היום ישבתי והרהרתי על כל מה שקרה מאז שקנינו אני ואלה, אשתי, דירה חדשה במודיעין. כמובן, לקחת משכנתא הייתה החלטה לא פשוטה, אבל רצינו להתחיל דרך חדשה ביישוב שצומח ומלא במשפחות צעירות המקום עוד בשלבי בנייה והשכונה מלאה בציוד של פועלים.
כמו שאפשר לצפות, מי אם לא סבתא מרים התחילה ישר לנדנד מה צריך לעשות: “חייבים לחנוך את הבית! אף אחד עוד לא גר בו, ואיך אפשר בלי ברכת שמיים?” היא קבעה בהחלטיות שמזכירה לי את ימים בילדותי. ואמא שלי הצטרפה מיד, “בטח שצריך לקדש, אסור להסתכן בסכנה או חוסר מזל בבית חדש. צריך שיהיה שפע, שמחה וחיים טובים במיוחד כאן, בהתחלה.” למרות ההתנגדות הראשונית שלנו, הבנו שאין איך להתחמק מהלחץ של המשפחה והסכמנו להזמין רב לברכת הבית.
“זה צורך אמיתי,” הדגישה סבתא. ביום ובשעה שנקבעו, נשמעה הדלת ונכנס רב זקן, שערותיו שיבה ועבות, זקן מפואר עיטר את פניו. על צווארו הייתה תלויה מגן דוד גדול בשרשרת, בידיו אחז בשופר קטן ובשקית בד ישנה. הוא חילק לנו נרות והתחיל להסביר על סדר הטקס.
״יקיריי,” אמר הרב בקול סמכותי, “הדליקו את הנרות והלכו אחרי.” עמדנו מבולבלים ועל סף התרגשות, מחכים לרגע הקדוש אבל ברגע שאבא שלי ניסה להדליק את הנר, זה התגלה כמשימה עיקשת ממש. הנר סירב להידלק, עשן התאבך ממנו וכל נסיון לגפרור רק שלח עוד עשן ועצבים. אחרי כמה דקות של נסיונות עקרים, הרב מיהר לקפל את חפציו היטב ולהחזיר את הכול לתוך התיק.
“בואו נלך מפה מיד, זה לא סימן טוב בכלל…” אמר בנימה מהוססת ומלאה דחיפות. הוא תפס את התיק במהירות ויצא מדירתנו בהליכה מהירה, משאיר אותנו פעורי פה.
“רב מוזר, ונר עוד יותר מוזר,” אמרה אלה, בוחנת את הנר של הרב שבינתיים דלק ללא בעיה במרפסת.
“כנראה שהוא סתם היה במצב רוח אנטי,” ניסתה אמא להקליל, אחרי שהיה ברור שזה לא בדיוק טקס ברכה מסורתי.
“טוב הוא יודע לדבר, אבל לברוח…” חשבתי לעצמי עם חצי חיוך, “הגיע הזמן שימצא מה לעשות בלי חיבור לאינטרנט.” בסוף זה דווקא הצחיק אותי, הרי אין לאן לברוח אנחנו כבר משועבדים למשכנתא לעוד חמש עשרה שנה עם שלל התשלומים.
“נו, מה עכשיו? נשארים ככה או מחפשים רב אחר?” הקול של סבתא מרים החזיר אותנו למציאות, והותר לנו לשקול מה יעשה לנו יותר נחת להישאר ללא טקס או לנסות שוב.
