הִיא כרעה על ברכיה בעלים הרטובים, המעיל השחור לוחץ את האדמה, פניה טמונים בידיה הרועדות.
לצידה, עמד בעלה ובהה באבן המצבה האפורה כאילו אזלו לו כל הדמעות.
בתמונה בשחור-לבן קטנה המשובצת באבן, שני בנים צעירים הביטו בהם לעד.
ואז, ילדה קטנה יחפה הופיעה מעבר לקבר.
שמלתה הייתה קרועה. שערה הבלונדיני סבוך. כפות רגליה המלוכלכות נצבעו בבוץ שבשביל בית העלמין.
היא הרימה אצבע קטנה והצביעה ישירות על התמונה.
״הם לא נעלמו.״
האמא הרימה ראשה מתוך הדמעות.
האבא הפנה את ראשו בחדות.
״מה אמרת?״
הילדה לא נבהלה.
היא שמרה את האצבע על פניהם של הבנים, שלווה באופן שגרם לרוח להרגיש קרה יותר.
״הם איתי.״
צערה של האם הפך לפחד.
היא זחלה עוד צעד, עלים נדבקים למעילה.
״מי?״
הילדה הצביעה על אחד מהבנים.
ואז על השני.
״שניהם.״
האבא קם במהירות, מועך עלים מתחת לנעליו.
״איפה?״
הילדה הורידה סוף סוף את ידה והביטה בשער בית העלמין.
״בבית הילדים.״
האם הפסיקה לנשום.
קולו של האבא נשבר לראשונה.
״קחי אותנו לשם.״
הילדה סבה לאיטה אל הכביש.
האם קמה בבת אחת.
האבא שלח יד אל הילדה
אך הילדה התרחקה לפני שידו נגעה בה.
לא מבוהלת.
בטוחה.
עלים מתים נושרים סביב רגליה היחפות כשמשב רוח קר עובר בבית העלמין.
השמים למעלה קיבלו גוון פלדה חבול.
האם הביטה בילדה כאילו ראתה משהו בלתי אפשרי מגיח מתוך הצער.
״איזה בית ילדים?״ היא לחשה.
הילדה הטתה את ראשה מעט.
״האדום.״
פניו של האב הלבינו.
כי יש רק בית ילדים אדום אחד בסביבה.
בית הילדים ‘אהבת ציון’.
שנסגר לפני שלוש-עשרה שנה אחרי שריפה.
האם תפסה בשרוולו של בעלה בכוח, מקמטת את הבד.
״לא,״ היא לחשה כמעט מיד. ״לא, המקום ההוא נשרף.״
הילדה נראתה מבולבלת מההתנגדות.
״לא הכל.״
שתיקה השתררה בבית העלמין.
האב התקדם עכשיו בזהירות.
כאילו תנועה חפוזה תשבור משהו עדין במיוחד.
״איך את מכירה את הבנים שלנו?״
עיניה של הילדה התרוממו לאט אל המצבה.
אל התמונה.
״הם מדברים איתי בלילה.״
מאמהּ נפלטה אנחה חנוקה.
לא ככזאת של חוסר-אמונה.
של כאב.
הכאב שמגיע כאשר התקווה נדמית מסוכנת מן הייאוש.
האבא בלע רוק בקושי.
״הבנים שלנו מתו לפני שלוש שנים.״
הילדה קימטה את מצחה.
״לא.״
הרוח התחזקה.
ענפים חרקו מעליהם.
הילדה הצביעה על הבן הקטן שבתמונה.
״הוא בוכה כשהוא ישן.״
ואז על התאום השני.
״והוא מחביא אוכל מתחת למיטה בשבילו.״
האם התמוטטה שוב על ברכיה.
כי זה
זה היה אמיתי.
רק הבנים שלה נהגו כך.
התאום הבכור החביא תמיד אוכל לאחיו אחרי סיוט.
תמיד.
קולו של האב הפך חד עכשיו.
נואש.
״מי סיפר לך את זה?״
הילדה הביטה בו במבט מוזר.
״אשר.״
האם צווחה.
לא בקול.
אבל באופן מצמרר.
כי אשר היה שמו של התאום הקטן.
שם שמעולם לא נחרט על חזית הגלעד.
רק שם המשפחה המשותף הופיע מתחת לתמונה.
האבא פסע לאחור.
״איך את מכירה את השם הזה?״
הילדה הצביעה שוב אל שער בית העלמין.
״הם מחכים.״
האוויר התרוקן מהעולם.
האם התרוממה במהירות עד שכמעט נפלה.
״קחי אותנו לשם,״ התחננה.
דמעות זולגות מעיניה ללא שליטה.
״אם זו אכזריותאם מישהו אמר לך״
הילדה נענעה בראשה.
״אף אחד לא אמר לי.״
ואז חרישית:
״הם ביקשו.״
האבא שלף את מפתחות הרכב בידיים רועדות.
״איפה זה?״
אך הילדה לא ענתה מיד.
במקום זאת
הביטה שוב אל הקבר.
אל תמונת הבנים.
ולרגע בלתי אפשרי
האם חשבה שראתה תנועה בתמונה.
הבזק.
שינוי קל בחיוך של אחד מהם.
ואז זה נעלם.
הילדה התחילה ללכת.
רגליים יחפות על אבנים רטובות.
ההורים הלכו בעקבותיה מיד.
חולפים על פני שורות קברים.
פרחים קמלים ומלאכי שיש מוכתמים בגשם.
האבא הביט מטה בילדה, אינו יודע אם להגן עליה או לפחד ממנה.
״למה היית ליד קבר הבנים שלנו?״ שאל לבסוף.
הילדה המשיכה ללכת.
״הם לא רצו להיות לבד היום.״
האם התייפחה חזק יותר.
כי היום היה יום ההולדת של התאומים.
איש לא אמר זאת לילדה.
אי אפשר היה לדעת.
שערי בית העלמין חרקו בראשם קדימה.
מעבר לכביש, מאחורי עצים כהים
עמד בניין ישן מבני אדום מול שמי הערב.
׳אהבת ציון׳.
חלונות שרופים.
גג שקרס בצד אחד.
מוזנח זה שנים.
האבא נעצר במקומו.
״אין שם אף אחד.״
הילדה סבה אליהם סוף סוף.
ולראשונה
נראתה עצובה.
״כן,״ אמרה חרישית.
״יש.״
הרימה יד קטנה אחת והצביעה אל חלון הקומה השנייה.
האם הלכה אחרי האצבע שלה.
וקפאה.
כי מאחורי הזכוכית הסדוקה
ולשבריר שנייה
עמדו שני בנים קטנים.
זהים.
אחד שם כף יד על החלון.
והשני
החזיק בידו את השפנפן הקטן שהם קברו עם אשר לפני שלוש שנים.
