“נועה, זה נגמר בינינו!” אומר איתן בקול קר. “אני רוצה משפחה אמיתית עם ילדים. את לא יכולה לספק לי את זה. הגשתי בקשה לגירושין. יש לך שלושה ימים לאסוף את הדברים שלך. אם תעזבי, תשלחי לי הודעה. אני אשאר אצל אמי עד שאסדר את הדירה לילד ולאמו. כן, אל תתפלאי, החברה החדשה שלי בהריון! שלושה ימים, נועה!”
נועה נשארת דוממת, ומרגישה שהאדמה בורחת מתחת לרגליה. מה היא יכולה להגיד? במשך חמש שנים הם ניסו להביא ילד, אבל שלושה הריונות הסתיימו באסונות. הרופאים הבטיחו שהיא בריאה, אך בכל פעם משהו השתבש. נועה מקפידה על אורח חיים בריא, ובמהלך ההריונות היא הייתה זהירה אף יותר. בפעם האחרונה היא התעלפה במקום העבודה, והאמבולנס לא הגיע בזמן…
הדלת נטרקת אחרי איתן, ונועה, מותשת, צונחת על הספה. אין לה כוח לארוז דבר. לאן ללכת? לפני הנישואים היא גרה אצל הדודה, אך זו נפטרה והדירה נמכרה בידי בן הדוד. לחזור למושב ראש פינה, לבית הסבתא? לשכור מקום? ומה עם העבודה? השאלות מתרוצצות במוחה, אך הזמן חולף.
בבוקר נפתחת הדלת, והחמות מרים נכנסת פנימה.
“את לא ישנה? טוב שלא,” היא אומרת ביבש. “באתי לוודא שלא תיקחי שום דבר שלא שייך לך.”
“אני לא מתכוונת לקחת את הגרביים הישנות של בנך,” נועה מקמטת את מצחה. “את רוצה לבדוק את החפצים שלי?”
“איזו חוצפנית! ופעם היית כל כך נעימה. אני זו שאמרה לאיתן אחרי ההריון הראשון שלא תוכלי ללדת אף פעם.”
“זה מה שבאת להגיד? אז תישארי שקטה ותצפי.”
“למה את לוקחת את המערכת?” נבהלת החמות.
“זה שלי, מהדודה, זיכרון ממנה.”
“זה יהיה ריק כאן בלי זה!”
“לא ענייני. אבל לפחות יהיה לך נכד.”
“קחי רק מה ששייך לך!”
“הלפטופ, מכונת הקפה והמיקרוגל הם מתנות מהקולגות. את המכונית קניתי לפני החתונה. לבנך יש את שלו.”
“יש לך את כל מה שאת זקוקה לו, אבל ילדים את לא יכולה להביא!”
“זה לא שייך לך. כנראה זה מה שהקדוש ברוך הוא רצה.”
“את לא מתחרטת? אולי עשית הכול במכוון?”
“את מדברת הבלים. אני לא מסוגלת לחשוב על זה בלי כאב.”
נועה מביטה סביב החפצים שלה נעלמו. המברשת, האיפור, הנעליים… היא שכחה דבר חשוב. נוכחות החמות מפריעה לה. היא נזכרת פסלון החתול, מזכרת מהסבתא. בתוכו מקום סודי עם עגילים וטבעת לא יקרי ערך, אך יקרים ללבה. איתן ראה בזה דבר של מה בכך. אולי הוא השליך אותו? נועה פותחת את המרפסת.
“מה את מחפשת שם?” מהדהד קול החמות. “בואי, קחי את החפצים שלך וצאי!”
היא מוצאת את פסלון החתול, הכול שלם. עכשיו היא יכולה ללכת.
“הנה המפתחות, להתראות. אני מקווה שלא נתראה שוב.”
נועה מגיעה למשרד. היא בחופשת מחלה, אבל מבקשת חופשה.
“אנחנו איתך,” אומר הבוס. “אבל קשה בלעדייך. שלושה שבועות יספיקו?”
נועה עוצמת את עיניה ומרגישה את ידו של יואב לוחצת אותה בעדינות, ביודעה שלאחר כל כך הרבה סבל, חייה החדשים רק מתחילים.”נועה, זה נגמר בינינו!” אומר איתן בקול קר. “אני רוצה משפחה אמיתית עם ילדים. את לא יכולה לספק לי את זה. הגשתי בקשה לגירושין. יש לך שלושה ימים לאסוף את הדברים שלך. אם תעזבי, תשלחי לי הודעה. אני אשאר אצל אמי עד שאסדר את הדירה לילד ולאמו. כן, אל תתפלאי, החברה החדשה שלי בהריון! שלושה ימים, נועה!”
נועה נשארת דוממת, ומרגישה שהאדמה בורחת מתחת לרגליה. מה היא יכולה להגיד? במשך חמש שנים הם ניסו להביא ילד, אבל שלושה הריונות הסתיימו באסונות. הרופאים הבטיחו שהיא בריאה, אך בכל פעם משהו השתבש. נועה מקפידה על אורח חיים בריא, ובמהלך ההריונות היא הייתה זהירה אף יותר. בפעם האחרונה היא התעלפה במקום העבודה, והאמבולנס לא הגיע בזמן…
הדלת נטרקת אחרי איתן, ונועה, מותשת, צונחת על הספה. אין לה כוח לארוז דבר. לאן ללכת? לפני הנישואים היא גרה אצל הדודה, אך זו נפטרה והדירה נמכרה בידי בן הדוד. לחזור למושב ראש פינה, לבית הסבתא? לשכור מקום? ומה עם העבודה? השאלות מתרוצצות במוחה, אך הזמן חולף.
בבוקר נפתחת הדלת, והחמות מרים נכנסת פנימה.
“את לא ישנה? טוב שלא,” היא אומרת ביבש. “באתי לוודא שלא תיקחי שום דבר שלא שייך לך.”
“אני לא מתכוונת לקחת את הגרביים הישנות של בנך,” נועה מקמטת את מצחה. “את רוצה לבדוק את החפצים שלי?”
“איזו חוצפנית! ופעם היית כל כך נעימה. אני זו שאמרה לאיתן אחרי ההריון הראשון שלא תוכלי ללדת אף פעם.”
“זה מה שבאת להגיד? אז תישארי שקטה ותצפי.”
“למה את לוקחת את המערכת?” נבהלת החמות.
“זה שלי, מהדודה, זיכרון ממנה.”
“זה יהיה ריק כאן בלי זה!”
“לא ענייני. אבל לפחות יהיה לך נכד.”
“קחי רק מה ששייך לך!”
“הלפטופ, מכונת הקפה והמיקרוגל הם מתנות מהקולגות. את המכונית קניתי לפני החתונה. לבנך יש את שלו.”
“יש לך את כל מה שאת זקוקה לו, אבל ילדים את לא יכולה להביא!”
“זה לא שייך לך. כנראה זה מה שהקדוש ברוך הוא רצה.”
“את לא מתחרטת? אולי עשית הכול במכוון?”
“את מדברת הבלים. אני לא מסוגלת לחשוב על זה בלי כאב.”
נועה מביטה סביב החפצים שלה נעלמו. המברשת, האיפור, הנעליים… היא שכחה דבר חשוב. נוכחות החמות מפריעה לה. היא נזכרת פסלון החתול, מזכרת מהסבתא. בתוכו מקום סודי עם עגילים וטבעת לא יקרי ערך, אך יקרים ללבה. איתן ראה בזה דבר של מה בכך. אולי הוא השליך אותו? נועה פותחת את המרפסת.
“מה את מחפשת שם?” מהדהד קול החמות. “בואי, קחי את החפצים שלך וצאי!”
היא מוצאת את פסלון החתול, הכול שלם. עכשיו היא יכולה ללכת.
“הנה המפתחות, להתראות. אני מקווה שלא נתראה שוב.”
נועה מגיעה למשרד. היא בחופשת מחלה, אבל מבקשת חופשה.
“אנחנו איתך,” אומר הבוס. “אבל קשה בלעדייך. שלושה שבועות יספיקו?”
נועה עוצמת את עיניה ומרגישה את ידו של יואב לוחצת אותה בעדינות, ביודעה שלאחר כל כך הרבה סבל, חייה החדשים רק מתחילים.
