שלוש חוטים. שלוש גורלות.
יומן אישי תל אביב, יפו הירוקה
מה היא אמרה? דקלה, לא שמעתי, מה? מרים בת־ציון התקרבה קצת לכתפה של חברתה, דקלה בת־רות, שתיהן מתקדמות לאט בדיזנגוף הסואן, ליד שדרות בן־גוריון.
דקלה התחילה להסביר באריכות, על מה דיברו האם והילדה הקטנה בת השבע שחלפו על פניהן עכשיו.
יש להם מישהו בשכבה שמשתולל, והיא הוציאה אותו החוצה
דקלה דיברה בקול רם, כמעט לכל הרחוב. מרים האזינה בדריכות, לא קוטעת אותה, אחר כך פונה לאחור ומחפשת בעינים את הילדה ההיא, מהנהנת לעברה.
ילדה טובה, מסודרת כזאת. אבל היא נורא עמוקה, מדברת פילוסופיות מסכמת מרים.
למה? מתפלאת דקלה, מחזיקה את זרועה של החברה ומושכת אותה, כי האור ברמזור כבר ירוק מזמן והאוטובוסים מחכים להן בסבלנות שיחצו את שדרות רוטשילד.
מה? לא שומעת, רותי, מה? דקלה שואלת שוב, נראית קצת אבודה, מהדקת את התיק לחזה וממהרת בצעדים קטנים אל המדרכה.
אמרתי, למה עמוקה כזה? שוב מרים מדברת בקול, לא מתחשבת.
אה סתם.
מרים לפעמים לא אוהבת להסביר את המחשבות שלה. או שהיא עייפה, או שלדעתה, זה מובן מאליו.
הילדה הזאת לקחה על עצמה לתקן מישהו שלא בסדר בשכבה? מחנכת אותו? לא ככה פותרים בעיות! העולם לא עובד ככה. מרים מנענעת בראש, מדברת לעצמה במחשבות, ודקלה נאנחת. לפעמים מרים בלתי נסבלת בסודותיה, אבל בלי רותי איך אפשר? העיר השתנתה, העולם רועש, והכל נהיה כאן צעקני וזר.
מרים בת־ציון ודקלה בת־רות הן שכנות. הדירות שלהן יוצאות ישר אל החצר, אין מדרגות, אין מעלית. הן גרות בבניין חצי־עגול ביפו, מה שהיה פעם אורווה של אחוזה יהודית עתיקה, לימים היה כאן מרכז קהילתי של סופרים ואמנים, בהשראת קרובי משפחתה של דקלה שהביאו את המורשת מאירופה. פעם הקים כאן קרוב־רחוק שלהם חיים־שלמה, איש רוח גימנסיה קטנה, והמבנים הסמוכים הפכו לסטודיואים של אמנים. הזמנים השתנו, הרבה דיירים עזבו לדירות גבוהות בצפון ת”א, רק מרים ודיקלה ועוד אחת, חיה־לי, מחזיקות עדיין בחצר הקסומה כמה שאפשר. כל הזמן מגיעות להן הצעות לרכוש, להחליף, לעשות אקזיט, לשמור רחמים, להבטיח עזרה ומיקום חדש.
כל מיני משרדים, עסקים קטנים, סוכנויות ביטחון, כולם רוצים את הנדל”ן היוקרתי ליד שדרות רוטשילד, בין בית הכנסת הגדול לים. כן, המתחם המרכזי מאכלס היום קונסרבטוריון, אבל יש עדיין מבנים קטנים שעוד לא נמכרו.
אבל שלוש הנשים, נשברו כבר, עייפות, זקוקות כל כך לשקט, נשארות בכל מחיר. כאן חוו את כל החיים. כאן גם מסיימות אותם, עם כל הזיכרונות.
ניכנס לחיהלי, קובעת דקלה וצועדת לפניה, בידיה עוגת סולת. צריך לברך אותה.
מה? מה את אומרת? דקלה, תביטי אלי, אני אקרא מהשפתיים! מרים חשה לא נעים, מתביישת, מפחדת שדקלה כבר תתעצבן, תתפוצץ ותרוץ לה. הרי בטח קשה לה. אך דקלה עוצרת, מתקרבת, מפתיעה:
כן, היא הזמינה אני זוכרת! מחייכת דקלה. הכל הסתדר, צריך להיכנס.
אצל חיהלי בת־שרה, שכנה נכה בכסא גלגלים, יש יום הולדת לבתה טל. טל בעצמה כבר לא צעירה, עובדת הרבה, מבקרת לעיתים רחוקות. תכננו לחגוג בסוף שבוע, דחו. חיה־לי לא מקפידה לכעוס.
זו אני אשמה, אומרת, כשיושבות סוף־סוף סביב שולחן חגיגי עם כמה עוגיות, על הבת שלי לא תגידו מילה, היא שלי ואני אוהבת אותה!
דקלה מרגיעה, מלטפת בעדינות את ידה של החברה הרועדת, הדקה. יד שהייתה פעם חופרת בגינת הירק בחצר, בזמן מלחמת העצמאות, כשכל האימהות חברות ילדות עבדו כרופאות ואחיות בהדסה, והבנות נותרו לבד. כל מה שמצאו, בישלו, כל מה שהיה אכלו. אמהות חזרו בערב עם לחמית, לפעמים קצת חמאה. חמאה של גולות עץ, אופרת טהורה. לא קיננו, כי אצל כולן כך, אבל הן יש להן גינה. הן יגדלו עגבניות, פטרוזיליה, מלפפונים! הזרעים? אותם קיבלו במתנה מאיש בשם דויד, שהיה מתחתן ביפו. הוא דווקא הריח תמיד כמו בירה, אבל לילדות הוא אהב להביא זרעים ודמיון.
תבואנה! קרא אז בקול, ודקלה באה ראשונה. הנה, בנות, זרעו ותראו יצמח טוב, ואתן תלמדו, אני אעזור.
לא האמינו, אבל בסוף כן מלפפונים טיפסו, עגבניות הבשילו, פטרוזיליה לא שרדה. דויד כעס, אחר כך פיצה אותן בפרוסת חלה, שלח לנגב את האף ולהשלים עם הכישלון. הוא הבטיח: “יבוא שלום, יחזרו אבותיכן, והגינה גן עדן יהיה.”
לא זכה לראות בכך. לא הוא, לא רוב האבות.
ועכשיו, בגיל הזה, חיהלי בכסא גלגלים, ודקלה לידה, מרים פותחת קופסה ומסדרת פירות חתוכים. על השולחן עוד כוסיות. חיהלי אוהבת ליקר דובדבנים, ככה היא מצפה להפתיע. שישתו “לחיים” על בריאותה של טל, על רגליה שלא זזות חמש שנים, ועל שהחורף לא יהיה קשה מדי.
חיהלי איבדה את התנועה ברגליים מסיבה אבסורדית וכואבת. יצאה באחד הימים החורפיים לטיול, החליקה ליד הקפה בפינת דיזינגוףבן גוריון, נפלה לא משהו נורא, אבל למחרת פשוט לא יכלה לזוז. ניסתה להגיע לטלפון, לבקש עזרה, אבל כבר לא היה לה כוח להיגרר אל השידה. הרופא אמר: “זה הגיל, עכשיו אשה צריכה עזרה.” היא ידעה זו פשוט הזדקנות.
היא שמעה את דקלה זורקת פירורים ליונים, ומרים הופיעה אחריה, טיילה לאט בחצר, וכולם דירותיהם כמעט בגובה הרחוב, בחורף קר עד עמקי העצמות, כל אחד ראה מבעד החלון את חייו.
רק כשהשכנות שמו לב שחיהלי לא פותחת רדיו בבוקר ולא מנגנת לה תקליטים, דאגו. דפקו בדלת, דקלה ומרים, אחרי זה גם איש הניקיון, שדיבר עברית שגויה ואיים לפרוץ את הדלת. הדלת עץ ישן, נכנעה למכה, והם נכנסו.
חיהלי! איפה את? צעקה מרים. מרוב לחץ לא שמעה דבר. ראו אותה מוטלת, הבינו מיד, שלחו את האיש החוצה.
איזו בושה בנות, אל תביטו בי לחשה חיהלי, בזמן שדקלה מסדרת לה את המיטה, שוטפת, מחליפה בגדים. לדקלה זה לא חדש, טיפלה בבעלה הנכה צייר שנפל בעת עבודתו במוזיאון. היא קברה אותו לפני שמונה שנים, מלאת צער וגם קצת הקלה.
הוא סבל, אמרה ליד קברו, עכשיו הוא חופשי. שם למעלה הוא שוב כמו פעם.
רק חיהלי קיבלה את זה כמובנת, שילמה בשתיקה על חטאיה.
בבית חולים ראו שאין סיכוי, והיא בכתה כל הלילה.
על מה את בוכה? תמהו המרות.
על הבת שלה. בגיל תשעעשרה ילדה את טל, אחרי אהבה ראשונה עם תלמיד בשכבה. נפגשו, טיילו, עשו שיעורים, ובסוף קרה מה שקרה אותה מבוכה שממנה בנות בדרך כלל מתביישות. היא הבינה שהיא בהריון. אמא שלה כעסה, ניסתה סידורים, אך לא הצליחה. חיהלי ברחה לדודה בכפר קטן, ילדה שם את טל, עבדה בשדה, הסתדרה בשקט. אמא ביקרה, התרגלה לאט לנכדה. האב? לא רצה לשמוע. היה לו עתיד אוניברסיטה, קריירה, אולי אפילו חו”ל. לא היה מקום לחיהלי ולטל.
אחרי שנתיים חזרו לתלאביב. דקלה ומרים דודות, שמרו על טל, היא עברה ביניהן מדירה לדירה, תחת עין בוחנת של שלוש סבתות. לחיהלי היה תואר בהוראה שעשתה בלימודים מרחוק, ועבדה הרבה, טיפלה בטל. אמה מתה כשטל הייתה בת תשע.
ואז הגיע משלחת צרפתית לבית הדפוס שבו עבדה חיהלי. אחד מהם רפאל, יפה־תואר. לא הזיזו לו כל ועדת ביטחון, וחיהלי עצמה כל היחסויות למרגלים לא מנעו ממנה להתאהב באמת. רפאל בא תמיד עם מתנות, בגדים יפים, כלים מיוחדים והבטחות נצחיות. הציע לה לבוא איתו לפריז.
יש לו וילה ליד פריז! סיפרה בהתלהבות לחברות חדר בשבילי, הכל!
ומה עם טל? שאלה דקלה מיד.
היא תישאר בארץ עם התחילה להסביר, מתנצלת בתוך סערת שמחה ושירי כלולות בראש.
אימא, איפה הכרטיס שלי? שאלה טל כשחזרה מהלימודים. ואני צריכה להסביר בבית ספר
את נשארת בארץ, יקירה. אסע קודם, ואז אקח אותך אלי אמרה חיהלי. בדיוק אז נשברה ואזה יפיפייה שרפאל קנה. טל זרקה בכעס. אחר כך נשברו גם סט כלים, וכוס כל חיוך של רפאל התנפץ.
טל סיפרה לדקלה, שביום שהאם נסעה, הרגישה שנרצחה. כאילו עצרו לה את הנשימה, חנקה את הגרון, רצתה לזעוק. רק אחרי בכי קשה נרגעה קצת.
אמא תחזור, חיבקה אותה דקלה. בסוף תצטרכי להחליט, האם ניתן לסלוח לא אשפוט אותך, אבל זו חולשה לחפש סיפורי חיים אחרים, לא תמיד הם קיימים.
דקלה עצמה פעם נפלה בפח מישהי הבטיחה למכור לה כובע יקר בעבודה, זה נגמר בשק של סמרטוטים קרועים. כולנו חלשים לפעמים רוצים יופי של אחרים.
חיהלי נסעה. טל לא הלכה לאוטובוס, לא ענתה למכתבים. כל מה שידעה על חיי טל שמעה דרך החברות. אחרי חצי שנה חזרה תקופה אינסופית לנערה. טל שנאה אותה, את כל המתנות זרקה.
לפחות התחתנת שם? שאלה מרים בשקט.
לא, השיבה חיהלי. המשפחה שלו דרשה שאוותר על טל. והוא הסכים. פשוט ירקתי על הרצפה שלהם וברחתי.
טל תסלח בסוף אמרה מרים כשהיא בעצמה תתבגר, תדע אהבה. היא תבין, אולי. אף שלא באהבה אני אומרת זאת. טעית, חיהלי.
דקלה ומרים בעצמן כבר נישאו, להן בנים. לעזוב אפילו לכמה ימים? בלתי אפשרי.
על חטא זה ראתה עצמה חיהלי נענשת.
טל שכרה לאם מטפלת, אך היא עשתה הכל במהירות, בלי רגש. חיהלי שתקה, כי לא הייתה לה ברירה. יום אחד המטפלת שפכה עליה מים רותחים בטעות, הבריחה אותה, וחיהלי נותרה שרופה, כמעט מתעלפת מכאב. דקלה שמעה, נכנסה, הצילה. ומאז עוזרת לה.
אל תשלמי לי, נזפה דקלה, קחי את זה כפרגון חברות!
אין על מה להתבייש. שלושתן עברו יחד הכל מקלחת ציבורית בגן מאיר, תור לקופת חולים, מלחמה. הכנסת כסף ליחסים? לא יעלה על הדעת!
משם הדברים התגלגלו. דקלה עוזרת לחיהלי, ואז מלווה את מרים, שלפעמים אבודה לחלוטין ברחוב בלי שמיעה, כמעט עיוורת. דקלה מחזיקה לה את היד והן הולכות לאטלאט לרחוב הרצל, יושבות בגן מאיר, מתבוננות בילדים, נזכרות כשהן בעצמן שכחו כל דאגה ורק טיפסו על עצי תות ענקיים.
ביוניּות של יפו, הריח משכר ממש; מרים הייתה אוספת פרחי ינבוט, מכינה תה, מזמינה את החברות ל”ערב תה מיוחד”. כולן היו מביאות מנה מיוחדת, מקבלות מתכון. לפעמים, בבלבול, יוצאת מיצה מג’דרה, כזו שדווקא טעימה לא פחות משף.
יושבות, משוחחות, מתבוננות איך החצר מולן פורחת, נזכרות בסיפורים ישנים. חיהלי מספרת על פריז, דקלה על אמנים ופועלים מבית דבורה, ומרים, שעבדה במפעל גומי בדרום תל־אביב, שותקת. מראשית המלחמה הייתה לה ירידת שמיעה הפגז התפוצץ קרוב מדי, מאז האוזניים התדרדרו. בדידות כזו היא לא סיפרה לאף אחת.
כשכבר עבדה במפעל, הכירה את הבעל העתידי. הוא היה מבוגר ממנה ב־12 שנה.
למה את רוצה אותי?! היה אומר ומסתיר את הצלקת על פניו. כשהצעירים יגיעו את תעזבי, יכאב לי
אבל לא. כשנפגשו, הוא לא נרדם בלילות, האזין לנשימותיה, הקשיב לאיך השעון צועד במטבח, איך הגשם דופק בחלון, איך היא חיה בחדרי הלב שלו. רק בבוקר היה נרדם סוף סוף.
בעלה אהבתה הגדולה של מרים נפטר מוקדם. בן 55. פשוט הלך לישון ולמחרת לא קם. מרים חיבקה את גופו הקר בלילה ההוא, פחדה שהדמעות ישרפו אותו כמו הים.
הבן שלה עומרי, הזעיק את שתי החברות. הן לקחו אותה, שיקמו אותה. לידה, נבהלה טל ופתאום הבינה שוב יש דברים שאי אפשר לשכוח, אבל אולי אפשר לסלוח. לאט־לאט.
לבעלה של דקלה אף אחת מהחברות לא חיבבה. מדויק, קר, הבטחות ריקות. צריך וילונות יקר, נקנה שבוע הבא. צריך מקרר? יקר, אולי בעוד חודש. דקלה ויתרה שוב ושוב.
למה את נשואה לו? שאלה מרים.
פחדתי שלא אמצא אף אחד, בכתה דקלה, שתיכן יפות וחזקות, אני כלום.
תעזבי אותו! התחננו החברות בשולחן תה.
אי אפשר, השיבה דקלה, הבן שלנו, ערן, אוהב אותו, לא אעזוב.
הן התעצבנו. אבל יום אחד פרחה דקלה, העלתה חיוך, נראתה כמו נערה חדשה.
מה קרה? שאלה מרים.
אני מאוהבת, לחשה דקלה. פגשתי מישהו שאכפת לו באמת.
היא בכתה. מרים הניעה בראשה. היא לא תעזוב ולא תזנח, וגם לא תינשא מחדש, כי ערן לא יבין.
האהוב הזה דאג לה למקרר שהיה חסר, קומקום, עוד כמה דברים לירן. אך הלב שלה נשאר רחוק, רחוק.
וכך, עברו השנים; שלוש בנות החצר, הבניין העיקש והחצר עם עצי השקד, כולן הזדקנו יחד. מבית הקונסרבטוריון עולה מדי ערב מוזיקה קלאסית; שלוש הסבתות שומעות, יושבות בקהל. חיהלי בכסא גלגלים עם שמלה מהודרת ושאל תחרה, דקלה זקופה, מסודרת, תמיד עם אחותה בצוע ותסרוקת, ומרים בלבוש צנוע, שקט, אוחזת בתיקה פעם שחור כהה, עכשיו דהוי. ושלושתן עם כפפות עדינות סימן לפריז הרחוקה.
די להלקות את עצמך, חיהלי, קוטעת דקלה כשהיא חותכת עוגות דבש. טל כבר אשה, אמיצה, אמא בעצמה. היא למדה לאהוב. אולי את רפאל היא שונאת טוב, היא אותך אוהבת באמת.
מרים מסכימה, מניפה את כוס התה “הצעירים קשים, חד־גוניים. אחר כך באים הרבה צבעים. טל לא הבינה אז, אבל גדלה, וכבר מבינה. ורפאל שלך”
הן הדליקו שוב את הקומקום, חשמלי אמנם, לא פרימוס של פעם, אבל לנצח יאיר להן. דרכו רואים עוד ידיים של אמהות, עוד חום. הוא מלווה אותן כבר עשרות שנים.
הגשם שוב דופק בחוץ, השקדיה בחצר כבר עומדת לרקוב. עוד קצת, החורף יכה שוב.
רטט של אורות מונית נכנסת לחצר. צעדים על המדרכה הרטובה, צלצול פעמון. דקלה פותחת טל נכנסת, עם זר כלניות אהובות על אמא. הדמעות זולגות, קשה להאמין שסלחו לה, אולי מקווה שתסלח גם לעצמה. ובתוך כל זה, מובא עוד בשורה: נולדה לה נכדה קטנה, אדומתשיער, עטופה בשמיכה ורודה. כך מגיע האושר.
אם תביטו הערב לחלון הבניין הזקן ביפו, תראו שלוש נשים שמחות. הנכדות, הבנים, הנינים הם החוטים ששוזרים את החיים. עוד מעט הן יעלמו, יתאדו בזמן, אבל יעשו הכל כדי להספיק לחבק, להתמלא. זהו עושר אמיתי.