך.
מדבקת נחש על השמשה.
הילד השמיע קול חנוק ותפס את האפוד מעור של עמרי בכל כוחו.
“זה הוא.”
כל הרוכבים קפצו יחד.
כיסאות נגררו אחורה.
ידיים נעלמו אל מתחת למעילים.
בעל התחנה הסתתר מייד מאחורי הדלפק.
אבל עמרי נשאר ללא תזוזה.
דומם מדי.
כאילו משהו בתוכו הפך לאבן.
הוא הסתכל באביאל.
“כשהיא נתנה לך את המדליון”
קולו נשנק.
“…מה עוד היא אמרה?”
אצבעותיו הקטנות של אביאל הידקו עוד יותר את האחיזה.
דמעות חזרו לשטוף את פניו.
“היא אמרה”
קולו רעד קשות.
“…שתדע סוף סוף שהיא לא בגדה בך.”
עמרי עצם עיניים.
פעם אחת.
צל של כאב חלף בפניו, מהר מדי בשביל שרוב האנשים יבחינו.
ואז, מחוץ לחלון, דלתות הסדן השחור נפתחו.
שלושה גברים יצאו לגשם.
ומהמושב האחורי
יד נשית רועדת נצמדה בחוזקה לזגוגית המיוזעת.
